כשבוחנים את ארון ספרי הרוק בשפה העברית, מגלים עובדה מעניינת. עד 2007 כמעט לא יצאו אצלנו לאור ספרים על מוזיקה בעולם, בוודאי לא ביוגרפיות של אמנים חשובים. ואם כבר יצאו לאור בעברית, היו אלה ספרים על הביטלס. למשל, "הביטלס: השנים הראשונות" מ־1993 ו"הביטלס: הדרך למעלה" מ־1996 מאת ירדן אוריאל, שמשום מה יצאו כספרים דקים ובודדים בלי שהייתה להם המשכיות. ו"הביטלס - שבע השנים הטובות" מאת נפתלי וגנר, שהיה מאוד אקדמי, ו"ג'ון לנון ויוקו אונו" המאוד לא מוצלח של וודול ג'יימס משנת 2000. דווקא הביוגרפיה "חייו של ג'ון לנון - כולנו רוצים לשנות את העולם" מאת ג'ון וייז ג'קסון מספקת הרבה חומר טוב למי שלא שולט באופן מושלם בחומר.
ספר מוזר ומעניין נוסף הוא "הספר האמיתי של פראנק זאפה" שכתבו יחד זאפה ופיטר אוצ'יוגרוסו. ספרו המקיף של מוטי רגב, "רוק - מוסיקה ותרבות", מספק רקע סוציולוגי, היסטורי וטכנולוגי להיווצרות הרוק בעולם, כולל היסטוריה מקוצרת של להקות ואלבומים ואפילו התייחסות לרוק ישראלי. צריך להזכיר גם את "זו אותה האהבה", ביוגרפיה בראשי פרקים של אריק איינשטיין שערך עלי מוהר. הספר הוא מסע נוגה אל תקופה נדירה בתרבות הישראלית, שנות ה־60 וה־70, שבה הוציא איינשטיין מקבץ בלתי נתפס של תקליטי מופת. 
יש גם ספרים על ז'אנרים כמו היפ הופ ("זמן אמת: היפ־הופ בישראל / היפ־הופ ישראלי" מאת אורי דורצ'ין), מוזיקה קלאסית מודרנית ("כל השאר רעש - להאזין למאה העשרים" מאת אלכס רוס) ועל ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל ("לרקוד עם דמעות בעיניים" מאת ניסן שור).

בשנים האחרונות משהו השתנה. יותר ויותר ספרים העוסקים ברוק יצאו לאור בעברית. לקראת שבוע הספר, הנה סקירה של כמה מהספרים, שחלקם מוקדמים יותר, אבל עדיין שווים קריאה.
"אנגליה חולמת: הביטלס, אנגליה ושנות השישים", מאת עודד היילברונר, הוצאת כרמל
זה לא באמת ספר על הביטלס. זה ספר על מהות האנגליות. כיצד נוצרה דווקא בממלכה המאוחדת תרבות רוק ומדוע שם קמו עשרות להקות רוק חשובות ופורצות דרך, שבראשן כמובן הרביעייה מליברפול. 
 
היילברונר פורש את הרקע לפרוץ הביטלמניה: אנגליה שבין 1945, סוף מלחמת העולם השנייה, לבין 1962, השנה שבה החלו הביטלס את המסע אל רקיע היהלומים. ספר מצוין ומומלץ
"תת־תרבות פאנק – משמעותו של סגנון", מאת דיק הבידג', הוצאת רסלינג 
הספר מנתח את תרבות הפאנק בבריטניה של סוף שנות ה־70. חשיבותו היא בכך שיצא באנגליה בשנת 1979, בזמן אמת, כשהמהפכה הייתה בעיצומה ולקראת סופה. הבידג' מנתח היטב את התנועה, התקופה והתת־תרבויות.
"רק ילדים", מאת פטי סמית, הוצאת כנרת זמורה־ביתן
"בעולם כולו אנשים תמיד מקווים לשוב ולהשיג משהו שאבד. אבל לפעמים עלינו להניח זיכרון של דברים מסוימים בשידה של חרטות קטנות. ועם זאת, לעתים נגלה בין קפליה של ממחטה ישנה צדפה או אבן חסרת חשיבות שפעם גילמה את שעות אחר הצהריים המאושרות ביותר שלנו".
