כיום, כשהמדינה גועשת בעקבות פרישתו של הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, מתפקיד שר הביטחון, צפות ועולות פרשיות עבר במערכת הביטחון, שבמבט מהיום קשה להאמין שהתרחשו. כזאת הייתה “פרשייתו" של אורי בן–ארי, מגדולי המצביאים של צה"ל לדורותיו. בעטיה, מה שנראה כעת כעניין של מה בכך, נמנעה מבן–ארי הגעתו לרמטכ"לות, כפי שאז כולם חזו לו.



“מכה כואבת - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", זו הכותרת שהעניקה מילכה בן–ארי, אלמנתו של קורבן הפרשייה, לפרק בספרה “אורי ואני", שאותו הוציאה לאור בימים אלה בהוצאת מרנגא, העוסק בנושא האמור. כעת, כששערורייה רודפת שערורייה, קשה להאמין בגלל מה נגדעה קריירה מזהירה.
על מה שאז קרה בראשית 57' אולי מוטב להביא את דבריו של בן–ארי עצמו - מי שבעת התרחשות הדברים היה, בגיל 32, המפקד הנערץ של גייסות השריון - בראיון שהעניק לי לפני 13 שנה, שש שנים לפני שהלך לעולמו. 
 

“בבת אחת התפרץ החוצה מה שקרה שנים קודם לכן, דומני ב–53'", העיד בן–ארי. “קצין, שבעבר נלחם באומץ וחיפיתי עליו כשנתפס עם שלל שני שקי סוכר מהערבים, נתפס שוב, הפעם כשעמד למכור נשק לערבים".

כלומר, שום קשר ישיר אליך.
“האיש החליט להשתמש בשם שלי. מישהו ייגע באורי אחרי קדש (מבצע סיני - יב"א)? אם חיפיתי עליו ולא קרה דבר, אולי גם הפעם ייצא בלי עונש. הרמטכ"ל משה דיין זימן אותי למשפט צבאי, כשלפי החלטתו של שר הביטחון, דוד בן–גוריון, נדרשתי לפרוש מצה"ל. נשארתי בחוץ ואפילו לא קראו לי למילואים עד ערב מלחמת ששת הימים".

הטראומה מגרמניה

בחזרה לאלמנתו. כמי שחייתה איתו כמעט יובל שנים, אני שואל אותה אם היא נושאת את כאב ההחמצה של אורי. “כשאורי היה בחיים לא דיברנו על הנושא, הוא כאילו שם >  עליו פס אדום", היא משיבה. “לשנינו היה ברור שאלמלא אותו מקרה לא היינו ביחד. אז הוא, מפקד גייסות השריון, נאלץ לפנות את הדירה הצה"לית שלו ועבר לגור בשכירות בנוה מגן, ברמת השרון, לידי, רב סרן במודיעין. מהשכנות צמחה אהבה ומאז הכל היסטוריה".

אורי בן ארי בפלמ"ח. צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח
אורי בן ארי בפלמ"ח. צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח

 
“נפגשנו כמעט באמצע החיים", משחזרת בן–ארי. “מאחוריו של אורי היו מלחמות, הפרשייה ההיא ושתי מערכות נישואים שלא צלחו, אני הייתי בנפרד מבעלי הראשון, רב סרן איזי שני (רוט), שאותו הכרתי כסגן מפקד המשלחת לצ'כוסלובקיה בראשית המדינה. אני לא יכולה לומר עליו מילה רעה. הוא היה אדם שקט, טוב לב, נחמד ותרבותי, עם טמפרמנט שונה משלי".
 
“מצאתי באורי כל מה שיכולתי לחלום עליו", כותבת בן–ארי בספרה. “נמשכתי לא רק לדמותו המרשימה, משכמה ומעלה, אלא גם לאישיות שלו, כשהסערה שאפיינה אותו הייתה מהולה בשקט סטואי", היא מרחיבה כעת. “כששלח להביא אותי אליו, בתום הקרבות בגולן בששת הימים, גיליתי להפתעתי אורי שלא הכרתי, אורי אחר, שקט כל כך, עם תמהיל מיוחד של דיסטנס של מפקד עם פלמ"חניקיות. בנוסף גם היה רומנטיקן חסר תקנה, שהקפיד לשלוח לי זרי פרחים בימי שישי ותוך כדי מהומות החיים ידע לתדלק את הביחד שלנו בהמון מחוות אהבה קטנות". 
 
