"אל המז'בח!", קראה רחל סבוראי בקולה הצרוד בחולפנו על פני "הסלע האדום". תוך התעלמות ממטען 79 שנותיה דאז היא שעטה אל מרומי האתר, מטפסת בצעדים עיקשים על המדרגות הרבות בדרך אל היעד, כשהחבורה דולקת אחריה. אישה בעקבות עברה.
זה היה בקיץ 2005. 52 שנה לאחר שיצאה עם מאיר הר־ציון לפטרה, הייתה סבוראי,
הסלע האדום
שהלכה בתחילת השבוע לעולמה והיא בת 90, ה"מסמר" של משלחת שהחליטה לשחזר את מסעה עם הר־ציון כחלק מסרטו התיעודי של הבמאי אקל סיון "לראות את פטרה ולחיות", שהוקרן בהמשך בערוץ 2. בין משתתפי המשלחת היו גם שמעון (כושי) רימון וסיגל, כלתו של הר־ציון האגדי."אז לא הפנמנו את גבול שביתת הנשק", העידה סבוראי באתר ה"מז'בח" עוטה הוד הקדומים במרומי פטרה. "ראינו בגבול הזה פרוזדור לשלום בעתיד. אבל מלכתחילה תעינו בדרך. ממפה גיאוגרפית של אחד ל־250 אלף אי אפשר לדעת בדיוק את פני השטח. בלי שנדברנו בכלל, מאיר, אז חייל שלא מכבר התגייס לצבא, לקח על עצמו את ההובלה. אני, המבוגרת ממנו, הייתי טוראית בפלמ"ח ונשארתי טוראית. סמכתי על מאיר...".
המיתוס המשותף של שניהם המריא מפינת החי בקיבוץ עין חרוד מאוחד, שבה נהג הר־ציון להתבודד. "אחוזה", הוא קרא לפינת החי. יד הגורל מיקמה את הפינה מול הצריף של חברת המשק רחל סבוראי, שכפלמ"חניקית השתתפה במבצע "ליל הגשרים" ובמלחמת העצמאות לחמה כרובאית בחטיבת הראל. היא הייתה אז רפתנית בת 27; "הר" היה חייל בן 19. שניהם התגלו כמשוגעים לטיולים. "מה דעתך על פטרה?", שאלה אותו כמו קראה את מחשבותיו. "טוב, כן", הוא השיב בסגנונו התמציתי.
לדבריה, הרעיון הלך והבשיל אצלה עוד קודם לכן. כששמעה על פטרה, רקמה עם חברותיה בפלמ"ח תוכנית נועזת. "תכננו להתלבש כערביות ולרכוב על חמורים לפטרה", נזכרה. גם למאיר היו תוכניות. הוא סיפר על טיול שעשה לעין גדי דרך שטחה של ירדן במדבר יהודה. כשתהתה לשם מה הסתכן בטיול הזה, השיב, לדבריה: "פעם עוד אוליך לשם צבא".
שני הנועזים יצאו לדרך, כשברשותם צידה לשתי יממות בלבד, האקדח שלה והסטן שלו. הם נסעו בטרמפים לערבה והגיעו לבאר מנוחה, שם השאירו חלק מהציוד וחצו עם חשיכה את הגבול לירדן. השניים תכננו מסע של יומיים, אך בגלל טעויות ניווט הוא התארך כדי ארבעה ימים. לדבריה המראות שם היו שווים הכל.
"הנה אנחנו מטפסים ולנגד עינינו נגלה נוף פנטסטי בצבעים ואן־גוכיים מרהיבים, כאילו שאיזה אמן צייר שם את הקירות", סיפרה. "הנה אנחנו בפטרה, בירת הנבטים, בירת אדום, שמשה רבנו פנה אל מלכה וביקש - 'אעברה נא בארצך', תוך הבטחה שלא יעבור בשדה ובכרם. מלך אדום סירב ואיים - 'לא, כי בחרב אצא לקראתך!' והנה אנחנו כאן עם הרגשת ניצחון. עשינו את זה!".
