רונית אלקבץ היתה הדרמה במיטבה: אירופית מעודנת ויהודית עתירת תשוקות

הרשו לי להיות דרמטי. כי רונית היתה דרמטית. היא הייתה הדרמה במיטבה. דרמה אירופית, מעודנת, אינטלקטואלית, קרועת עיניים, עם קמט של חיוך בזווית הפה. או דרמה יהודית, מאופקת, רוחנית, ערפילית, מטלטלת חושים, עתירת תשוקות ושבויה באיסורים. או דרמה ישראלית, ארצית, יומיומית, מיוזעת, בוטה, קשה, זועמת, בוערת מבפנים, מוכרת כל כך לכל אחד ואחת מאיתנו. המסע הזה בין המולדת החמה, צרובת השמש, לעיר ההיא, הצוננת, המעוננת, הוא תמצית חייה של אלקבץ. שחקנית וחולמת. במאית ומפנטזת. יוצרת וקשובה. היא הייתה גדולה מהחיים. לא כי החיים היו קטנים ואפרוריים אלא כי היא חיה אותם במלואם, עד תומם, בכל רגע ורגע, תמיד הביטה קדימה, לעבר המדרגה הבאה, הפרויקט שבדרך, העתיד המקווה, שגווע באחת כי המוות היה זריז ממנו.

 

ילדה מופנמת משכונה ד’ בבאר שבע, אחר כך קריית ים, שנות ה־70, שלושה אחים, משפחה מסורתית, מוצא מרוקאי, קידוש בליל שבת, זמירות בית הכנסת, חולמת. ומשחקת. ומציירת. ומספרת לעצמה. ומדמיינת את מי שהיא. ואת מי שהיא לא. ואת מי שאולי תהיה. ואת מי שלעולם לא תצליח להיות. כל ילדה רוצה להיות מי שהיא לא, אבל רק מעטות מצליחות. כי יש להן דלק בעורקים, רצון עז בעצמות, נחישות במחזור הדם וכישרון שנתנו לו דרור, ושום דבר, אבל שום דבר, לא יעצור אותן. גם, ולמרות, ובגלל, שהן נשים. 
 

להיות אישה בישראל הגברית, השוביניסטית והמיליטריסטית זהו עניין מורכב. להיות אישה מצליחה היא משימה קשה. להיות אישה מצליחה, משמעותית, מנהיגה ובעלת דעה פוליטית כשאת ממוצא מזרחי זה כמעט מדע בדיוני. אבל מהחומרים האלה מורכב סיפור חייה של אלקבץ. וגם הסרטים שבהם השתתפה. אבל היא הרי בכלל הייתה דוגמנית. פנים אקספרסיביות, שפתיים חושניות, גוף נפלא, רגליים ארוכות שקראו תיגר על העולם. והעולם נכנע. לא הייתה לו שום ברירה.
 

ב־1986, בגיל 21, רונית אלקבץ הגיעה מחיפה עם בחור נאה ודק גזרה בשם מוטי רייף לתצוגת האופנה של בוגרי שנקר כדי להתקבל לתל אביב ולהתמקם בעיר הגדולה. היא לא רק הייתה יפה מאוד, אלא גם נבונה מאוד, ותל אביב קיבלה אותה בלי צל של היסוס. היא בנתה ועיצבה במו ידיה את תדמית הדיווה, המרוחקת, המכשפת והאפלולית. היה לה סגנון משלה. סטיילינג אישי מוקפד ומדויק. אפשר היה לזהות אותו ואי אפשר היה לטעות בה. השיער השחור כעורב, הצלליות הכהות סביב עיניה, השפתון התאוותני, האיפור המשחקי, הבגדים וכמובן המבט. את המבט הזה של רונית אלקבץ, המבט החודר, הבוטח, הלאה, הפגיע, המתנשא, לא נשכח לעולם. הוא אייקוני, אניגמטי ומיסטי. כמוה. היא הייתה המוזה. זו שנותנת וזו שמכילה. זו שמשמשת השראה לכל כך הרבה נשים שבזו לבלונד המתאמץ והשקרי ובחרו להישאר שחורות.
 