את האהבה העזה ביניהם - “האישה של חיי", חזר וקרא לה בן–ארי - התניע גם הרקע הבסיסי הדומה שלהם. שניהם, עם הפרש של שנתיים ביניהם, היו ילידי ברלין, ילדים יחידים להוריהם, שעלו ארצה לפני השואה ונותרו עם קמצוץ של מבטא יקי.
 
הוא בא לעולם כהיינץ בנר, בן למשפחה אמידה. אמו נישאה מחדש לתעשיין נוצרי, שלימים התברר שהיה נאצי, ונפטרה כעבור שנתיים. הילד היינץ גדל עם אם חורגת, שאיתה לא הסתדר ונהג לברוח מהבית. לאחר שאביו לא הצביע בבחירות בעד הנאצים והוקע והוכה לנגד עיניו עד זוב דם, הילד היינץ גורש בבושת פנים מבית הספר.
 
“מה שחוויתי שם היה לכל החיים", העיד בן–ארי בראיון ב–2003. “לאחר ליל הבדולח, שבו צפיתי בתדהמה כיצד שרפו את בית הכנסת, שבו חגגתי זמן קצר קודם לכן את בר המצווה שלי, העמידו אותי, תלמיד יהודי יחיד, מול כל בית הספר. ‘חלאת המין האנושי!', גינה אותי המנהל. ברחתי הביתה לפני שהתחילו לפגוע בי, מאחר שלא היה לי שום סיכוי מול רבים כל כך. ראיתי נאצים שולפים אקדחים והורגים יהודים ללא הבחנה. מראות כאלה משאירים בך עקבות לתמיד".
 
אביו הציל אותו מציפורני הנאצים, כשסמוך מאוד לפרוץ מלחמת העולם השנייה שלח אותו ארצה במסגרת עליית הנוער. בן–ארי שרד לבדו מכל משפחתו שנכחדה בשואה. הוא העביר את השנתיים הראשונות שלו בארץ באווירה יקית ותוך גילוי ניצני יכולת המנהיגות שלו במוסד של עליית הנוער בירושלים, “העיר שבה התאהב והכיר כל אבן בה".

אורי ומילכה בן ארי. צילום: יונתן בלום
אורי ומילכה בן ארי. צילום: יונתן בלום

 
לדבריו, בתחנתו הבאה, קיבוץ עין גב, הגריל בהגרלה שנערכה שם את השם אורי. לפי עדותו, שם הפך לצבר, אם כי הקפיד לשמור על סדר ודיוק, בבחינת יקה נשאר יקה. הנער אורי נשבע שם אמונים ל"הגנה" והיה רוכב אל השדות, סוס ליד סוס, עם טדי קולק הצעיר. החלטתו להתגייס לפלמ"ח, ב–46', במקום לעלות עם חבריו להתיישבות במעגן מיכאל, הייתה גורלית לגביו. “כך נכונה לי קריירה ביטחונית ולא חקלאית", ציין.

התהילה מסיני

“בכל מקרה אורי לא היה נשאר בקיבוץ; זה היה קטן עליו", סבורה מילכה שלו ומביאה בספר סיפור מדהים ולא ידוע עליו, שממנו צף ועולה אומץ הלב הלא רגיל שאפיין אותו. את הסיפור, על מה שקרה בקורס מ"מים שנערך ב–47' בקיבוץ גניגר, חשף לא מכבר באזכרה לזכרו חברו לקורס, תא"ל מוטקה בן–פורת.
 
