איך הפכתי לגרושה בלי בושה? את התאריך הזה אני כנראה אזכור עד סוף חיי - יום רביעי, 30.03.16, כ' באדר ב', השעה 16:00. המיקום: על מדרגות הרבנות. שלחתי הודעת וואטסאפ ראשונה לאחיותיי: "הרי זה גטך והתקבלי גיטך ובו תהיי מגורשת ממני מעכשיו והרי את מותרת לכל אדם". הוספתי בגוף ההודעה: "מזל טוב לי! עכשיו אני מותרת לכל אדם! מזל שאישרו לי!", ובליבי במקום "מגורשת מגורשת, מגורשת, אני משתעשעת ב"זורמת, זורמת, זורמת".
נדמה שחייה של כל אישה, בחיתוך גס, נעים בפרקים: בין ההמתנה להצעת נישואין, משם לציפייה לחתונה ועד הפרויקט הבא - ילדים. אחד הפרקים החשובים שלא ידעתי כמה אצפה לו, הוא הציפייה לגירושין. כשהרגע אכן הגיע וכבוד הרב הודיע: "אני מוציא לכם היום סידור לגט", כבר דמיינתי את עצמי מחזיקה שייק אננס בתוך קוקוס, שוכבת עם גופי החטוב (יהיה לי זמן להתאמן עד לנסיעה) על חוף הים בתאילנד. לצידי דוגמן חמוש בקוביות שוקולד בבטנו, המעסה את כתפיי בשמן לבנדר ולוחש באוזניי: "אני רוצה לעשות לך טוב היום. זה מגיע לך".
אחרי שניקיתי את הריר מזווית הפה, חזרתי למציאות והבנתי: מגיע לי. זה סוף סוף קורה. קשה להסביר באמת את השמחה האדירה הזאת של אישה פרודה לאחר שהיא מקבלת אישור לטבול את הבסקוויט שלה עם כל מאן דבעי. למרות שבואו נודה על האמת: אף אישה פרודה, גם עם ילדים, אינה באמת צריכה את האישור לעשות סקס בדוגי סטייל במכונית פורד פוקוס הקטנה שלה בחניון גן העיר. ובלי קשר, למרות כל האקשן בריגוש של להיתפס, היא תעדיף לעשות זאת על המיטה הרחבה שלה בזמן שהיא רואה את האבק שהצטבר במאוורר התקרה ותוך כדי לנופף לשלום לשכנים מקומה 14, כי היא שכחה לסגור את התריסים. החותמת "מותרת לכל אדם" היא נחמדה ושוביניסטית כאחד, אבל באמא-שלכם, כבוד הרבנים, זה קצת מאבד את המומנטום של "מים גנובים ימתקו".
עד אותו יום מיוחד היה בי החשש שחוקר פרטי דולק אחריי ומצלם את הקעקוע שלי בזום אין בדיוק כשאני צוללת לתוך מכנסיו של מישהו. ועכשיו, מה, נאדה? אני פשוט מותרת? אכזבתם. אתם מסוגלים ליותר.
אורגיות המוניות וסאדו מאזו בברלין
היום המרגש הזה המשיך בהודעות לכל חבריי הטובים שליוו אותי בתקופה המאתגרת והתגלגל להודעות קולניות צווחניות ליחידי סגולה:"קולולולו, מי זאת, מי זאת הגרושה"? ונחתם בהצעות מגונות לא מעטות ומקוריות ביותר שכללו אלכוהול פלוס אוברנייט במחיר מבצע בכל וריאציה אפשרית - בר, מועדון ואף לילה במלון (מה גברים לא יעשו בשביל להכניס את המכחול לשפורפרת).
חייכתי לעצמי, הודיתי לכולם וניסיתי לשאוף אוויר לריאותיי ולהבין מה קורה פה עכשיו לעזאזל ומה הלאה? אורגיות המוניות? מסיבות חילופי זוגות עם מסכות? מועדוני סאדו מאזו בברלין? החלטתי שהכול "בריר ושריר" ואני רק צריכה להכניס ליומן את כל האירועים הנ"ל, על מנת שלא אחמיץ אף אחד מהם.
החלטתי שאני לא מחליטה. החיים הרי ממש נזילים והכול יכול לקרות כל הזמן ולכל אחד. האהבה הבאה שלי תהיה הדרגתית ומושכלת יותר (העיקר הכוונה) ולא אוותר על אושרי בשביל האושר של אף גבר אחר, זולת בני כמובן. ומעל לכל - חלחלה לתודעתי ההבנה שאם אני לבד בביחד, עדיף להיות לבד בלבד.
טפחתי לעצמי אפילו על השכם. קלטתי שגידלתי ביצים אחושילינג, שהתבגרתי בעשור בזמן זה. ומעל לכל - חשתי שהורידו ממני את האזיקים הקטנים אך הכה לוחצים הללו של הנישואים, ונשמתי לרווחה.
פתאום לשיר "אני ארקוד על מדרגות הרבנות" הייתה כזאת עוצמה ו"הכל עובר חביבי" הקדישו ממש לי את הפזמון והלחן. זכיתי בעצמי, בנפשי ובמיניותי (שהייתה צמאה לתחנת רענון אמתית יותר מדיי זמן). חייכתי. כל החיים לפניי. כל הגברים לפניי. כל הבחירות בידיי. זה חג החירות שלי, ולראשונה בחיי לא אשאל "אחד מי יודע".