את היום ההוא באוגוסט 2005 לא ישכח חאמד אל־שריפי כל חייו. הוא ישב אז במעון השרד שאותו שכרו עבורו האמריקאים בבגדד. כיועץ מיוחד למושל האמריקאי הזמני, פול ברמר, תפקידו היה לבוא במגע עם אזרחים עיראקים, לחלץ מהם דבר או שניים בענייני ביטחון, ולהניח בפני מעסיקיו דוחות מודיעיניים. אלא שמפעיליו סיגלו עבורו שיטת עבודה מוטעית, שכמעט עלתה לו בחייו: במקום לפגוש את בני שיחו הרבים במקומות שונים, הוא נהג להזמינם אליו הביתה. 



אחד מהם נשלח לביתו בידי דורשי רעתו. הוא היה מצויד במכשיר טלפון לווייני, ובעת ששהה בבית, איכן באמצעות המכשיר את מיקומו המדויק של המבנה ואת חצר הבית הגדולה, שבה ישב אל־שריפי. דקות לאחר שאותו מלאך חבלה יצא, נחת על החצר מטח מרגמות. אחת מהן התפוצצה ליד אל־שריפי. רסיסים חדרו לבטנו ופצעו אותו קשה. ידו נותרה משותקת עד היום, הליכתו אטית, אבל ניסיון ההתנקשות בחייו נכשל. 
 
חקירה העלתה חשד כי מאחורי ההתקפה הסתתרה מיליציה בפיקודו של עמר אל־חכים, מנהיג שיעי פרו־איראני, שאנשיו שלטו אז על האזור שבו שכן הבית. אל־שריפי, עיראקי שיעי יליד בגדד, הפריע לאיראנים לבסס את השפעתם בארצו של סדאם.  "האיראנים האשימו אותנו בריגול", הוא אומר לנו, "אבל אני איני מרגל. ישבתי עם אלה ששלטו במדינה שלי, ופעלתי לשפר את החיים בעיראק. הרי הם אלה שאוחזים במפתחות".
 

לאחר ניסיון ההתנקשות, השתלב אל־שריפי בעשייה הדיפלומטית. הוא היה ראש הנציגות הראשון של עיראק בכווית, לאחר חידוש היחסים בעקבות הפלת סדאם. אחר כך כיהן כמיופה הכוח של ארצו ברבת עמון. הם לא אהבו אותו, את הדיפלומט עם הרעיונות הנועזים, ואל־שריפי נאלץ לפרוש משירות החוץ העיראקי בטרם עת. 
 
בשנים האחרונות הוא חי בכרך שהיה לביתו זה שלושה עשורים ויותר - לונדון. משם הוא פועל לצמצום פערי התדמית העכורה בין יהודים לערבים. הוא הקים בבריטניה עמותה ציבורית בשם המוסלמים הליברלים, שמטרתה להצביע על הצדדים החיוביים של הקוראן וכתבי הקודש המוסלמים. הטובים בחבריו שם הם יהודים יוצאי ערב. "האסלאם סובל מיחסי ציבור גרועים", הוא אומר, "חובה להצילו".  
 
חמישה ימים הוא עשה כאן השבוע כאורח משרד החוץ הישראלי. ביום ראשון נחת, ואתמול בצהריים עזב אחרי ימים עמוסי חוויות. הוא פגש בכירים במשרד החוץ, ביקר במקומות הקדושים בירושלים, פקד את בית המשפט העליון, פגש אנשי דת מוסלמים ודרוזים, ביקר בנצרת ובכפרי המשולש, סעד עם יוצאי בבל ברמת גן ובאור יהודה, הופיע בפני חוקרים באוניברסיטת תל אביב, ולא חדל להעניק ראיונות לכלי תקשורת ישראלים וערבים. יותר מכל, לעדותו, הותיר בו רושם הביקור ב"יד ושם". 
 
"השואה איננה זרה לי. כתבתי בעבר מאמר 'השואה בעיניים עיראקיות'. למה עיראקיות? כי בעיראק, כמו בשאר מדינות ערב, התנחלה תפיסה מכחישת שואה. אומרים: 'זה שקר ציוני'. ב'יד ושם' הרגשתי כאילו אני באושוויץ. עדויות, סרטים, פסי רכבת. ישמור האל. היה לי קשה מאוד שם".

