בליל הסדר היה תמיד רגע אחד של חסד מרומם רוח. אבא שר את “בוא ואשק לך". השיר הופיע בהגדת הפסח הקיבוצית, שעותקים ממנה היו במזוודה שלו כשעזבנו את הקיבוץ. עד לאותו רגע שלטה סביב השולחן אי–נחת קולקטיבית, שנבעה מכך שאיש מהחוגגים הלבושים לבן לא היה מרוצה. אבא כעס על האיחור הקבוע של אחי הצעיר, ועל כך שאחי הפחות צעיר אכל כבר שלוש מצות ופיזר פירורים לפני שהחלה הקריאה בהגדה. לעברי שלח אבא מבטים זועמים, כי ידע שהעדפתי לא לבוא אבל באתי. אמא רגזה על הנימוסים האירופיים של אבא, שהוסיף לשולחן הערוך מכבר, והניח מפית בד מימין לכל צלחת.



אמא לא עייפה מלרטון על הגחמה המתנשאת הזאת, כאילו כל מפית הצביעה על פגימה נוספת בה עצמה. והוא אפילו לא נולד באירופה! חיפאי היה, בדיוק כמוה, וכעסיהם געשו באנרגיות צבריות מוחצנות בכל חג ומועד. בליל הסדר היה המתח מגיע לרתיחה וגולש לכל עבר בטרם נאספו כולם אל הבית. עד הרגע שאבא החל לשיר את “בוא ואשק לך". אז  נינוח לפתע גוף המשפחה חסר השקט.

השיר הזה עולה בי בכל הזדמנות שצער וחדווה נאבקים בגרוני. המילים החד–פעמיות והלחן שכמו צמח כדי להגביה עמן, מפגישים אותי עם העצמי הקדום ביותר, הטהור כמעט. אך בליל הסדר איני שרה אותו. מתוך תיעוב גורף לכל מסורת כפויה, דתית או חילונית, אסר אחי הצעיר על שירת הפסח. מרדתי בינוקא בצפון אנגליה, בסתיו שעבר. שרתי בקול גדול בפתח מערה שמעיין פיכה בתוכה. הד פועם שב מאפלולית קרירה. טיילים אנגלים עמדו כאילו הלחן והמילים ריתקו אותם כדבר–מה שעתיד להיוולד. 

הגדה קיבוצית של פסח בעיצוב שמואל כץ. צילום: ויקיפדיה

הדברים האלה נכתבים בהשראת “פטל, סיפורים שהיו" (ראו התייחסות בעמוד זה), והם מתמקדים בשיר האחד, שנישא עמי בין הזמנים כנר דולק בכף יד. מדובר במסורת שהועברה מדור אחד לדור הבא, לא יותר. מהדור שברא מדינה לדור שלא נותר לו מה לעשות. הגדת הפסח הקיבוצית כללה שירי אביב, קטעים משיר השירים, התחלה חקלאית ולידה מחדש. התוספות החדשניות עמעמו את אימת ההגדה המסורתית עם זוועת מכות מצרים, ו"שפוך חמתך על הגויים", מורשת הקוֹרבניוּת והענישה הקולקטיבית. 
מייסדי קיבוץ פלמחים היו בני 21 בליל הסדר הראשון, כשהקיבוץ עלה על הקרקע באביב 1949. והם שרו את “בוא ואשק לך". השיר הולחן ב–1948, שנה גורלית, והוקלט לראשונה ב–1 במאי 1950. שתי צעירות מקיבוץ נען שרו, חיה'לה סוקלסקי ודינה אורן, אשת המלחין יהודה אורן (1911–1999) מנען, מלחין ומנצח יליד גרמניה, שאחראי ללחן המצמרר. הייתי אז בת שלושה חודשים, והשיר החל נמזג לעורקי. 
“בוא ואשק לך, בני, האדם./ עם ירק שדות, שמים של אור/ גופך לא רוחץ עוד מחלאה ודם,/ אך לבך מפרכס, מזוכך וטהור//.
“בוא ואניף אותך מטה ורום,/ ולארבע הרוחות לידתך אבשר./ נבטו שיבולים במרחב ויש יום,/ והידד הקוצרים מלבבך ינסר".  
ש. שלום כתב גרסה ארצית לבראשית. היצירה האנושית הטבעית היא פרי בטן ופרי השדה. ולכן, לא אלוהים דובר בשיר, אלא אישה. שלום יוסף שפירא (1904–1990), משורר, סופר ומתרגם, עלה מפולין ב–1922 עם משפחת האדמו"רים, שלה נולד. ספריו הרבים מעידים על מהלך אינטלקטואלי ורגשי שאינו חדל להדהים אותי: כתיבה ספרותית בשפה שלא נולדת אליה. ש. שלום מצייר כאן תמונה ארץ–ישראלית חילונית, עשירה בחושניות של רגע מכונן. אולי הוא נכח בטקס הבאת העומר. בנות הקיבוץ מופיעות בריקוד מבין השיבולים. הן מגביהות אלומות שנקצרו זה עתה, ולפניהן צועדים הגברים, מניפים חרמשים בפעם הראשונה. ריח רענן כהתחלה עולה מן השבילים המתהווים בשדה הזהוב. האור עדיין לא חזק מדי, הוא רק עמוק. אפשר להביט אל השמיים ולהתמלא בשירה הזאת. 

