1. רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2, נראה שלשום בערב, רגע אחרי שהתברר שאביגדור ליברמן יהיה שר הביטחון הבא, כמו נפגע חרדה. "אני אשתמש בכמה מילים קשות", הזהיר את הצופים, וכדי לא לשכוח אף אחת מהמילים הקשות, פנה לקרוא מהנייר את מה שהכין מראש. "זו הפקרות ביטחונית. זה חוסר אחריות ממלכתי... קשה לי לראות איך זה עובר ציבורית". למרות זאת, וחרף מבע הבעתה שעל פניו, השאיר לנו הפרשן הצבאי חבל הצלה להיאחז בו. "המזל שלנו, יונית, שיש את גדי, ואביב ורוני ואמיר, אני מונה פה שמות של אלופים של הצבא".
דניאל מצטרף לשורה של עיתונאים שבזמן האחרון כללי המשחק הדמוקרטיים התחילו להימאס עליהם. שחשים שהשיטה הזו - שבה העם מחליט בעצמו מה טוב לו, שבה פעם בכמה שנים יש בחירות, שבה הצבא עובד אצל הממשלה ולא להפך - היא ניסיון מעניין שמיצה את עצמו. החבורה הזו, שהתייאשה מהחלום לייצר כאן מהפך פוליטי, התחילה יותר ויותר להאמין בהפיכה צבאית. בשלטון גנרלים. הם מעדיפים להשאיר בידיים שלהם את האחריות לקבלת ההחלטות הנכונות מול אבו מאזן, מול חמאס ומול האיראנים. נבחרי הציבור בעיניהם הם חבורה חסרת אחריות שככל שקציני הצבא יידעו לנטרל אותם מוקדם יותר כן ייטב. רוני דניאל, כאמור, איננו היחיד שאוחז בעמדה הזו. אל האחרים נגיע בהמשך.
כך או כך, מינויו הצפוי של ליברמן לשר הביטחון והתגובות ההיסטריות שהוא הביא איתו, לימדו שוב, בפעם המי יודע כמה, שאצל לא מעט עיתונאים יש נקודה אחת שקובעת את עמדתם בכל סוגיה, תהא זו אשר תהא. ולנקודה הזו קוראים בנימין נתניהו. מה שטוב לנתניהו רע להם. מה שרע לנתניהו טוב להם. זהו. מעבר לזה הם לא מצליחים לראות כלום. ביום שבו נתניהו יודיע ששתיים כפול שתיים שווה ארבע, הם ידרשו לכנס את ועדת המקצוע ללימודי המתמטיקה כדי לנסח מחדש את לוח הכפל.
הבעיה היא לא עם הביקורת שלהם על נתניהו. ביקורת היא עניין חשוב. הבעיה היא שברגע שהם רואים את נתניהו מולם, הקליטה שלהם משתבשת ואיתה כל היכולת להפעיל שיקול דעת.
ביום רביעי בערב ישב הגורל על הספה, צפה במהדורות החדשות, קרא את מה שכותבים העיתונאים האלה ברשתות החברתיות ובעיתון, והתגלגל מצחוק. התבהלה שאחזה ברבים מהם הייתה משעשעת ממש. למה? כי במשך תקופה ארוכה, החברים האלה, כשהם בונים בדמיונם הרכבים אפשריים שונים ומשונים לקואליציית "רק לא ביבי", ראו בליברמן שותף בכיר ולגיטימי לכל דבר ועניין. רביב דרוקר פרסם "תרחיש דמיוני" שבו יאיר לפיד מרכיב את הממשלה וליברמן משמש לו שר ביטחון.
כדי להסביר למה צריך להשתמש בו כדי להפיל את ביבי, פרשנים מדיניים ופוליטיים אחרים הציגו אותו כ"מבוגר האחראי" וכמי שברגע האמת יתגלה ככבשה מתונה. ב"ידיעות אחרונות" שיווקו לנו את יוזמת השלום שלו, לאמור: "ליברמן זה לא הבריון שאתם חושבים שהוא". ואז הוא סגר השבוע עם נתניהו על כניסה לקואליציה, ובפרשנים כולם אחזה תבהלה. ליברמן יהיה מסוכן, ליברמן יפציץ את אסואן, ליברמן ירגיז את הפלסטינים, ליברמן יחרחר מלחמה.
אין לי מושג איזה שר ביטחון יהיה אביגדור ליברמן, אני רק יודע שהשבוע הוא שוב סייע לנו להיזכר בכך שאת רוב הפרשנים שלנו לא באמת צריך לקחת ברצינות.
