קצת קשה עם הפסח הזה, כשקריאת ההגדה בפרק היציאה מעבדות לחירות נשמעת כמו מניפסט פלסטיני, ושפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך נשמע כמו ססמה דאע"שית. אבל ככה, מתוך ענני העופרת הקודרים של החורף הפוליטי שחלף, מנץ משהו אביבי. כמו קרן אור מהוססת שמנסה להבקיע ולהאיר מציאות פוליטית חדשה. כזו שמאותתת על קריסתו של מיתוס ה"מרכז" הצף והנידף שבחסותו מנהל הימין, בממשלה ובאופוזיציה, קמפיין פרוע לטובת מדיניות כושלת. מקרי מבחן כמו זה של החייל היורה בתל רומיידה ומורשת גנדי הם נייר הלקמוס החדש בין ימין ושמאל. הצורך האישי לבחור צד באירועי החייל וגנדי הוא הכורח שיאיין את אותו "מרכז". 

הטכניקה של סוכני ההשפעה של הימין, מדעת או שלא מדעת, היא טיפוחו של אותו מרכז צף ונידף. עזבו אתכם מהימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, הם מצקצקים, ובואו אלינו, השפויים שנמצאים בדיוק מילימטרי במרכז ויודעים בדיוק כיצד להגיע לחוף מבטחים. הבונוס, כך הם מבטיחים, הוא שאנחנו גם יודעים לזהות ולטפל בשוליים מימין ומשמאל. ה"מרכז" הזה, כמו כרבולית, נעים למגע. כיף להתכנס אל חיבוקו המנחם. הבעיה היא המציאות שמחייבת תשובות. או נקיטת עמדה שהיא ימין סטייל הרב מאיר כהנא ואביגדור ליברמן, או שמאל סטייל זהבה גלאון ואיימן עודה. 
שום התפתלויות כפל לשון נוסח יאיר לפיד לא יצילו את איש המרכז מלתת תשובה לעצמו: או שאני עם גיבורי ישראל גנדי והחייל, או נגדם כפושעי מלחמה. אפשר להכחיש ולהדחיק, אבל נדמה לי שאנשים ייאלצו להחליט. מה גם שהדינמיקה של מדיניות נישאת על גל אבדון ימני־דתי תביא בהכרח למקרים נוספים. אין שום דרך שאזרח סביר יחבור למרכז שיהיו בו תומכי מורשת הזוועות של גנדי, או שיתמוך בזכות חיילים להרוג גוסס על הכביש. 

אגב, הימין הוא שדוחק באנשי המרכז=ימין של לפיד ובוז'י הרצוג להחליט בינם לבין השמאל. כל סטייה מנורמות גנדי והחייל היורה מטווחת על ידי הימין כבגידה ומאלצת את אנשי המרכז להחליט בין גנדי לבין יוסי שריד. 
***
המתוחכמים שבין אנשי הימין מבינים את הנזק הפוליטי שעשוי להיגרם להם בשל הצורך של אנשי המרכז להחליט אם הם ימין או שמאל. למשל אורי אריאל, שהתחפש השבוע לאחות תרזה. אחרי עשרות שנות כיבוש והסתה ולחץ כלכלי ופיזי על פני כל המגרש בגדה, הוא גילה את האור הגנוז ב"מרכז", בייחוד באגפי החמלה האנושית: "בושה וכלימה למדינת ישראל ולמערכת הביטחון", אמר השבוע בראיון לרדיו תל אביב, "איך הם עומדים במחסומים בתנאים לא תנאים. בקיץ חום, בחורף יורד גשם".
להזכיר לכולנו: מטרת הלחץ על הפלסטינים היא לגרום להם לעזוב את הגדה. זו הסיבה למחסומים (לא מנעו ולא מונעים כניסת מחבלים), לעקירת עצי זית, להגבלת תנועה ובנייה ולסתם התנכלויות והתעללויות. אריאל, שתפס שהתגובות למחזות הלחץ במחסומים הופכות לבומרנג פוליטי, מפנה אצבע מאשימה לבנימין נתניהו: "תעביר להם גז לשכם, לחברון, לטולכרם, לג'נין", הוא תובע היום מראש הממשלה, "חד־צדדית. לא בתנאי האמירה הידועה שלו (של נתניהו) 'ייתנו - יקבלו'. אנחנו אחראים לאזור. תנו להם מים".

