למה אנחנו אוהבים כדורגל? כי הוא משחק יצרי, תוסס, הפכפך ובלתי צפוי. בדיוק כמו אריק קאנטונה. בשנות ה־90 היה קאנטונה הכוכב הצרפתי הגדול של קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ’סטר יונייטד. בגו זקוף, מבט נחוש, צווארון מורם ובכישרון יוצא דופן, הוא כבש עשרות שערים מרהיבים, בישל עוד רבים אחרים והיה בורג מרכזי בשרשרת האליפויות של המועדון. אבל כמו גאונים אחרים בהיסטוריה האנושית - בספורט, בבידור, באמנות, או בפוליטיקה (קאנטונה, אגב, נגע בכל אחד מארבעת התחומים הללו) - הוא היה בעל פתיל קצר.
ליתר דיוק, לקאנטונה לא היה פתיל בכלל. הוא היה חם מזג, חצוף, פרוע ואלים מאוד, שחקן, צייר, ליצן ופילוסוף, והתשוקה שלו על המגרש התבטאה לא רק בכיבוש שערים אלא גם בשערוריות שרדפו זו את זו והביאו אותו, בסופו של דבר, למאוס באהבת חייו ולפרוש מוקדם מדי. 19 שנה חלפו מאז, קאנטונה בינתיים המציא את עצמו מחדש כשחקן וכיוצר, אבל אני, כמו מיליוני אוהדי כדורגל ברחבי העולם, עדיין מתגעגע לחולצה האדומה מס’ 7.
ההחמצה הגדולה
“אני לא בן אדם, אני קאנטונה!”
בגיל 22 הועבר קאנטונה לקבוצת הפאר של העיר, אולימפיק מרסיי. 3.5 שנים אחר כך, בדצמבר 91', כבר הכריז על פרישה מכדורגל. בדרך הספיק להעליב את מאמן הנבחרת הנרי מישל (המילים המדויקות היו "שק של חרא") ולקבל השעיה לשנה מהנבחרת, לקלל חברי ועדת משמעת (קרא לכל אחד מהם "אידיוט"), להשליך חולצה על שופט, לבעוט בפרצופו של חברו לקבוצה, לספוג עונשי השעיה, להחליף קבוצות כמו גרביים ולקחת גביע (עם מונפלייה) ואליפות (עם מרסיי).
ביקורת צוננת
“העושר האמיתי שלי הוא להיות סקרן”
כמו כוכבה הקשוח והברוטלי של קבוצת הכדורגל האנגלית ווימבלדון בשנות ה־80, ויני ג’ונס, גם קאנטונה מצא את העתיד שלו על מסך הקולנוע. הוא השתתף עד היום בלא פחות מ־33 סרטים. הראשון שבהם היה כבר ב־95’, כשהיה לו הרבה זמן להרהר בחייו, בקומדיה צרפתית בשם Happiness is in the Field . אז זה עדיין נראה כמו קוריוז או גחמה רגעית. אבל כשקאנטונה קיבל תפקיד קטן כשגריר צרפת בסרט המצוין "אליזבת", התברר שהמילים "רציתי להיות שחקן קולנוע אפילו כששיחקתי כדורגל" היו רציניות מאוד.