2. ביום ראשון חשף אלקנה שור באתר NRG הקלטות מעניינות משיחה שקיים האלוף יאיר גולן לפני עשר שנים במכינה הקדם צבאית בנוקדים. הדברים של גולן, היום סגן הרמטכ"ל ואז מפקד אוגדת יהודה ושומרון, פתחו צוהר לתפיסת עולמו בשורה של תחומים, שבהם מוסר לחימה, טוהר הנשק, ההתנתקות, פינוי עמונה, העימות עם הפלסטינים ושאלת הזהות היהודית של מדינת ישראל.
בין השאר הבהיר גולן בדבריו, שלעתים צריך לסכן את חיילי צה"ל כדי להגן על חייהם של אזרחים פלסטינים. "אם יחידה צבאית צריכה ליטול סיכונים על מנת לא לפגוע בבלתי מעורבים", אמר, "כן, היא תיקח סיכונים על מנת לא לפגוע בבלתי מעורבים". אחרי שהסביר שצה"ל יורה על בית, רק אחרי שווידא שכל האזרחים שהיו בו יצאו החוצה, שאל אותו אחד התלמידים אם כשהוא מדבר על "אזרחים" הוא מתכוון לבני משפחתו של המחבל. גולן השיב בחיוב. "ואם זה יהיה או אזרחים או החיילים שלך, מה אתה תעדיף?", המשיך והקשה התלמיד. "אזרחים", חרץ המפקד הבכיר.
אלקנה שור פנה לפני הפרסום לדובר צה"ל וביקש תגובה. בדובר צה"ל, שם לא ידעו ששור מחזיק בהקלטות, ניסו להגיב באופן שישאיר אצל הקוראים ספק אם בכלל דברים כאלה אכן נאמרו. "צר לנו כי האתר המדובר בחר לפרסם ציטוט מתוך שיחה שהתקיימה לכאורה לפני כעשור. מטבע הדברים, אין באפשרותנו לבדוק אם אכן הדברים נאמרו, ואם כן מה היה ההקשר והכוונה. אנו מצרים על הניסיונות להכפיש את סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן".
כששור העלה את ההקלטות לאתר NRG, הבינו בצה"ל שמדובר בשיחה שלא התקיימה רק "לכאורה", ומיהרו לטלפן אליו ולבקש ממנו להסיר את התגובה. במקומה, העביר דובר צה"ל לכל המערכות תגובה חדשה. "הדברים נאמרו לפני כעשר שנים, פרסום הדברים בעיתוי הנוכחי מעלה חשד למגמתיות שהכוונה מאחוריה אינה ברורה". אלא שאת התגובה הזו, דובר צה"ל ביקש מכל המערכות לא לפרסם בשמו אלא לצטט אותה מפיהם של "גורמים צבאיים". מדובר בפרקטיקה ידועה. דובר צה"ל מעדיף כדבר שבשגרה לא להסתבך עם תגובות שאחר כך יעשו לו בעיות. ככל שזה תלוי בו, הוא היה מעדיף לא לעמוד מאחורי שום משפט שיוצא מצה"ל, לבקש מהכתבים להביא את הציטוטים מפיהם של "גורמים צבאיים" ולהישאר בלתי מעורב.
משום מה, מערכות העיתונים משתפות פעולה עם המנהג המגונה הזה. כתבים מעבירים שאלות מסודרות לדובר צה"ל בעצמו, מקבלים ממנו ומאנשיו את התשובות, ומוכנים לצטט את התגובה מפיהם של גורמים עלומים ולהשאיר את הדובר מחוץ לעסק, אף שהוא עצמו העביר את התגובה.
# # #
הדברים שאמר גולן באותה הקלטה, בהנחה שעמדותיו לא השתנו מאז, היה ראוי להם שיפתחו כאן דיון חשוב. הנכונות של מפקדי צה"ל לסכן את חייהם של חיילים כדי להישמר מפגיעה בבני משפחות של מחבלים, היא משהו שאני מניח שלא כל אזרחי ישראל מוכנים לקבל בהבנה. ולא רק אזרחים. תת אלוף במיל' שמואל זכאי, לדוגמה, אמר השבוע לאראל סג"ל ולחיים לוינסון בגלי צה"ל: “החובה של חיילי צה"ל היא לאם של החיילים, לא לאם של הפלסטינים. ובין האם של החייל העברי הישראלי, שמשרת בצה"ל, לאם של הפלסטיני, גם הבלתי מעורב, אני מצטער אבל אומר את זה בגלוי, לא ממצמץ ולא מתבלבל, אני בוחר באמא של החייל הישראלי, כי החובה שלי אליה... ומי שאומר אחרת, לדעתי, יש לו בעיה מוסרית".
