אבא אף פעם לא דיבר על השואה. חוץ מלדעת שהוא חיפש את משפחתו בכל מיני תוכניות רדיו ושהיה שולח מכתבים לכל מיני מקומות, לא ידעתי כלום", מספר אלי רוה ועיניו דומעות, "כשהוא היה מקבל תשובות שליליות, ראיתי איך הוא נהיה אש וגופרית. אני זוכר שפעם אחת שאלתי, והוא כעס. כל מה שידעתי זה רק שלאבא לא נשארה משפחה, שהוא היה השריד היחיד".

אברהם, אביו של רוה, מעולם לא דיבר ולא סיפר דבר על התקופה הנוראה ההיא. אבל הגורל כנראה רצה אחרת. מפגש מקרי ובלתי ייאמן בין רוה לבין אישה זרה בחנות תכשיטים בפתח תקווה פתח לו צוהר קטן לגבי עברו של אביו. הסיפור ששמע מפי אותה אישה וההתגלגלות המפתיעה של העניינים לאחר אותו מפגש הולידו בסופו של דבר את ספרו החדש "זוג עגילים" (הוצאת צבעונים).
הספר מתאר את סיפורם של סאלי ויעקב, זוג צעיר בתחילת נישואיהם, שניסו לברוח לרוסיה אחרי שנמלטו מגטו ורשה. רגע לפני שהצליחו לחצות את הגבול, התפתחה במקום תקרית ירי. האישה רצה לצד אחד ונפצעה ברגל, ואילו בעלה רץ עם קבוצה אחרת לצד האחר. לפני שאיבדה האישה את הכרתה, היא ראתה שכל הקבוצה שרצה לצד האחר, כולל בעלה, נקצרה ונהרגה. המזכרת היחידה שנותרה לה ממנו היה זוג עגילים שקיבלה ממנו כמתנת אירוסים. האישה חולצה על ידי הצבא הרוסי, חייתה ברוסיה, התחתנה שוב, ונולד לה ילד. בשלהי שנות ה־90, בהיותה כבת 75, היא עלתה ארצה והשתקעה בפתח תקווה. בעלה השני היה חולה מאוד, מבחינה כלכלית לא היה לה קל, ובאחד הימים היא נאלצה למכור את אותו זוג עגילים נוסטלגי כדי לקנות לו תרופה. היא ניגשה לחנות תכשיטים בעיר, שם פגשה במקרה את אבינועם, גבר בשנות ה־50 לחייו, אף הוא תושב פתח תקווה. ומכאן מתחיל סיפור מטלטל שאפילו למיטב התסריטאים יהיה קשה להעלות על דעתם. 

"כמו חשמל באוויר" 