מפיצי העכברושים

בגילו (55), ואחרי שהכיר יהודים רבים והתרשם מכוונותיהם הטובות, יש לו חזון לכינון שלום. חזונו חדשני משהו, יש יאמרו נאיבי, והוא נועד לטווח ארוך. חזון שאינו דומה במאום לחוזי השלום שעליהם חתמו מדינות, אבל לבטח הוא מאתגר. "אנו מתמקדים בהבלטת הפרשנות הנכונה של הקוראן הנאצל", הוא אומר על העמותה שהקים. "כל אחד קורא את הפסוקים ומבין אותם כפי דרכו. הפרשנות שלנו ברורה מאוד. היא מוצאת בספר הקדוש אהבת אדם. זה יסוד טוב לקרב בני אדם מכאן ומשם". 
 
רוב המוסלמים חושבים כמוך? שיש בסיס לשלום עם היהודים?
"איני משלה את עצמי שכעת יש רוב לרעיון הזה. הרי החברה הערבית חיה עשרות שנים תחת תעמולה אנטי־ציונית. אבל מספרם של שוחרי השלום עולה בקביעות. כיום, תודה לאל, יש אמצעי מגע שלא היו בעבר. צריך לנצל אותם. למשל פייסבוק. קח למשל את העמוד הישראלי 'משמרים את השפה העיראקית', שהקימה זהבה ברכה מתל אביב. עשרות אלפים חברים בו, גם מוסלמים. המספר עולה. זו במה למגע בין עמים, שאף ממשלה לא יכולה להתערב בה. לעיראקים, יהודים ומוסלמים, יש הרבה מן המשותף. אוכל, מוזיקה, תרבות לסוגיה, זיכרונות". 
 
אל־שריפי מספר לנו על חברו רפאל סופר, יהודי עיראקי שגר בלונדון. "זה אדם מן היישוב שהקים עמוד פייסבוק. כל יום שישי הוא מכבד את המוסלמים, מברך אותם בחגים. והם אוהבים אותו. יום אחד התקשרו אליו מרדיו עיראקי, זה היה בעשרה בחודש מח'רם, יום נפילתו של האימאם חוסיין, מקדושי השיעה. אמרו לו: 'מה דעתך, כיהודי, על היום הזה?' רבע שעה ראיינו אותו. 
 
"אתה זוכר את הפורומים בפייסבוק של ישראלים ואיראנים? יום אחד התפרסמה בחדשות ידיעה שישראל מתכוונת לתקוף באיראן. גולשים ישראלים לבשו חולצה שעליה כתבו: 'אני נגד תקיפת המדינה שלכם'. זה הגיע לאיראן ועשה רושם גדול. גם על ערבים ומוסלמים. יהודי מגן עלי". 
 
הזיכיון על עשיית שלום, הוא אומר, אינו מונח רק בידי הממשלות. וכשהיה בידן, הן הכזיבו. האינטרנט והכפר הגלובלי הפקיעו אותו מהן והפקידוהו בידי האזרח. במילים אחרות, בא האורח העיראקי ואומר לנו, הישראלים, וגם לערבים - עד שהמשטרים יקומו מן הטלטלה או מן ההתאבנות שאחזה בהם, אנחנו, העמים, מסוגלים להקים כאן גשרים רחבים בלעדיהם. מילותיו של יענקל'ה רוטבליט בפי להקת הנח"ל מקבלות משמעות רחבה. אל תגידו יום יבוא, אומרים אל־שריפי והפזמונאי הישראלי גם יחד, הביאו את היום. 
 
"כאשר נפטר סר נעים דנגור, כתבתי תנחומים למשפחתו בעמוד שלי בפייסבוק. הוא היה בן 101, איש עסקים יליד בגדד, אחד היהודים המוכרים ביותר בבריטניה. ארבע או חמש שנים קיים העמוד שלי - מעודי לא קיבלתי כאלה תגובות טובות. מעיראק ומחוצה לה, ממכרים ומכאלה שאינם מכירים. אני לא מספיק להגיב לכולם. שיתפו, עשו לייק, הגיבו. חצי שנה אחרי, עדיין מגיבים. שואלים אותי: אתה אופטימי? בטח אופטימי, אני רואה את זה קורה מול העיניים".  
     
כל מי שגדל במדינה ערבית, כמוהו, מכיר את מנגנוני עיצוב התודעה האנטי־ציוניים. במצרים, בעיראק, בלוב, בסוריה ובסעודיה, חונכו עשרות מיליונים על שנאת ישראל. זו הייתה אינדוקטרינציה שנועדה לאחד את ההמונים נגד האחר, ובכך להסיט את הזעם כלפי חוץ. עוד לפני אירועי "האביב הערבי", הוכיחו ההמונים הערבים כי הם יודעים היטב מהו המקור לצרותיהם, ושהוא אינו ישראל. אבל ההטפה ארוכת השנים הותירה את רישומה. ישראל, מצדה, סיפקה את העילה לכך בהמשך אחיזתה את הפלסטינים.
 