כשבאו חניכי הקורס להוציא את נשקם שהוסתר בסליק בחורשה מחוץ לקיבוץ, לקראת אימון מחלקתי, הם הופתעו לפגוש שם חיילים בריטים עם נשק שלוף. החניך בן–ארי ניצל את המבוכה שהשתררה כדי לחמוק למאהל של הקורס. משם הביא בריצה מקלע ואיים על החיילים הבריטים הנדהמים שאם לא יסתלקו מהמקום, יפתח עליהם באש. מעוצמת ההפתעה, הם נסוגו להביא תגבורת ובינתיים הוסתר הנשק במקום אחר.

“זה היה אורי, כשלעומת אומץ הלב שלו, ידע להפגין שיקול דעת", קובעת אלמנתו. 
במלחמת העצמאות הפגין את גבורתו בקרבות בדרך לירושלים, בבית מחסיר וב"מסרק", ואת מה שקרה להם בגבעת הרדאר החשיב כ"פצע פתוח". זאת, לאחר שהוא וחבריו הקיזו דם בכיבוש המקום, ולוחמים שבאו להחליף אותם, נסוגו פעמיים. בן–ארי לא סלח על כך. במלחמת ששת הימים, כששמע בקשר דיווח שלפיו הגבעה סוף–סוף חזרה לידינו, העביר הוראה לא לסגת משם תמורת שום מחיר.

בהמשך פיקד בן–ארי על הקרב במנזר סן–סימון, בקטמון, שהיה הנורא בקרבות. “ירושלים אוחדה הודות לקרב שלנו במנזר", אמר. בין פקודיו שם היו שני רמטכ"לים לעתיד, דוד אלעזר ורפאל איתן, שאף נפצע. בן–ארי כאב את מספר הנפגעים הרב, יחסית, שהיה לנו שם, אבל הצדיק את ההחלטה לפוצץ את המנזר על הפצועים קשה שהיו בו ולסגת, דבר שנמנע לבסוף, כשהערבים נסוגו. 

“אם רצינו שלפחות חלק מהלוחמים יינצלו, לא הייתה ברירה אחרת, מאחר שבירושלים כמעט לא נשאר כוח לוחם", טען בן–ארי, שבעקבות לחימתו שם כונה “מלך הפורצים".

אגב כך, קרה עוד משהו. כששאלתיו היכן תפסה אותו הכרזת המדינה, השיב כבדרך אגב: “שמעתי על כך בהיותי על איזשהו הר בסביבות ירושלים. היינו עסוקים בלחימה. לא היה זמן לחגוג את המאורע. כשהודיעו על כך בקשר, אמרתי ‘בסדר' והמשכתי הלאה. לקח קצת זמן עד שהבנתי את משמעות הדבר".
בן–ארי מונה כסגן מפקד הגדוד השביעי של הפלמ"ח בחטיבת הנגב. עמו השתתף בהתקפה על מצודת עיראק אל–מנשייה, שבה נטלו חלק טנקי הוצ'קיס וקרומוול. שם התוודע לראשונה לעוצמת האש ולמהירות של השריון והבין שחיל רגלים לבדו איננו מסוגל להכריע מלחמות. 
 
בן–ארי סיים את חלקו במלחמת העצמאות בכיבוש באר–שבע וכמג"ד בכיבוש אום רשרש, היא אילת, שהוא היה מראשוני הפלמ"ח שהגיעו אליה. בחדר עבודתו, עמוס המזכרות מהעבר, מתנוססים זה לצד זה שני צילומים מוגדלים. באחד מהם נראה בן–ארי באום רשרש של אז עם חיים בר–לב, נחום שריג, יוסק'ה יריב ועוזי נרקיס. בצילום השני, כעבור 30 שנה, נראים שם החמישה, שכבר אינם בחיים, ב"יום אילת", ניצבים באותו תעמיד. אחד הגילויים בספר הוא שלאחר פירוק הפלמ"ח, כשבן–גוריון, שאותו העריץ, הורה לפרוק מנשקן את יחידות האצ"ל שהתגייסו לצה"ל, הוטל על בן–ארי לפקד על ביצוע הוראה זו ללא דופי.
 