בספר, המבוסס על אירועים אמיתיים, שינה רוה את התאריכים והשמות. רק את שמה של סאלי שכח משום מה לשנות. ואולי הייתה זו יד אלוהים שכיוונה לכך ששמה האמיתי יישאר בספר. "רק בזכות האישה הזאת הבנתי את כל מה שלא הבנתי בילדותי", הוא אומר בחיוך עצוב.
ספר איך הכל בעצם התחיל.
"אבי, אברהם רדושיצקי ז"ל, נולד בשנת 1916 בוורשה, וכאמור, עד היום לא ברור לי כמה אחים היו לו ואיזו משפחה הייתה לו. בזמן המלחמה הוא הצליח לחצות את הגבול לרוסיה והגיע לעיר קמינסק־אורלסקי כחייט עני חסר כל. שם הוא פגש את אמי, פסיה, והשניים התחתנו. אני נולדתי כבר אחרי המלחמה, ואחרי נולדו להם עוד שלושה ילדים. ב־1946 הורי חזרו לפולין, ובשנת 1957 עלינו ארצה".
רוה (70, נשוי, אב לשלושה וסב לשבעה), עוסק במשך שנים רבות בכתיבת ספרים במקביל לעבודתו כצבע. עד עתה הוציא כ־40 ספרי ילדים ונוער. "זוג עגילים", שיצא לפני חודשים אחדים, הוא ספרו השלישי למבוגרים. "בשנת 1995 החלטתי לקנות מתנה לאשתי לכבוד יום הולדתה", הוא מספר את תחילת התגלגלותו של הסיפור. "נכנסתי לחנות תכשיטים בפתח תקווה ופגשתי שם אישה מבוגרת עם מקל הליכה, עולה חדשה בשם סאלי. האישה באה למכור זוג עגילים כדי לקנות תרופה לבעלה, שהיה חולה סופני. הייתי עד לשיחה לא יפה בינה לבין הזבן. הוא אמר לה שזוג העגילים הזה לא שווה כלום, היה אנטיפת כלפיה, אך בסוף קנה ממנה את העגילים. ריחמתי על האישה, וכשהגעתי הביתה, החלטתי שיום למחרת אחזור לאותה חנות, אקנה את העגילים האלה, ואולי יום אחד אפגוש אותה שוב ואחזיר לה אותם". 
באמת האמנת שתפגוש שוב את סאלי?
"פתח תקווה הייתה אז עיר קטנה, והייתי בטוח שתוך כמה ימים בטח אתקל בה באחד הרחובות. אבל הסתובבתי והסתובבתי ולא פגשתי אותה. רק שנה לאחר מכן, בערב פסח, פגשתי אותה במקרה בקופת חולים. היא סיפרה לי שבעלה נפטר, והזמנתי אותה לערב פסח אצלנו בבית. היינו באותה שנה בהרכב מצומצם; רק אני, אשתי והילדים. בליל הסדר הזה סאלי בעצם סיפרה בפעם הראשונה על עצמה. היא סיפרה שאת זוג העגילים האלה קיבלה מבעלה הראשון, סיפרה איך הוא נהרג בגבול הרוסי, ואיך היא נפצעה וניצלה. היא לא הזכירה שמות, רק סיפרה את הסיפור".
מה הרגשת כששמעת את סיפורה? 
"עבורי זה היה עוד סיפור ששמעתי. אבל היה במבטים שלה משהו שלא הבנתי. היא הביטה בי במבטים מוזרים. אחר כך חשבתי שאולי אני מזכיר לה מישהו".

כריכת הספר החדש, "זוג עגילים"
אחרי המפגש הזה רוה וסאלי לא התראו, עד שנפגשו שוב במקרה לאחר שנה, שוב בערב פסח, ושוב בקופת חולים. "שוב הזמנתי אותה לליל הסדר", מחייך רוה. "הפעם זה כבר היה ליל סדר מורחב יותר עם כל המשפחה, כולל ההורים שלי. אבא שלי היה באותה תקופה בן 81, מאוד חולה, וידעתי שסופו קרב. סאלי קצת איחרה, התחלנו לקרוא בהגדה, ואז נשמעה דפיקה בדלת. הרגשתי פתאום כמו חשמל באוויר, התחלתי פתאום לרעוד, ואמרתי לה 'בואי תיכנסי'". 
ומה קרה כשהיא נכנסה לבית?
"סאלי הלכה אחרי, עברתי אחד־אחד, הצגתי אותה בפני יושבי השולחן, וכשהגעתי לאבא שלי אמרתי לה 'הנה אבא שלי'. עוד לפני שאמרתי לו 'זאת סאלי', היא תפסה חזק בידי וראיתי שהיא מסתכלת באבא שלי במבט מאוד מוזר. הראש של אבי היה אז בכלל בתוך ההגדה. אחרי רגע או שניים היא אמרה בלחישה 'אברהם, זה אתה?'. הוא הרים את ראשו, העיניים שלו פשוט נפקחו לרווחה והוא אמר 'סאלי, זאת באמת את?'. היא אמרה 'חשבתי שנהרגת, חיפשתי אותך', הוא אמר שחשב שהיא נהרגה. הם החליפו עוד כמה משפטים, ואחרי כמה דקות היא ברחה. היא אפילו לא התיישבה בשולחן, אלא יצאה מהבית בסערת רגשות. כל הנוכחים בבית היו בהלם. אני כמובן הייתי בהלם יותר מכולם, כי הכרתי את סיפורה וברגע אחד פשוט הבנתי שהיא הייתה אשתו הראשונה של אבא שלי. מעולם לא ידעתי שאבי היה נשוי לפני שנישא לאמי. כל השאר בכלל לא ידעו על מה מדובר ולא הבינו מי זאת בכלל. הם שאלו את אבא מי זאת, אבל הוא לא הסכים לגלות".
היית בהלם כשהבנת את כל הסיטואציה?
"התפוצצתי מבפנים, בעיקר כי אבא מעולם לא סיפר שהוא היה גיבור, לא סיפר איך הוא ברח מהגטו, איך לחם עם הפרטיזנים. כאב לי שאף פעם לא שמעתי ממנו כלום. כל מה שאני יודע עליו זה רק בזכות האישה הזאת. רציתי בהתחלה לרדוף אחריה, אבל כשיצאתי לחדר המדרגות היא כבר לא הייתה. מאז לא ראיתי אותה יותר".
רוה מספר את סיפורו ולא מפסיק לבכות. "אבא שלי נפטר כחמישה שבועות לאחר אותו ליל סדר. בזמן השבעה חשבתי שאולי סאלי תבוא, כל הזמן הסתכלתי בדלת וציפיתי לה, אך היא לא באה. שנה לאחר מכן, בערב פסח שוב הלכתי לקופת חולים וציפיתי לה יותר מהרגיל, אך היא לא הגיעה. כעבור כמה חודשים התקשר אלי הבן שלה ואמר שאמא שלו נפטרה".
סיפרת את הסיפור האמיתי לאחיך?
"ברור. הם נדהמו, ואפילו היה להם קשה להאמין שזה אמיתי. אף אחד לא ידע שאבא שלי היה נשוי לפני אמא שלי. את אמא לא העזתי לשאול על האישה הזאת".


