שי אביבי מתחרפן. אביבי, כלומר אייל ספיבק - הדמות שאותה הוא מגלם ב”שבוע ויום”, סיים זה עתה את השבעה לזכר רוני בנו, וביחד עם יבגניה דודינה, המגלמת בסרט את אשתו ויקי - מתכוונים ההורים השכולים לחזור לשגרה. ויקי, מורה בבית ספר יסודי, אכן מראה סימנים של חזרה אפשרית, מה שאי אפשר לומר על אביבי, שאינו רוצה לחזור אל עולם שלא מצוי בו רוני הצעיר.



האב האבל, ביחד עם זולר הקטן (תומר קפון), בנם של השכנים המגעילים מהקוטג’ הסמוך, מתמידים לפסוע בנתיבים שבהם הלך רוני המנוח. למשל, בהוספיס שבו סיים את חייו או בבית הקברות שבו נטמן. אביבי מוצא עניין רב גם בשקית הגראס הרפואי ששיכך את מכאובי הבן, וכעת היא נותרה ללא ביקוש לכאורה. לאחר קורס קצר בדיני גלגול צינגלה כשזולר הסטלן מדריך אותו, מעבירים השניים את היום שאחרי השבעה בעישון רציף של ג’וינטים שמעתיק אותם מהעולם האובייקטיבי, שבו הם מתקשים למצוא איזשהו עניין, אל עולמות של רילקס אלטרנטיבי.



שי אביבי עם יבגניה דודינה מתוך הסרט "שבוע ויום". צילום: יח״צ
שי אביבי עם יבגניה דודינה מתוך הסרט "שבוע ויום". צילום: יח״צ



“שבוע ויום” הוא סרט הבכורה העלילתי של אסף פולונסקי, שהתקבל אתמול יפה מאוד אצל קהל הצופים שהגיעו להקרנת הבוקר הראשונה שלו במסגרת “שבוע הביקורת”. כדרכם של סרטי ביכורים לא מעטים, פולונסקי מוותר על טוויית קו עלילה רציף אחד, ומעדיף לפזר את הסיפור על פני חלונות הצצה רבים, תוך שימת דגש על פואנטות קומיות למחצה, שכמו חוצצות בין האפיזודות המגוונות שאמורות להתלכד יחד למעין אמירה דרמטית.



מובן שהסרט קם ונופל על אישיותו הפילמאית של אביבי. זה עומד היטב במשימה של גילום דמות אהבלית מתוך בחירה, שדומה כי יידרש עוד זמן רב, אם בכלל, על מנת שתתאושש מהאובדן הטרגי של הבן. דודינה וקפון משלימים היטב צוות שחקנים מנצח. בניגוד, למשל, ל”עניינים אישיים”, סרטה האפיזודיאלי של מאהא חאג’ שנסקר פה אתמול, פולונסקי אינו נשען על קומפוזיציות חזותיות על מנת לחזק את האמירה שלו, ומעדיף לעשות זאת באמצעות הקלף החזק שלו באמת - שי אביבי.



סקירה על “מעבר להרים והגבעות”, הסרט הישראלי הנוסף שנחשף אמש, תפורסם כאן רק מחר. זאת משום שהקרנתו הסתיימה לאחר סגירת הגיליון.



מארן אדה, במאית גרמנייה נחשבת, הגיעה לקאן עם סרטה השלישי “טוני ארדמן”, שמחזיק 162 דקות מייגעות. השחקנית סנדרה הולר מובילה עלילה כאילו סאטירית על אודות מגבלות השיטה הקפיטליסטית, כשהיא מגלמת דמות של אשת עסקים קשוחה למראה המגיעה מגרמניה על מנת לקדם פרויקטים מסחריים בבוקרשט המושחתת. ביקור פתע של אביה של אותה אשת עסקים מעמת אותה עם הערכים הנושנים של ההומניזם בנוסח הסיקסטיז שעבר זמנן. צפוי, נדוש ומעייף.



דומה כי סרט חובבני זה, ששכח לשכור עורך וחדר עריכה, אינו ראוי לדיון מרחיב, בעיקר בשל הטריוויאליות של הקונפליקטים המועלים בו. אלא שתגובה גורפת של מבקרים מעיתונים נחשבים כמו “הניו יורק טיימס” האמריקאי, “דיילי טלגרף” הלונדוני או “ליברסיון” הפריזאי, שרואים בסרט יצירה גדולה, כמו מעמידה בפרופורציה גם את הקטילה הנחרצת המצורפת בזאת.