השבוע, אחרי ארבע שנים וחצי של לימודי רפואה, הבנתי מה הדבר הכי זיפת במסלול הזה. רבים בוודאי יחשבו שמדובר בבדיקות הרקטליות בסבב הכירורגי במסגרת הלימודים הקליניים, אבל באופן מפתיע החוק שקובע שכל הפרטים במין האנושי עובדים פחות או יותר אותו הדבר תקף גם כאן. אחרי הבדיקה השנייה אתה שוכח איפה האצבע שלך נמצאת ומתמקד בחיפוש אחר החשודים הרלוונטיים. סליחה על הגרפיות לפני ארוחת שישי.



גם לא מדובר במבחנים או באינטנסיביות, בעובדה שאתה הבשר הטרי פעם אחרי פעם בכל מחלקה שאליה אתה מגיע או מהידיעה שאתה לא קרוב לסיום הדרך הזו, גם בשנה השביעית. הבאסה הכי גדולה בלימודים האלה היא האיסור לספר לכל העולם את כל מה שאנחנו חווים במחלקות, האיסור לחלוק את הפלא הזה עם כולם. 


זה השבוע השני והאחרון שלי בבית לוינשטיין והדברים שראיתי בשבועיים האחרונים צריכים לצאת החוצה. החיסיון הרפואי לא מאפשר לתת דוגמאות מפורטות מדי ובטח שלא לדבר על אנשים ספציפיים, וההפסד כולו שלכם. בעולם מתוקן, בעמוד הראשי של כל העיתונים צריך היה להתפרסם על בסיס יומי דוח ההתקדמות של מדגם מייצג מהמחלקות השונות בבית החולים השיקומי הזה. בכל יום הייתה צריכה להתפרסם תמונה של ״עובד היום״ מהיחידה המובחרת שהיא הצוות של המקום, כדי שתדעו אל מי לחייך במיוחד כשאתם נתקלים בו בסופר.

כל מי שמתלונן על היום המחורבן שלו, כל מי שרב על הזכות לנתיב מול נהג אחר על הכביש, כל מי שרב בכלל, על כל שטות, כל מי שלא רוצה לשכב במחלקת יולדות עם נשים ששמן מתחיל ב־א׳ או מכל סיבה טיפשית אחרת - צריך לדעת מה קורה היום בבית לוינשטיין. ככה סתם, כדי לקבל פרופורציות על החיים מצופי הסוכר שלו ואולי גם על הדרך להזכיר לכולנו מה חשוב באמת. 

כולם צריכים לשמוע על ההיא שהגיעה כשהיא לא יכולה לדבר, להגיב, בקושי לנשום לבד והיום הצביעה על החפץ שהתבקשה להצביע עליו. כולם היו צריכים לראות את הפרצוף של הבת שלה כשאמא שלה הצליחה במשימה הזו אחרי חצי שנה של ספק מכרסם אם אמא שלה עדיין כאן בכלל. כולם צריכים לראות במו עיניהם את המטופל שעמד השבוע בפעם הראשונה אחרי תאונת דרכים שסידרה לו צילומי רנטגן מופרכים כל כך שלא ברור איך הוא עדיין איתנו. 
 
כולם צריכים לפגוש את הפיזיותרפיסטים והמרפאים בעיסוק שאלוהים יודע איפה הם קנו את הסבלנות שלהם, בעיקר שלהן, ואת הכוח הפיזי להרים אנשים שהם בחזקת שקי ענק של תפוחי אדמה, יום־יום, עד שהם חוזרים להיות אנשים שוב ומצליחים לעמוד בעצמם. זה העניין - אנשים נכנסים למקום הזה מפורקים, בקושי מזכירים את מי שהיו, וחוזרים להיות בני אדם. מחזיר אותם לחיים צוות של אנשים שהם גם יהודים וגם ערבים. באופן לא מפתיע גם יהודים וגם ערבים נפגעים בתאונות דרכים ומשבץ ומשאר ספינג׳ים שהחיים מזמנים לעתים. אני חושבת שסמוטריץ׳ אמר את מה שאמר כי בחיים לא ביקר בבית לוינשטיין וראה איך פצועי פיגועים מקבלים את הטיפול הכי אוהב ומסור ומועיל ממי שהוא כולל ברשימת האויבים של העם היהודי. נו, דיברנו עליו מספיק.
 
כולם צריכים לראות מה רכיבה בלי קסדה עושה לראש של בן אדם, ליכולת שלו לדבר ולהשתמש בגפיים שלו גם אם הן לא נפגעו. לפעמים גם קסדה לא מספיקה. כולם צריכים לראות מה קורה כשהחיים מקבלים תפנית בעלילה. לראות את הפנים שלהם, לשמוע אותם מדברים, לפעמים רק מנסים לדבר, מנסים להזיז את הידיים שלהם כפי שהם רוצים שיזוזו ולא על פי רצונו של כוח עליון ששולט באחת האונות של המוח שלהם. כולם צריכים להכיר את המשפחות שלהם, לפגוש את הרופאים שלהם ואת הצוות הסיעודי. כולם צריכים ללוות אותם כדי להבין איך מנצחים. עזבו ליווי ארוך טווח - תבקרו אותם חצי שעה. 

ואל תחנו בחיית נכים.. צילום: אינג' אימג'ואל תחנו בחיית נכים.. צילום: אינג' אימג'


אז הדבר הכי קשה בלימודים האלה הוא העובדה שאני לא יכולה לספר סיפור אחד מלא עם כל הפרטים שלו שיהפכו את רצף הקלישאות האלה למשהו מוחשי עם שם ופרצוף ותהליך, כזה שמכה כמו כדורסל בפרצוף עם תחושת הנימלול באף והכל. לכל תחום התמחות ישנם השיאים והעמקים שלו, אבל פה מדובר בעוצמה שלא נתקלתי בה עד כה. מצד שני, עדיין לא ראיתי הכל.  
 
הדבר הכי קשה בסבב הזה הוא להבין מה מסוגלות סבלנות ועבודה קשה לעשות. איף עם הסבלנות הזאת עכשיו, מאיפה הביאו לי אותה? איך אפשר לגייס סבלנות במשך חודשים ארוכים כדי לראות תוצאות, כדי לראות מישהו אומר את השם שלו שוב? רק כשזה קורה מול העיניים שלך אתה מבין באמת שבית לוינשטיין הוא בכלל הוגוורטס. בית של קוסמים.

הייתי צריכה את השבועיים האלה שינערו אותי, את הניעור הזה שכולם בעצם צריכים. אלה היו השבועיים הכי קשים בארבע השנים וחצי האחרונות והכי אופטימיים, הכי נִסיים. וזה זיפת שאני בכלל לא יכולה להתחיל לספר עליהם כמו שכולם צריכים לשמוע. 

ואם אנחנו כבר בנושא - אל תחנו בחניית נכים, טוב?