כשישראל חיה בתקופת ההמתנה ובמלחמת ששת הימים, על ארצות הברית עבר קיץ של אהבה חופשית, סמים ומהומות ברחובות. הקיץ שבו מפגש מקרי בברוקלין הוביל שני צעירים אל דרך האמנות: פטי סמית תהפוך למשוררת־זמרת, אמנית במה, ורוברט מייפלת'ורפ יהפוך לאחד הצלמים הפרובוקטיביים והחשובים בתולדות הצילום.
"רק ילדים" הוא יצירה אוטוביוגרפית. פטי סמית מספרת על היציאה מעוני ונדודים כילדה אל חיים בוגרים ועצמאיים, על חלום ושברו, היצר והיצירה, והקשר הייחודי בין שני אנשים שאהבו מאוד אבל לא יכלו לחיות יחד. "הוא רצה למכור את נפשו, ואני רציתי להציל את נפשו", כותבת פטי על רוברט, אהובה ההומוסקסואל.
הספר הוא הצדעה לניו יורק הזוהרת והאפלה גם יחד, ובין דפיו נושמים האמנים, הדלפונים, העשירים, הזונות ועושי הצרות של העיר. סמית מנציחה סיפור אגדה מהחיים על שני אמנים שעשו את כל הדרך עד לתהילה, ובסופו של דבר נותרו, בנפשם, רק ילדים. היא כותבת נפלא וחגיגת הניימדרופינג הפרטנית שלה תסב עונג רב למי שמכור לאזכורים תרבותיים והקשרים שונים ומשונים.
"דיוויד בואי". ביוגרפיה מאת מארק ספיץ, הוצאת מודן
גילוי נאות: הוצאת מודן הפקידה בידי את העריכה המקצועית של הספר. זו הייתה עבודה מאומצת אבל מהנה. למדתי הרבה. יש כמה ביוגרפיות שנכתבו על הגאון שמת בתחילת השנה, אבל מי שרוצה לקבל את הרקע לכמה מהיצירות החשובות בתולדות הרוק, ימצא עניין רב בספר שכתב מארק ספיץ.
הביוגרפיה של בואי היא יותר מסיפור של אמן מצליח. היא תמונה מקיפה של אחת הדמויות הצבעוניות, המשפיעות והחמקמקות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. ספיץ מצייר את דיוקנו של אדם שידע תמיד ללכוד את רוח התקופה, להשתנות יחד איתה ולהפוך לנציג שלה. 
הספר מציג בפני הקורא את סיפור חייו של בואי באופן מפורט, כפי שלא נעשה מעולם: הילדות בבית המדכא בפרברים, היחסים הבעייתיים עם האח המעורער בנפשו, הכמיהה לבריחה מכל אלה דרך המוזיקה, הצורך העז להפוך לכוכב גם אחרי כישלונות ודחייה, הנשים והגברים שעברו במיטתו, הסמים, המאבק הפנימי הבלתי פוסק בין מסחר לאמנות, הדילוגים בין קולנוע לטלוויזיה, ואפילו היחסים עם רשת האינטרנט.
"דיוויד בואי - האיש שנפל מכוכב אחר", עורך: עודד היילברונר, הוצאת רסלינג
מאמרים של שמונה כותבים על היבטים שונים ביצירתו של בואי. ארי קטורזה, נדב אפל, דותן בלייס, פיל וגליה קולקטיב, דנה קסלר, אבי פיטשון, יונתן חיימוביץ והיילברונר עצמו בוחנים אספקטים שונים, מנקודת מבט אישית מאוד, ביצירתו ובהתנהלותו של האמן. במיניות של בואי, בפוליטיקה שלו, באסתטיקה שלו ובדמויות שהוא לבש ופשט, אבל לא ממש במוזיקה שיצר. 