בשנים שלאחר קום המדינה עסק בן–ארי בביסוס השריון וזאת לא בדיוק בברכתם של בן–גוריון והרמטכ"ל דיין, שהעדיפו את חיל הרגלים. במבצע סיני עקף את התנגדותם, כשקיבל את אישורו של אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני (לפני שזה נספה בתאונת מטוס), להכניס למערכה בסיני את חטיבת שבע המשוריינת שבפיקודו. לאחר הישגיה, בעיקר באבו עגילה ובאום כתף, איש לא חלק עוד על חשיבות השריון.
 
“קדש היה אחד השיאים של צה"ל, לא רק שלי", אמר לי. “אז הוקם באופן מעשי חיל השריון. כתוצאה מפעולות חטיבת שבע, שבראשה עמדתי, הבינו סוף–סוף ששריון זה משהו וצבא זה לא רק חיל רגלים. אני גאה בכך".

כשהזכרתי לו את הרגע ההוא בסיני, שבו השמיע באוזני חיילי החטיבה על גבעה בקסיימה את קריאת “נוע, נוע, סוף!" שלו, שנכנסה להיסטוריה, הגיב בנימה מאופקת: “כן, זה היה משהו בלתי נשכח. למשמע הקריאה ההיא  ניתן היה לראות פתאום ענני אבק עד קצה השמיים, דבר אדיר, והכוחות החלו בבת אחת לשעוט לכיוון תעלת סואץ, שאליה הגענו תוך מאה שעות".

הקאמבק בירושלים

בן–ארי קטף מיידית את פרי התהילה. בשלהי 56', כשהתמנה כמפקד גייסות השריון, עדיין לא היה בן 32, והרמטכ"לות כבר נראתה בהישג יד אלמלא הפרשייה ההיא. לפתע נקלע ל"נחיתה קשה בעולם האזרחי", כפי שכותבת אלמנתו בספרה. כאן היה עליו להמציא את עצמו מחדש, כשנענה לאתגר לנהל מפעל למנועים חשמליים של "כור", ברמלה, שם נוצרו המזגנים הראשונים מתוצרת הארץ.
 
“באיזשהו כנס ישב לידי פלמ"חניק ותיק", מעידה מילכה. “כשהתחלנו לפטפט, התברר שעבד באותו מפעל מנועים. ‘אורי, שלא ראה מימיו מנוע חוץ מאשר במכונית, ישב עם המהנדסים ולמד פרט אחרי פרט', סיפר. זה היה אורי, שעבר מתחום לתחום, קודם המנועים, לאחר מכן ניהול דפוס ‘לוין אפשטיין' ובהמשך ניהול החטיבה לעבודות עפר ולכבישים בסולל בונה - ונכנס בכל הרצינות לכל תפקיד".

כששאלתיו כיצד מפקד כה מוערך כמוהו הסתפק בניהול דפוס, השיב בנימה תכליתית: “בוא, נציג את הדברים כפי שהיו. לא חיפשתי כבוד. המשכורת במפעל המנועים לא הייתה משהו בשעה שהיה עלי לממן אישה גרושה ושני ילדים. כשמהדפוס הציעו לי משכורת גבוהה פי כמה, נעניתי. כעבור שנים, כשהיו בעיות בדפוס, עברתי לסולל בונה".

וזאת, קרוב לוודאי, הייתה אופרה אחרת.
“לגמרי. הייתה אז תנופת בניין אדירה. בנינו וסללנו מהגולן עד שארם א–שייח' כבישים ושדות תעופה, שחלקם כבר לא בשטחנו. אם בחברה היו רגילים למנהלים ספונים במשרדיהם, אני הייתי יוצא לשטח, משוחח עם הפועלים ושומע את מה שהיה להם לומר".

ואז עברת עוד גלגול.
“אכן, פתאום נהייתי דיפלומט. בסולל בונה קרו כל מיני דברים, שנתנו לי להבין שדי, מספיק, עשיתי את שלי, הלאה. כשיגאל אלון, המפקד שלי בפלמ"ח, הציע לי באמצע שנות ה–70 בהיותו שר החוץ לכהן כקונסול כללי בניו יורק, נעניתי להצעה שלו, אולי מתוך תקווה לאחות את הקרעים בעולם היהודי שם. אחר כך ניהלתי מפעל בתחום אנרגיה חלופית ולבסוף ניהלתי עם מילכה, אשתי, הוצאה לאור קטנה".
 
