בשבוע האחרון, לראשונה זה חצי שנה, חוויתי משבר בזוגיות. לא אלאה אתכם בפרטים הקטנים, אבל באופן כללי אספר שנרשם חוסר שביעות רצון מהותי מצד בת הזוג בעקבות התחרבשות שבוע החופש שלנו. הקלקול, לבושתי, אירע לא מעט בגלל אוזלת ידי בתכנון מאורעות רומנטיים-זוגיים. במקום לקחת אחריות, להתנצל, לפנות לצדדים הרגישים בלבה ולפצות במילים דביקות ובחנופה מדויקת, שלפתי את הקלף שכל גבר המכבד את עצמו שומר למצבים מהסוג הזה: האשמתי אותה במחדלים. לא בפניה כמובן. בתוך לבי. יש גבול לאומץ שלי. לשם פריקת הטענות הקשות שהצטברו בנפשי גייסתי את חברי הנשוי זה עשור, המנהל באושר, ולעתים בצער, מסגרת משפחתית תוססת. התיישבנו לבירה במקום אופנתי יחסית. בתום חמש לגימות התחלתי לפרט את כל החוסרים שזיהיתי במערכת היחסים הנוכחית. יש לי מין כישרון מוכח במיפוי כשלים כאלו. קוקטייל קטלני של פסימיזם וקוטריות. תנו לי רגע חיובי או אדם מוצלח ואמצא בקלות מה לקוי בו.