"הלהקה היחידה שחשובה – להיות מעריץ פופ בישראל", עורכת: דנה קסלר, הוצאת אפיק
אסופה של סיפורי אהבה למוזיקה, זיכרונות של 16 כותבים ישראלים, עיתונאי רוק, מוזיקאים, אמנים ואנשי תרבות שהקדישו את השנים המעצבות שלהם להקלטת שירים מהרדיו, לתליית פוסטרים בחדר, לביקור בחנויות תקליטים או לריקודים, ומספרים איך זה היה להיות מעריץ פופ. 
בין היתר תמצאו כאן אהבה לקלאש (אריק שגב) למתופף המטורף של המי, קית' מון (יובל לוי) לסולן של דוראן דוראן סיימון לה בון (אסף גברון), ללהקה האוונגרדית רזידנטס (ישי אדר), לרולינג סטונס (אליס ביאלסקי) וקווים לדמותו של בוי ג'ורג' (שרון קנטור).  וכמו שאתם מבינים, זה לא ספר על מוזיקה אלא על אהבה למוזיקה. ואהבה בכלל. 
"רוק מתקדם – משנות ה־60 ועד היום", מאת אורי ברייטמן, הוצאת מפה
סיפורו של הרוק המתקדם (או "פרוגרסיב רוק") מסוף שנות ה־60 המהפכניות, דרך שנות ה־70 שבהן הז'אנר הגיע לשיאו, כולל פרק המוקדש לרוק המתקדם בישראל. ברייטמן הקים וערך את אתר האינטרנט החשוב "מתקדם", שכולל חומר רב שיכול היה למלא עשרה ספרים. אולי זה עוד יקרה.
"לד זפלין - סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם", מאת ריצ'י יורק, הוצאת רסלינג
השם העברי מגוחך. לד זפלין היא לא להקת הרוק הטובה בעולם, כי אין דבר כזה "להקת הרוק הטובה בעולם", אבל מדובר בספר מעניין וחשוב לכל חובב רוק.
זה בדרך כלל לא רעיון טוב במיוחד לקרוא ספר שכתב מעריץ, אבל המקרה של ריצ'י יורק שהזדנב אחרי לד זפלין לאורך תקופה ארוכה הוא מיוחד במינו. הוא היה שם בזמן אמת, נכח באירועים שהתרחשו, ושופך אור על להקה שמעטה של מסתורין הילך סביבה תמיד. לד זפלין הייתה חלק מהקוורטט, יחד עם דיפ פרפל, בלאק סאבת' ואוריה היפ, שהמציא את ז'אנר הרוק הכבד. 
"פינק פלויד: להפיל את החומה", עורך: ארי קטורזה, הוצאת רסלינג
אסופת המאמרים הזו היא ניסיון למפות את יצירותיה של להקה אנגלית, מאוד אנגלית, שפעלה בתקופה מכרעת, סוף שנות ה־60 ועד תחילת שנות ה־80, ואחרי "החומה" (1979) היא פועלת בהרכב חסר תחת אותו שם.
בין היתר תמצאו פה את קטורזה העורך שגם כתב בספר מאמר על תיאוריית הארכיטיפ היונגיאנית. נדב אפל מסביר איך הפסיכדליה של פינק פלויד בעצם ממשיכה מהלך שהחל בתקופת המלכה ויקטוריה, דותן בלייס בדק את עטיפות התקליטים של הלהקה, גלעד כהן ניתח מוזיקלית את השיר "כלבים" (מהתקליט "חיות"), ומירב מירון הציבה את הלהקה בז'אנר הרוק המתקדם. 
"כרוניקות, חלק 1", מאת בוב דילן, הוצאת מודן
זהו החלק הראשון באוטוביוגרפיה של אחד מגדולי היוצרים בכל הזמנים. דילן כותב בגוף ראשון את סיפור חייו ויצירתו, בדרכו הדילנית. לא משנה סדורה, לא פרקים המתקדמים כרונולוגית, אלא הצצה לאירועים ולמקומות בחייו. 
דילן כותב מחונן ומפליא לעשות גם בפרוזה. לא במקרה דובר עליו כעל מועמד לפרס נובל לספרות בשנת 2011. הספר דורש המשך (אחד, לפחות). אני ממתין בסבלנות.