בליל הסדר היה תמיד רגע אחד של חסד מרומם רוח. אבא שר את “בוא ואשק לך". השיר הופיע בהגדת הפסח הקיבוצית, שעותקים ממנה היו במזוודה שלו כשעזבנו את הקיבוץ. עד לאותו רגע שלטה סביב השולחן אי–נחת קולקטיבית, שנבעה מכך שאיש מהחוגגים הלבושים לבן לא היה מרוצה. אבא כעס על האיחור הקבוע של אחי הצעיר, ועל כך שאחי הפחות צעיר אכל כבר שלוש מצות ופיזר פירורים לפני שהחלה הקריאה בהגדה. לעברי שלח אבא מבטים זועמים, כי ידע שהעדפתי לא לבוא אבל באתי. אמא רגזה על הנימוסים האירופיים של אבא, שהוסיף לשולחן הערוך מכבר, והניח מפית בד מימין לכל צלחת.
אמא לא עייפה מלרטון על הגחמה המתנשאת הזאת, כאילו כל מפית הצביעה על פגימה נוספת בה עצמה. והוא אפילו לא נולד באירופה! חיפאי היה, בדיוק כמוה, וכעסיהם געשו באנרגיות צבריות מוחצנות בכל חג ומועד. בליל הסדר היה המתח מגיע לרתיחה וגולש לכל עבר בטרם נאספו כולם אל הבית. עד הרגע שאבא החל לשיר את “בוא ואשק לך". אז נינוח לפתע גוף המשפחה חסר השקט.