יש משהו מבלבל בביטוי הזה, "בלתי מעורבים", בלבול שמלמד על משהו עמוק יותר בתפיסה של צה"ל של השנים האחרונות. נכון, אמא של מחבל היא "בלתי מעורבת" במובן הפשוט שבו היא איננה יורה על חיילי צה"ל בעצמה. אבל הביטוי הזה הוא במובנים רבים ביטוי מסרס. משום שה"בלתי מעורבים" הללו הם אזרחי ישות אויב. נכון, אם אפשר להימנע מלירות עליהם כשהם לא מסכנים אותנו, מה טוב. אבל להתייחס אליהם כאילו היו מרגריטה לאוטין, שנורתה למוות בחוף הים בבת ים כשנקלעה לניסיון חיסול בעולם התחתון, זו תפיסה עקומה. ומכיוון שכך, הדיון הזה - על מוסריותו של צה"ל, על גבולות המוסריות הזו ועל הנכונות לשלם עליה בדם חיילינו - הוא דיון שחשוב שיתקיים.
אלא מה? שבאווירת סתימת הפיות הנוכחית אי אפשר לקיים דיון על כלום. מי שתומך במתווה הגז הוא "שודד". מי שמבקר את בית המשפט העליון פוגע בדמוקרטיה. מי שמותח ביקורת על הנשיא הוא "מסית". תראו מה קרה רגע אחרי שפורסמו ההקלטות הללו של גולן. הכתבים הצבאיים - חלקם משום שהם אוכלים מידם של קציני צה"ל הבכירים, וחלקם משום שגם הם כמו יאיר גולן חושבים שההתנהגות שלנו מזכירה את גרמניה הנאצית - התגייסו כדי להגן עליו בגופם.
"ידיעות אחרונות", במקום לעסוק בדברי גולן, בעדם או נגדם, בחר להסיט את הנושא למקום אחר ושאל למחרת בכותרת "מי ניסה לעורר מחדש את פרשת יאיר גולן". את ״ידיעות״ העסיקה בעיקר השאלה מהיכן "צצה" הקלטת. נדב איל, כתב החוץ של ערוץ 10, תקף בפייסבוק את "הימין המשיחי" (ביטוי אוטומטי מצחיק של שמאלנים, שהמשיח משתלב להם טוב עם כל נושא) וקבע שנגד האלוף מתנהל "ציד" שמזכיר לו את ה"סזון", לא פחות. אור הלר, הכתב הצבאי של ערוץ 10, שניסה גם הוא להרוג את העיסוק בקלטת של האלוף גולן, דיווח ש"גורמים אינטרסנטיים שמחפשים עליו חומר הוציאו עליו הקלטות מלפני עשר שנים".
# # #
האמירות הללו הן אנטי-עיתונות של ממש. ממתי עיתונאים מחפשים את האינטרס של מי שמדליף הקלטות? למה זה מעניין? האם אנחנו כעיתונאים לא אמורים להיות מרוצים שהכל יוצא החוצה? ומדובר, צריך להדגיש, בשיחה עם תלמידים. איזה מין עיתונאות זו שנותנת ציונים למה שטוב לה שייצא החוצה, ומה שלא טוב לה שייצא החוצה. האם אור הלר קיבל פעם הדלפה מטעמו של מישהו שלא היה לו אינטרס? ומה הוא רצה שיעשה אלקנה שור כשקיבל את ההקלטה? שינזוף במקור וישמיד את תיעוד השיחה כי היא לא מתאימה לאג'נדה של הלר, ואולי גם תעורר כמה שאלות על תפיסותיו של האלוף גולן?
רועי שרון, עמיתם של הלר ושל איל, פרסם השבוע הקלטה של מח"ט חברון שמדבר נגד החייל אלאור אזריה ונגד רבנים ופוליטיקאים שעוסקים בהוראות הפתיחה באש. האם ההקלטות הללו לא ראויות רק משום שלמי שהעביר אותן לשרון היה אינטרס? וכששרון פרסם את קלטת החתונה המפורסמת ההיא של קיצוני הימין, היינו מוכנים לשמוע טענה שהיה נכון שלא לפרסם אותה כי היא משרתת מישהו?
הרגע הזה, שבו עיתונאים מבקשים לא לדעת, לא לקבל חומר או להתעלם ממה שיש בו, לטובת דיון באינטרס של מי שהעביר אותו, הוא רגע שאין בו דבר עם עיתונאות. ממש כמו התהייה למה ההקלטות יצאו רק עכשיו, אחרי עשר שנים. לא יודע איך אתם, אבל לי זה מזכיר את הטענות כלפי מתלוננות על הטרדה מינית. "למה חיכית עד עכשיו?", "מה האינטרסים שלך?" - זוכרים מה עשינו למי שהעז לשאול את השאלות הללו, כשרחלי רוטנר סיפרה מה שסיפרה על ינון מגל?