עצרת התמיכה לאלאור אזריה. צילום: תומר נויברג, פלאש 90
רק כדי להרגיע את מי שנקרע מצחוק, אריאל לא התנדב להיות סגנה של האחות תרזה. הוא בסך הכל מתכוון לספח ("חד־ צדדית" כמו שאמר) את הגדה כחלק מתוכנית אלקין־בנט, והוא אומר את זה במפורש: "אנחנו אחראים לאזור. תנו להם מים". שלא לדבר על דאגתו הפתאומית לתושבי עזה: “תבנה את הנמל", הוא מאיץ בנתניהו באותו ראיון, "הכל תחת מאה אחוז ביטחון", והוא אפילו סונט בנתניהו: "מה אתה עומד מנגד ואומר 'נשקול, נשקול'. מה נשקול? אנחנו שוקלים כבר 47 שנים. אין להם שום נמל בינלאומי... למה שלא יהיה להם נמל?". 
ובאמת למה, פרט לעובדה שאנשים מסוגו של אריאל מוציאים שם רע לדו־ פרצופיות. 
***
תחקיר גנדי והמשפט שייערך לחייל ההורג, אמורים להתמודד עם ההתמרכזות כביכול של הימין. שום קונספירציה שמאלנית של "עובדה". לפני שנה רואיין שם טוביה אושרי בתוכנית נוסטלגיה קרימינלית. בין לבין חרטט מעשיות על גנדי. כעבור שנת תחקיר הפכה עדותו של אושרי להיות אני מאשים קולקטיבי של כל אזרח שחש שגנדי אנס לו את המדינה.
באמצע שידור התוכנית צלצלתי לרון בן ישי, כיום פרשן YNET. החלפנו כמה משפטי אנחה על ימי גנדי העליזים. רון היה אז כתב צבאי של קול ישראל, אני של הטלוויזיה, וגנדי אלוהי פיקוד המרכז. מעולם לא החלפתי עם גנדי מילה למעט כמה משפטים טעונים. הוא עצמו "הורה" לרפי אפרת, דובר צה"ל, לאסור על כניסתי לפיקוד מרכז. אפרת אמר לי תתעלם, עזוב אותו.
גילוי נאות: גורשתי בפקודתו ממסוק שהמריא משדה דב לכיסוי מרדף בבקעה. עניין דחוף לכתב צבאי צעיר מאוד. במסוק היו כמה אזרחים שלא זיהיתי. אחר כך שמעתי שבין אורחיו לצפייה במרדפים היו בין השאר חיים טופול, חיים חפר, מנחם בגין ובצלצל מזרחי. דסקסתי עם רון אם זה קרה במרדף בבני נעים או בני פאדיל, כי מי זוכר משהו במערבולת המלחמה הכי מטומטמת שהייתה אז, היא מלחמת ההתשה. דבר אחד צף בבהירות: תרומתו של גנדי למרדפים הייתה בכך שהפך את הבקעה לקולוסאום של רומא. ברומן של הגבעות שצפו על בקעת הירדן, צפו גנדי וחבריו מן היציע, שם נחת המסוק, בחיילים שהלכו על עקבות המחבלים. כולל צידניות ותרמוסים באדיבות מטבח לשכת האלוף.
הח"מ חתום גם על כמה וכמה מרדפים שמרביתם היו יותר ציד שועלים מאשר קרב של ממש. למעט רשלנות והפתעות, שהן מטבע המרדף, רוב המרדפים הסתיימו כמו אירועי הדקירה ברחובות ירושלים. במרדף ההוא שדסקסתי עם רון נהרגו חנן סמסון ממזרע ושניים נוספים. "העומדים למות מצדיעים לך!", הייתה קריאת הברכה של הגלדיאטורים לקיסרי רומא העתיקה לפני תחילת המופע. אומרים: ברומא נהג כרומאי. גנדי, שנהג בפיקוד המרכז כקיסר רומאי, אמור לזכות בישראל ליחס מקומי. 
גם אני, כמו רבקה מיכאלי, יורק כל פעם שאני עובר תחת גשר רחבעם בכביש איילון. במציאות הישראלית אלה הם עדיין מים תחת הגשר. אבל נדמה לי שלא ניתן להתעלם מתרומתה החשובה של מורשת גנדי החדשה להכרעה הנדרשת מצדו של הישראלי הממורכז: האם אני עם גנדי, ליברמן, החייל היורה, אורי אריאל ושות', או עם האלטרנטיבה הברורה בשמאל.