בעקבות מהפך 77' החזיר בן–ארי את המפתחות ופרש מתפקיד הקונסול, כשחש שאין ביכולתו לייצג את עמדות השלטון החדש. לפוליטיקה לא ניסה להיכנס. “אני לא בנוי לזה", טען. “לא מסוגל לשבת בדיונים אינסופיים של דברת שממנה לא יוצא שום דבר. את הפוילע שטיקים אני משאיר לאחרים". 
נחזור אל 57'. במשך עשור מאז ה"פרשייה" היה בן–ארי לחלוטין מחוץ לשורות צה"ל ולא נקרא אפילו לא ליום מילואים אחד. האם זה אכל אותו? - אני שואל את מילכה, שכבר הייתה איתו רוב התקופה.
 
“זה בהחלט אכל אותו. יום אחד נזכרו בו והוא הוזמן לאירוע של ‘יום השריון', בהיכל התרבות. כשקיבל במקום את הכרטיסים והתברר לו שהם בשורה 20 ומשהו, לא ליד המפקדים שהושבו בשורה הראשונה, זה כבר היה יותר מדי בשבילו. כשקם ויצא בהפגנתיות מהאולם, לא היה בו איש שלא ראה את צעד המחאה של אורי".  

אז הגיעה תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים. “אורי הסתובב בבית כמו ארי בסוגר והפך עולמות במאמץ לפעול שיגייסו אותו", היא נזכרת. “זה היה מצב אבסורדי. בעוד אני, אשתו, פעלתי במדי רב סרן, הוא ישב בבית מאונס. כשארבעה ימים לפני תחילת המלחמה אורי התמנה למפקד חטיבת הראל, אז חטיבה ממוכנת במילואים, הוא ממש ניער אותה תוך כדי מעבר ממצב של תרדמת למצב של מוכנות לקרב. אורי נכנס במהירות לעניינים כאילו שלא נעדר מהצבא ולו יום אחד".
 
בן–ארי היה האיש הנכון במקום הנכון. כשפיקד על הלחימה בירושלים, לו ולעוזי נרקיס הזדמן באופן נדיר להשלים בעיר העתיקה את המלאכה שבה החלו בתש"ח. מילכה חושפת סיפור לא ידוע, שלפיו בעקבות המסופר בספר יהושע, נכנס האיש שלה עם חייליו ליריחו בליווי תקיעת חצוצרות.

האומנם?
“כשהחבר'ה כבשו את רמאללה, הם פרצו, כנראה, לאיזה מועדון, לקחו משם כמה חצוצרות כדי לתקוע ביריחו, שלבסוף לא בדיוק נכבשה תוך כדי קרב".
ביומיים האחרונים של המלחמה עלה עם חיילי החטיבה לגולן והם השתתפו בלחימה בקונייטרה. אחריה השתחרר מהמילואים, אבל שותף בצוותי חשיבה למיניהם ועבר בין היחידות שבהן הרצה על תורת “אחרי!" שלו. מילכה, שנישאה לו ב–65', ראתה כיצד הצבא היה כל עולמו.

דוגמה לכך ניתנה כעבור חמש שנים. כשנולד בנם המשותף היחיד, שנקרא, איך לא, הראל (כיום בעל חברה לאנימציה ממוחשבת), היה מצב כוננות. בן–ארי, המח"ט במיל', הגיע אליה, לבית החולים, מלווה בקצינים בכירים מהחטיבה. ברגע מסוים העביר את היולדת בזהירות לכורסה בחדר ועל מיטתה פרש עם קציניו מפות צבאיות.

