ממעון הנופש קמפ דיוויד ביולי 2000 הצעידו מנהיגי השמאל את החברה הישראלית היישר לפינה הפוליטית הימנית. שם היא התבצרה עד היום. מנהיגי הימין, נתניהו וליברמן, הם שעשויים לא בכוונה עוד להוציא אותה משם. הסיבה למודולריות היחסית הפשוטה של דעת הקהל טמונה בכך שרוב עם ישראל הוא ימני אך לא ימני אידיאולוגי. המיעוט של הימין המתנחלי אומנם ידע לאורך השנים להשתלט בתחכום על סדר היום הפוליטי, אבל ישנה אפשרות שהוא עומד לחזור לפרופורציות המתאימות לגודלו באוכלוסייה.
לקח בזמנו לראש הממשלה אהוד ברק 14 ימים כדי להבין שעל המדשאות האמריקאיות לא יצמחו פירות השלום. הוא כינס מסיבת עיתונאים ובגיבויו של שר החוץ שלו, שלמה בן עמי, הודיע על כישלון השיחות. היה זה רגע מכונן במובן זה שהוא שינה את התודעה של החברה הישראלית לשנים. על מנת להרחיק ממנו את ריחו המבאיש של הכישלון הצמיד לו ברק את קונספציית ה"אין פרטנר", שהתפשטה בקרב החברה הישראלית כווירוס רב מערכתי. האינתיפאדה שפרצה כשלושה חודשים מאוחר יותר השרישה קונספציה זו. החברה הישראלית היהודית, שנקלעה לחרדות קיומיות יומיומיות וראתה את הפלסטינים ככפויי טובה, זזה לימין והותירה את השמאל לדמם. ליוזמה הסעודית שנולדה ב־2002 מראש לא היה סיכוי.
הימין האידיאולוגי חוגג בימים אלו 49 שנים למפעל ההתנחלויות. תנועת גוש אמונים הצליחה במהלך השנים לשנות את מדיניות ההתיישבות הישראלית ולהקנות חשיבות דתית ולא רק ביטחונית להקמתם של יישובים. אבל המוטיבציה המשיחית של ההתיישבות לא באמת התנחלה בלבבות ההמונים. בשנים האחרונות שנתו של הישראלי נודדת בלילות כשהוא חושב כיצד לגמור את החודש או כיצד להבטיח לעצמו איזו דירת שלושה חדרים, ולא כיצד לתפוס או לשמר איזו גבעה בשומרון, גם אם יש מצב שאברהם אבינו התהלך בה פעם. שיווק נכון של התשואות הכלכליות הטמונות ביוזמה הסעודית, הזוכה כעת ליחסי ציבור, ישכיחו מדעת הקהל את תפיסת “האין פרטנר". תקוות לרווחה ולצמיחת המשק יקלו על ישראלים רבים את המחשבה על היפרדות מהשכונות במזרח ירושלים, שגם כך נמצאות מבחינתם מעבר להרי החושך.
ברור לכל בר דעת שנתניהו לא הפך לאידיאולוג של שלום. שלטונו נקלע למצוקה הישרדותית. הלחץ הבינלאומי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים הולך וגובר, מצבו המשפטי של רעייתו ושלו הולך ומסתבך, ופרישתם של שרים מממשלתו החלישה את הלגיטימציה הציבורית שלו. כל אלו דוחפים אותו לעשות קולות של תהליך מדיני. גם החברה הישראלית אינה שבויה בפנטזיה של מזרח תיכון חדש. יותר מכך, האלמנטים הגזעניים שבה לא עומדים להתחלף בריקודי הורה משותפים עם הפלסטינים. במחנה הציוני, יש רבים שמתעבים את ראש הממשלה ומודעים לפגיעה הקשה שהוא גורם למנגנוני האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הישראלית. מפלס העוינות בין בנט לנתניהו עולה ומחיר פרישתה לאופוזיציה של הבית היהודי בתמורה לכניסת המחנה הציוני היא בגדר מחיר פוליטי כבד לראש הממשלה.
כל זה לא עומד בסתירה לכך שבטעות עוד דברים עשויים להתגלגל כך שיתחיל כאן תהליך שלום.