"שטפו את המוח לאנשים. במערכת הלימודים, באוניברסיטאות, בתיאטרון, במסגדים. הבעיה היחידה הייתה היהודי או הישראלי. לישראל עוצבה תדמית כשל מדינת אויב, שרוצה לכבוש את מדינות ערב, לגרש את תושביהן ולהפיץ בהם מחלות. גם אני הייתי קורבן לתעמולה הזו. אני זוכר שערוץ אל־ג'זירה דיווח לפני הרבה שנים, שישראל מייבאת עכברושים, מפיצה אותם אצל הפלסטינים כדי שהם יכרסמו את רגלי הילדים שלהם. אומנם חייתי בלונדון, אבל לרגע האמנתי לסיפור. היו לי אז ילדים קטנים, ולא ישנתי כל הלילה. חודשים אחר כך הלכתי לבדוק את הרגליים של הילדים שלי. אני מודה שזה נכנס לי לראש. זו תקשורת שמעוותת ומשבשת את מחשבתו של הציבור". 
 
ואז הוא שוב אומר: השלום נמצא קודם בידיהם של העמים. גם העם שלכם. אם תשבו ותחכו עד שהערבים יתפכחו ויבינו שאינכם אויבים, יחלפו עשרות שנים. אז מה עלינו לעשות, שאלתי. "להתעלות על עצמכם", משיב האורח, "פגשתי הרבה ישראלים שאמרו לי 'לא ראינו מהצד השני צעדים בוני אמון'. אני אומר להם, 'אחי, דמיין שיש לך אח נכה קצת, אז תעזור לו, אחרי הכל הוא אחיך'. הערבים עברו טראומה מתמשכת מן השליטים שלהם. לכן אני קורא לישראל להבין את זה וליזום בעצמה צעדים בוני אמון. היוזמה מצדכם היא הכי אפקטיבית". 

העיראקים של רמת גן

עוד לא נולד האדם שהרג את מי שחיבק אותו. את המסר המרענן שלו העביר הדיפלומט העיראקי לשעבר לפקידים ישראלים שבהם פגש השבוע. איש מהם לא הצליח להתלהב מהחזון שלו, ואם מותר לנחש, אצל חלקם הוא נטע חרדה. אלה רעיונות מעניינים, משוכללים מבחינה אינטלקטואלית. הם דורשים בשלות, אורך רוח והבנה עמוקה בתרבות הערבית, מן הסוג שאינו קיים בירושלים.  
 
"חבר פלסטיני אמר לי פעם, 'הרבה דברים רעים יצאו לנו מן הממשלות הערביות'. האו"ם הציע תוכנית חלוקה, הם דחו את החלוקה. הציעו שיחות שלום ונורמליזציה, הערבים ענו בשלושת הלאווים של חרטום. העם הישראלי בתחילה היה חיובי עם הפלסטינים, אבל שלחנו להם טילים וסכינים, והפסדנו אותם". 

אם אני מנחש נכון, ישראלים יגידו על הרעיון שלך: 'למה שאנחנו נעשה את הצעד הדרמטי? שהערבים יעשו'.  
"כי אתם הצד החזק. 'האביב הערבי' פתח בפניכם הזדמנות והכניס את ישראל לשלב חדש. קודם היו ממשלות חזקות ועמים מדוכאים. כך ישראל חיה עם שכנותיה 50 שנה. כעת המצב שונה. הממשלות חלשות והעמים מצויים תחת כאוס. זו הזדמנות שישראל צריכה לנצל".
 
לא בלבלו אותך קצת המארחים במשרד החוץ? ערבים, דרוזים, יהודים־אשכנזים, יהודים־עיראקים. שואה, מזרח ירושלים. הצלחת להבין מה קורה פה?
"בהחלט, יש לי הרבה חברים יהודים בלונדון, רובם עיראקים, ואני מכיר את המציאות הזו. ביקרתי ברמת גן. אלה עיראקים אמיתיים, למרות שהם יצאו משם לפני 60 שנה. מדברים ערבית, מתעניינים במולדת שלנו. אמרו לי - אתה חלק מאיתנו. הרגשתי שאני בחברת אחים". 