הזוג המעופף

במלחמת יום כיפור קרה עוד משהו בלתי שגרתי. לאחר שנקרא לשמש כסגנו של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), פקודו בעבר, זימן אותו אליו שר הביטחון, משה דיין ותוך כדי המלחמה העלה אותו לדרגת תא"ל, בטענה שלא ייתכן שכאל"מ יפקד על קצינים בכירים ממנו.
בן–ארי וגורודיש היו דבר והיפוכו. “בכל הבלגן שהלך שם אורי השתדל לשמור על כבודו של גורודיש, בעודו פועל לעשיית סדר בחזית", היא מספרת מידע אישי. “איך אמר לי על גורודיש? נתנו לו לחבוש כובע יותר מדי גדול".
 
לאחר המלחמה גינה בפומבי את מלחמות הגנרלים וסנגר על הרמטכ"ל אלעזר, שנפגע ממסקנות ועדת אגרנט. במאמר בעיתון הוא יצא חוצץ נגד העליהום על צה"ל. “בן לילה הפך הבן הגאון לילד המפגר של המשפחה", רטן שם.
 
מתברר שהרחק מהכותרות היו לבן–ארי “מלחמות" משלו. בעקבות המלחמה נוצר קרע בינו לבין פקודו בעבר, אלוף אברהם אדן (ברן) ויחד עם בר–לב תבע להעמיד את שרון לדין על צליחת התעלה ללא רשות, “אבל משה דיין שמר עליו", מעידה מילכה. “אני, שבפלמ"ח הייתי באותו קורס מ"כים עם אריק ועם מוטה גור, לא התערבתי", היא מעירה. “אי אפשר לקחת מאריק את הכריזמה שהייתה לו, אבל הוא הפר פקודה אחר פקודה". 

בת 89, מילכה בן ארי. צילום: רענן כהן
בת 89, מילכה בן ארי. צילום: רענן כהן

 
במלחמת שלום הגליל, שבה שלל בן–ארי את הכניסה ללבנון, כבר היה מחוץ לצבא. כעבור שנים אחדות, ב–87', ביקש הקצין במיל' בן ה–62 מהרמטכ"ל דן שומרון לשחרר אותו סופית ממילואים. “צריך לדעת ללכת בזמן", היא מצטטת את בעלה, שבשנותיו האחרונות התמסר לכתיבה ופרסם שלושה ספרים. כמו כן היה חבר מועצת המנהלים של אלקו ומועצת המנהלים של ארקיע. עקב המינוי הזה היו השניים “זוג מעופף", כשהתפקיד בארקיע הקנה להם כתמורה כרטיסי טיסה אל העולם הגדול. “אורי אהב את הטיסות לחו"ל, שבהן חיפש את הביחד שלנו ואת השקט, לאחר שהחיים היו מלאי סערות", היא מספרת. “כל נסיעה הייתה כמו ירח דבש חוזר".
 
בן–ארי הותיר אחריו שבעה ילדים - שניים מנישואיו הראשונים, שניים מנישואיו השניים, כאמור הראל, ושני ילדיה של מילכה. “אבא כמקובל הוא לא היה", היא מאשרת. “אורי אהב את ילדיו, אבל הם הרגישו חסר. יצא ששני ילדי גדלו איתו בעוד ילדיו האחרים גדלו עם האמהות שלהם. בטירוף החיים מישהו הפסיד כאן, אם כי היחסים בתוך המשפחה בסדר גמור".
 
למילכה בן–ארי, שגילה - כמעט 89 - כלל וכלל לא ניכר בה, סיפור מרתק בפני עצמו, שמקוצר היריעה לא נרחיב בו. די אם נציין שבתפקידה הצבאי עסקה, בין השאר, בשיקום “סוכנים שרופים", שהכרת התודה שלהם כלפיה באה לידי ביטוי בכך שבמגזר הערבי מסתובבות אי אלה מילכות על שמה. בנוסף, טיפלה במשפחות נידוני “עסק הביש" במצרים. אבל על כך אולי בכתבה אחרת.

את שילמת מחיר כלשהו?
“רק בשירות הצבאי שלי. כשפרשתי ממנו ב–69' הייתי בצה"ל הקצינה הוותיקה ביותר בדרגת רב סרן. מישהי עצרה את הקידום שלי בטענת שווא, שזה לא היה מוסרי שלקחתי אלי אב של ארבעה ילדים".