וכשקראתי את נדב איל מזכיר את הסזון ויוצא נגד "ציד" של גנרלים בגלל אמירות דעתניות שלהם, לא יכולתי שלא להיזכר במה שהוא עצמו כתב אחרי שראש המוסד, יוסי כהן, דרש בשבת בבית הכנסת שלו ואמר ש"בלי סייעתא דשמיא לא הייתה קמה מדינת ישראל".
"יש לי בעיה", הסביר אז איל, "עם זה שהוא בתחילת כהונתו נושא דרשת שבת שיש בה מרכיב נפיץ ביותר ביחסי דתיים וחילונים במדינת ישראל. השאלה האם הקמת המדינה היא אירוע שיש בו מעורבות אלוהית היא שאלה חומצתית ביותר". הייתה לו אז, לאיל, גם המלצה נאה שמעניין להזכיר אותה בימים אלה, שבהם מוחאים כולם כפיים לסגן הרמטכ"ל על דבריו. "עדיף שראשי מערכת הביטחון יימנעו מדיון בכך. דרשת שבת נאה אפשר לשאת על עניינים רבים; לא חייבים לבחור בנושא שמעורר מחלוקת עזה".
כל זה, יחד עם האווירה הכללית בתקשורת, הוא חלק מניסיון של התקשורת לחבק ולאתרג את שר הביטחון היוצא, משה (בוגי) יעלון, העיקר שלא לדון בקריאה השערורייתית שלו השבוע לקציני צה"ל לצאת בקול נגד הדרג המדיני. לדבר על מי ש"תוקפים" את האלוף גולן, רק לא על כך שכל שונאי ישראל ברחבי העולם מצטטים כבר שבועיים את דבריו שמשווים אותנו לנאצים.
3. לפני עשרה ימים קרא צבי בראל ב"הארץ" להפיכה צבאית. "כאשר הממשלה מאמצת ומטפחת ערכים שהנהגת הצבא רואה בהם איום על קיומה של המדינה, וכשהציבור שמזין את כוח האדם של הצבא דורש שהצבא יתבהם, יושחת ויאבד צלם אנוש - הנהגת הצבא תצטרך להחליט מהו האיום האולטימטיבי על ביטחונה וקיומה של המדינה: אלפי טילים ופלסטינים סכינאים, או ממשלה שמהנדסת ציבור להיהפך למפלצת שמאיימת לטרוף את ערכי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית...הצבא אינו צריך לכבוש את הכנסת או את משרד ראש הממשלה ואת תחנות הטלוויזיה כדי לחולל את המהפכה", הבהיר. "ה'עם' עדיין איתו. אבל איזנקוט, גולן ואפילו יעלון אינם יכולים להיות בטוחים כמה זמן יישאר 'העם' עם הצבא".
קחו את הדברים הללו, תוסיפו להם את האמירה של רוני דניאל שצוטטה בתחילת הטור הזה על הרמטכ"ל ואלופיו שיצילו אותנו מפני שר הביטחון, את השתיקה שבה עבר כאן סיפורו של מאיר דגן המנוח, שבתוכנית "עובדה" גילינו כיצד חתר תחת הממשלה מול האמריקאים, את מחיאות הכפיים שמעניקים הפרשנים הצבאיים לקציני צה"ל ש"בולמים" יוזמות של שרי הממשלה בקבינט, ואת ההערכה שבה נתקבלה בעיתונות קריאתו של יעלון לקצינים לצאת נגד הדרג המדיני, ותבינו שהשמאל נפל על הראש. שהדמוקרטיה מתישה אותו. שהוא רוצה להמליך עלינו עכשיו שלטון גנרלים. שהוא מעדיף את קציני צה"ל על נבחריו של העם.
39 שנה עברו מאז המהפך הפוליטי של 1977 ויש מי שעדיין לא השתחררו מההלם ועדיין לא מוכנים לאפשר לעם לקבוע מה יהיה פה. ואם המחיר זה שלטון צבאי, אז שיהיה. עשר שנים עברו מאז הלך לעולמו יצחק בן אהרון שהציע אז להחליף את העם, ומתברר שיש לו יורשים נאמנים.
אם אכן יש "תהליכים מעוררי חלחלה", הם מתחילים במקום שבו עיתונאים מאבדים עניין בדמוקרטיה.