ואיך היה המפגש עם בני המיעוטים?
"ברחוב בנצרת פגשתי מישהו, ערבי מישראל. שאל אותי, מה אתה יודע עלינו? עבורי זה דבר מוזר. ערבי מוסלמי שחי בתוך הישראלים. אמרתי לו: אתה נרדף? אמר לי, לא. אתה פוחד? החיים שלך בסכנה? אמר לי, לא. עניתי: גם אם קשה לפעמים עם השלטון כאן, אני עדיין מקווה שכל הערבים באזור ייהנו מחיים כמו שיש לך. אתה נהנה מחופש ביטוי, מביטוח רפואי, מביטחון אישי. תגיד פעמיים תודה לאלוהים, ואנא התפלל בשביל שאר הערבים שגם הם יחיו ככה".

אחר כך הוא שוב מפתיע. "אני תמיד דורש מן הבכירים בישראל - אל תקבלו ביקורים חשאיים של אישים ערבים", הוא מפתיע, "בין אם אלה משלחות או יחידים. הם לא פוחדים מרצח או דברים כאלה אלא ממבוכה שתיגרם להם בשובם לארצם. בעיני זו צביעות, ולכן אין להרשותה. כבר 40 שנה הם באים לכאן. אנשי רוח, פקידים בכירים, נכבדים מקומיים, אני יודע על רבים מהם, רובם ממדינות אירופה. הם חוזרים הביתה, ולא תשמע מהם מילה. יש בהם כאלה שמקללים בפומבי את ישראל, אבל מבקרים בה בחשאי ומדברים איתה על שלום. זה לא מועיל לאף צד, פרט למבקר עצמו".
 
לחאמד אל־שריפי שני בנים. אחד חי איתו בלונדון, השני עושה עסקים במדינה ערבית. לעתים הוא חרד לו. שני הבנים קיבלו למעשה את חינוכם בבריטניה, שאליה ברח אביהם ב־1980, זמן קצר אחרי כניסת סדאם חוסיין לארמון הנשיאות. עבור צעיר שיעי מעורב פוליטית, החיים בבגדד בזמן המלחמה עם איראן לא היו חוויה בטוחה במיוחד. 

לימים, אחרי שינויי השלטון בעיראק, ניסה אל־שריפי להתקרב לארה"ב, אבל היא בגדה בו. אל־שריפי זוכר באכזבה רבה את יחסם של מעסיקיו האמריקאים אליו לאחר התקפת המרגמות על בית השרד שלו.  "עבדנו קשה מאוד אחרי נפילת סדאם. ראיתי במו עיני את המעורבות האיראנית קורמת עור וגידים. אספנו מידע על אודותיה מאזרחים שיעים ומאנשי שבטים. העברנו את המידע היקר לאמריקאים, ואחר כך התפלאנו לראות את השמות שלנו מתנוססים במסמכי וויקיליקס". 
 
הניסיון שלו עם האמריקאים מריר. "הם לא מבדילים בין ידיד לאויב. עד היום אני לא מבין אותם. אחרי הפציעה, הם לא דאגו לי בכלל. שכבתי בבית חולים ממשלתי, המחסלים שלי הבינו שאני עדיין חי. בא אלי מנהל בית החולים, אמר לי: 'הגיע אלינו מידע, שהם עלולים לבוא להרוג אותך כאן'. לא יכולתי לנוע, הייתי פצוע כולי, ומדמם. מצאו רופא נוצרי שטיפל בי מהר, והעבירו אותי לניתוח בבית חולים פרטי. כל זה, והאמריקאים לא התעניינו ולא עזרו במאום". 
הדיפלומט הישראלי חסן כעביה, סגן דובר משרד החוץ לענייני ערבים, ליווה את אל־שריפי בחמשת הימים שבהם שהה בישראל. 

"הרעיון שלו פשוט", אומר כעביה, "הוא אומר: מדינות ערב עברו זעזוע, וייקח זמן רב עד שהן יתאוששו ממנו. זה הזמן לדבר אל העם ולחבקו. הוא מסתכל על השלום בין ישראל לשכנותיה, ירדן ומצרים, ואומר לעצמו, העמים לא נהנים מההסכמים הללו".

יש לזה סיכוי?
"אנחנו צריכים יותר לחייך ופחות להתנשא. ראה את הטיפול בפצועים מסוריה. מדינת ישראל פעלה שם לטובת עם שכן, בלי כל תיאום עם אף ממשלה".