חייל ירדני עם לפיד
לדברי סבוראי, היא והר־ציון לא שיערו איזו סכנה ארבה להם. בלילה השלישי הם צעדו מתוך אשליה שהם בדרך לגבול עם ישראל. מצוק אימתני עצר אותם, והם נאלצו להסתתר במשך יום נוסף. השניים התרחצו קצת בגב מים, אכלו ממה שנשאר, ואז הבחינו בבדואי שניכש עשבים במרחק יריקה מהם. הוא נעלם לפתע, וכעבור זמן נשמעו יריות. ההרפתקנים מישראל נסוגו ותפסו מחסה מאחורי סלע."היציאה מפטרה הייתה הכי מפחידה", זכרה היטב כעבור שנים רבות. "משמר ירדני חלף בפתח ה'סיק' (המעבר). הם בטח הרגישו משהו. ראינו אחד מהם, שהחזיק לפיד, קורא לחבריו לחפש. הלילה היה אפל, אפילו לא כוכב אחד. השטח היה מתעתע. לא ידענו אם אנחנו נסוגים או מתקדמים. הרגשנו לכודים. רק כשהגענו לגבול ישראל, נשמנו לרווחה".
סבוראי, שאמה קראה לה על שם ידידתה, המשוררת רחל, לא השלימה מעולם עם אגדת פטרה. "עד היום אני לא סולחת לעצמי", הכתה על חטא. "פטרה הפכה למלכודת מוות. כמעט כל אלה שיצאו אליה בעקבותינו, לא שבו. אם מאיר ואני לא היינו הולכים לשם, אולי היו ניצלים חייהם ולא הייתי מאבדת את גילה בן עקיבא, חברתי הקרובה והאהובה, שהתעקשה להגיע לפטרה כמוני".
לא הייתם רחוקים מגורל דומה, הערתי לה, כששבתי אליה כעבור שלוש שנים. "לו הייתה בידינו מפה טובה יותר, לא מן הנמנע שגם אנחנו לא היינו חוזרים", היא סברה. "עם מפה טובה היינו צועדים היישר לידי הבדואים".
פרשנית מפתיעה לתנ"ך
לאחר המסע לפטרה, ובעקבות מחלוקת רעיונית עם חבריה בעין חרוד, עברה סבוראי לרביבים. במשך שנים עבדה במטע ובהוראה. לימים היא, אם חד־הורית לשלושת ילדיה וסבתא לנכדים ולנינים, תפסה פיקוד על בית העלמין של הקיבוץ הנגבי. סבוראי טיפחה גינה מרשימה סביב דירתה הספרטנית וגידלה יונים, שבהן ראתה את חברותיה הטובות ביותר.כמו עמיתה למסע, מאיר הר־ציון, גם סבוראי החזיקה בהשקפות נציות. "אם ראש הממשלה הוא פושע בענייני כספים ומוכן להחזיר את הגולן כדי לשמור על הכיסא שלו, לא צריך להישמע לו", אמרה בקיץ 2008 על אהוד אולמרט. "אין לנו שום סיבה להחזיר את הגולן. די לנו שהחזרנו את כל סיני, למרות שיכולנו להסתפק בהחזרת חלקו". כששאלתיה מי כן מתאים לתפקיד ראש הממשלה, לא חשבה פעמיים. "גם המועמדים האחרים אינם לרוחי", ירתה מהמותן.
ביציאתנו מביתה הצטרפה אלינו סבוראי, אז בת 82, בדרך לבאר שבע. כשנות דור למדה תנ"ך באוניברסיטת בן־גוריון כשומעת חופשית, יום בשבוע. "אני לומדת עם סטודנטים לתואר שני", העירה. "אף שאין זה סוד שאין לי תעודת בגרות, הם יודעים שאני יודעת...".ולא סתם יודעת. האקורד האחרון בחייה הסוערים של סבוראי היה בקיץ האחרון, כשהפתיעה בספר שהוציאה ובו פרשנות משלה שכתבה על נושאים בתנ"ך. אף פעם לא מאוחר, נתנה להבין.