היא חשה בנוח על מסלול התצוגה כפי שחשה בנוח אל מול פני המצלמה. ב־1990, בסרט "המיועד" של דני וקסמן, בת 25 בלבד, היא זהרה באור יקרות בתפקיד שכאילו נתפר עבורה והלם היטב את מידותיה כאושרה, ספק בדיה ספק קוסמת, שהולמת בלבו של שמעיה בן דוד, הגורו העולה. את בן דוד גילם התאום המיסטי של אלקבץ, שולי רנד, מי שחזר בשאלה, כבש את תל אביב וכבש את אלקבץ, בשנים היפות של הזוג הכי יפה, מיוחד ומוכשר שסבב לו בעיר החטאים. אבל העיר שלה הייתה ונותרה פריז. ורנד חזר, בתום הסיבוב, אל התפילין, הטלית והקדושה.
 

אלקבץ הייתה השחקנית הישראלית הכי פריזאית שאני מכיר. היא נחתה שם בלי שידעה מילה בצרפתית ובכל זאת הלכה לאודישן ל"תיאטרון השמש" הנחשב של הכוהנת הגדולה אריאן מנושקין, וניקתה עבורה את השירותים כי לא בחלה בדבר, כי ידעה מה היא רוצה, כי הרצון שלה תמיד היה הדבר החשוב בחייה. זה והחופש. החופש המוחלט. של מישהי שידעה מה זה דיכוי ועשתה כל חייה כדי לחלץ את עצמה משם ולחלץ אחרות משם. בסרטיה, בהצגותיה ובפעילותה החברתית, הפוליטית וההומניטרית. חוקרת את עורה, חוקרת את מוצאה, חוקרת את נשיותה וחוקרת את יהדותה.
 

היא הייתה חופשייה, בנפשה ובגופה, ב"חתונה מאוחרת", סרטו המלבב, החצוף והסקסי של דובר קוסאשווילי. רונית, היא יהודית, אם חד־הורית, העניקה לליאור אשכנזי, הוא זאזא, גבר הכבול ברקע המשפחתי, את המין, את הצחוק, את ההנאה ואת חייו האפשריים. היא הייתה שם מעורטלת, נינוחה, מעשנת, משועשעת, אותנטית, אישה כפי שרק אלקבץ ידעה להיות, לא שמה קצוץ על שום דבר, כל כך חופשייה ומעוררת השתאות בסצנות עירום שמעולם לא נראו על המסך הישראלי. היא לא רק השילה את בגדיה, היא השילה מעצמה את כל המסכות, הפוזה והסטיילינג. וכבר לא הייתה מלכת האופל אלא אישה. פשוט אישה.

 

בהמשך עוד העמיקה והרחיבה את קשת הגוונים הסוערת בלאו הכי. זונה ב"אור" המטלטל של קרן ידעיה. עקרת בית ב"כלת הים" המשובח, אף הוא של ידעיה. אישה בודדה ב"ביקור התזמורת" המעודן. וספרית מחיפה, ממוצא מרוקאי, במקור מקריית ים, בטרילוגיה הנהדרת שכתבה עם אחיה שלומי - “ולקחת לך אישה", “שבעה" ו"גט: המשפט של ויויאן אמסלם". וגם פמיניסטית, כאן, בחיים האמיתיים, כנשיאת הארגון המזרחי “אחותי - למען נשים בישראל". ובעיקר אמא. לזוג תאומים. פתאום. בזמן ההוא של קץ העשור החמישי לחייה, כשפגשה גם את אהבתה הגדולה, האדריכל אבנר ישר, ועדיין לא ידעה, לא העלתה בדעתה, שהזמן קצר מאוד, קצר מדי. היא התקרבה לעצמה יותר מאי פעם, משום שהייתה מי שהייתה יכולה להיות. כמעט, אבל לא.

עם בוא האביב, גופה של רונית אלקבץ לא עמד במעמסה. אבל נפשה נותרה חופשייה. פניה נחקקו בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. אני צופה בה מהדסת ברכות, מודעת לעצמה, חצי חיוך עוטף את פניה, הכביש נפתח, המכוניות נעות, הכותרות על המסך ממול עולות, עוד מעט תיעלם לה בין הצללים, כמו אז, בערב ההוא, בכניסה לפריז שברחוב הארבעה.