תחת השמיכה

הכותרת לקוחה מסיפור שכתב יגאל סרנה, “מעבר לחצרות". סרנה מתאר ילדות תל–אביבית בין “כל אותם שטחי עפר וחול מושתן חתולים". בשטחי ההפקר שמאחורי כבוד רחוב דיזנגוף, נחשף הילד לעולמות נסתרים חסרי שם, לקטעי רשמים חושיים, שברי קולות שבוקעים מדירות. תחת השמיכה הוא קורא תיאורי מין ב"פטריק קים". הוא מתנסה, כפי שילדים מתנסים, בחוויה המינית הראשונה בחברת ילד אחר. תחושת האיסור מעיקה אך מגרה. האוויר הדחוס ברשמי ילד קולט וזוכר, דוחף אל האָסור מלכתחילה. 
כתב העת “פטל" מוקדש לממוארים, “סיפורים שהיו". רעיון מעניין ודי גמיש כדי למסגר בו כתב–עת ספרותי, במדינה שכתבי עת ספרותיים נבראים בה וכבים מדי שנה. זהו הגיליון השני, בעריכת אביבית משמרי, וכותרתו “אסור". הוא מציג טקסטים מגוונים בצורות הנגיעה בנושא. מעודד להיווכח שהעברית כאן היא כלי עשיר ונינוח, נטול פחד מפני דעת קהל. שפה נושמת, עדכנית אך מרובדת, שאינה נכנעת לאופנות רחוב.
ישנם סיפורים בעלי שטח פנים פשוט וישיר (בלה שייר, “אם יגנבו אותך הצוענים"), ויש טקסטים פורצי ז'אנר (יונתן הירשפלד “לא להיות בעולם"). יוסי קליין כתב סיפור עם מלאות ממוארית יפה, הכוללת גם רישום של דמות מן הדמויות שהיה רושם ברכבת התחתית בניו יורק. הסיפור הזה, “יורד לפסים", עונה בכל המובנים להגדרת היעד המתבקשת מהחוברת.
כמה מן הטקסטים מעוררים השראה מרגשת. זהו אחד הפרמטרים המהותיים לבחינת טקסט. האם הצית מחשבת פתע? אולי יצאת החוצה בגינו והסתכלת בצמרת של עץ? נדחפת לכתוב משהו? לשיר? לבחוש מתכון שלא כתוב בשום מקום? 
הקטעים של שלמה בר ממסע במרוקו (“למצוא את שירת הים", כתבה: אביבית משמרי) הם כאלה. יוני רז פורטוגלי כתב סיפור נפלא, “המחרטה", שמזכיר כי מותר לשאוף למדרגת ריימונד קארבר. וחגי לוי בקטע המתאר נואשוּת כפי שהיא, היסטרית, קצרת נשימה. אחדות שלמה של צורה ותוכן. אולי יש עתיד.