השקר הגדול של ממשלת נתניהו הוא המנטרה ש"אין פרטנר פלסטיני" להסדר. ראש הממשלה מזמין הרי את הנשיא עבאס לשיחות ישירות, מיידיות וללא תנאים מוקדמים כמעט מדי יום. בו זמנית הוא מרחיב את ההתנחלויות כדי למנוע בשטח כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית, הוא מכביד את יד הכיבוש באמצעי דיכוי צבאיים וכלכליים ומכריז בקול תרועה רמה שבכהונתו לעולם לא תקום מדינה פלסטינית. על מה אמור אבו מאזן לנהל איתו משא ומתן? לכל היותר על כהונה כראש עיריית רמאללה.



ובכן, השאלה איננה אם יש פרטנר בצד הפלסטיני, אלא לאיזה הסדר קיים פרטנר כזה. מחמוד עבאס, שאיתו ניהלתי משאים ומתנים ממושכים, הוא המתון שבמנהיגי ערב, ומחליפו יהיה לאומני הרבה יותר. הוא איש שלום, שמאמין באסטרטגיית מו"מ ושולל כל אלימות וטרור. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שכפופים אליו ומשתפים פעולה עם צה"ל והשב"כ, מנעו לדבריהם בחודשים האחרונים עשרות פיגועים.



למנהיגות הפלסטינית עמדות יסוד באשר להסדר הקבע: מדינה עצמאית עם גבול המבוסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים ומקבילים. המדינה הפלסטינית גם לתפיסתם תהיה מפורזת מצבא. הם מסכימים לסידורי ביטחון לאורך הגבולות, עם נוכחות צה"ל מוגבלת בזמן לאורך נהר הירדן, אך לא לסידורי ביטחון שמשמעותם בשטח היא סיפוח הבקעה; הם עומדים על בירה במזרח ירושלים אך מסכימים לעיר מאוחדת תוך שיתוף פעולה בין שתי עיריות, ולהכיר במערב ירושלים כבירת ישראל. הר הבית יחולק בין המסגדים לבין הכותל, שיישאר בריבונותנו. סוגיית הפליטים תיפתר רק בהסכמה עם ישראל. עמדות אלו אינן קלות עבור חלק ניכר מדעת הקהל הישראלית ולא רק לנתניהו. אך ללא קשר מי המנהיג הפלסטיני בנקודת הזמן הזאת, אלה עמדות היסוד של התנועה הלאומית הפלסטינית הפרגמטית, שלתפיסתם מהוות פשרה היסטורית – ואם אנחנו רוצים הסדר שתי מדינות, עלינו לנהל מו"מ על בסיס עמדות אלו.



מחמוד עבאס הוא לא העוצמתי שבמנהיגים, והוא גם לא חף מטעויות קשות. אך אם נמתין שחובב ציון יהיה נשיא פלסטין, וכי זו תהיה דמוקרטיה ג'פרסונית שתאפשר לצה"ל לפעול בה באופן חופשי, לעולם לא יהיה הסדר. אנחנו נהיה נדונים להיות מדינה דו־לאומית, מדינת אפרטהייד מנודה ומוחרמת על ידי העולם.


במצב הנוכחי יש עדיין פרטנר ברמאללה, שיכול להגיע להסדר על בסיס עמדות אלו, אשר יקבעו לישראל סוף־סוף גבול קבע במזרח. זהו המפתח, על בסיס תוכנית השלום הסעודית משנת 2002, ליחסים נורמליים בין ישראל לבין מרבית מדינות ערב, וכן לשיפור דרמטי של היחסים הבינלאומיים של ישראל.



הבעיה היא שממשלת נתניהו אינה מוכנה להסדר כלשהו שמבוסס על שוויון בין שתי מדינות, תוך הכרה הדדית ושוויונית בין שתי תנועות לאומיות ותפיסה ביטחונית אזורית פרגמטית. היא חותרת לחזון בלהות משיחי, מתוך תפיסת עולם גזענית ומסוכנת. אין פרטנר בירושלים. 



הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה מנהיגים צעירים"