פצע ישן וכואב 

את המפגש הבלתי ייאמן בינו ובין סאלי זוקף רוה לגורל, אבל לא רק. "אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין בשכר ועונש, אף על פי שזה לא מתקיים בעולמנו. אני בן אדם טוב, ולכן זכיתי לפגוש את האישה הזאת, כדי שתסיר ולו בקצת את הערפל לגבי אבא שלי. רק בזכותה הצלחתי להבין במעט מה עבר עליו בזמן השואה, ובעקבות כך גם להבין את ההתנהגות שלו כלפינו לאורך השנים. הבנתי את כל הכעס שלו על החיים, את העצבים. זה גרם לי להבין את הדברים טוב יותר ולסגור מעגל".
את הספר "זוג עגילים" רוה התחיל לכתוב רק כ־13 שנים לאחר אותו מפגש. "לקח לי זמן לעכל את הסיפור הזה", הוא מבהיר. "כמו כן, במשך שנים סיפרתי את הסיפור הזה בפני תלמידי בתי ספר. התלמידים, כולל המורים, היו ממש פעורי פה, המומים ומרוגשים. בסופו של דבר החלטתי שהגיע הזמן לכתוב את הספר".
מתברר שרוה רצה לכתוב את הספר לא רק כדי לספר את הסיפור המיוחד הזה. עבורו היה זה גם מעין ניסיון לרפא פצע ישן ומאוד כואב. "אחרי שעלינו ארצה, הגעתי לכיתה ו' בבית הספר פיק"א בפתח תקווה", הוא מספר ועיניו שוב דומעות. "שמי היה אז אליהו רדושיצקי, והייתי בין העולים החדשים הבודדים באותו בית ספר. סבלתי מאוד מהצקות של תלמידים שנחשבו אז ל'אליטה' של פתח תקווה, כאלה שהיו בנים של פרדסנים. הם כל הזמן לעגו לי בקריאות של 'אתם הלכתם כמו צאן לטבח, ואילו ההורים שלנו נלחמו פה וניצחו את צבאות ערב'. זה כאב שליווה אותי עשרות שנים. עד עכשיו אני יכול לבכות כשאני נזכר בקריאות שלהם. הייתי מתכנס אז בתוך עצמי, לא פעם חשבתי שאני צריך להתאבד או להיעלם בגלל העלבונות והחרם שעשו עלי. זו הייתה בעצם הסיבה המרכזית שבגללה כתבתי את הספר. רציתי להנציח את אבי שנלחם עם הפרטיזנים, ולהראות שאנשים כן נלחמו ולא הלכו כמו צאן לטבח".