איילת (שם בדוי) היא יהודייה בשנות ה-20 לחייה שהתגוררה עד לפני כשנה בכפר יאטה שליד חברון, לאחר שנישאה לגבר פלסטיני, שהוא קרוב משפחה של שני המחבלים בני הדודים, שביצעו את הטבח במתחם שרונה שבמרכז תל אביב. בראיון בלעדי לגבי גזית ב"רדיו ללא הפסקה 103FM" סיפרה את קורותיה ועל מה שעבר עליה בשבוע שעבר, כששמעה על הפיגוע הקשה: "קיבלתי הלם, לא האמנתי. אני יודעת שהם אנשים בעייתיים, גזענים, ששונאים יהודים, וכמה שהם משחקים אותה שהם אוהבים, הם לא אוהבים, הכל שקר מוחלט, אבל לא האמנתי שמהשפחה הזו ייצאו כאלה מחבלים ורוצחים".

איילת היא ילידת הארץ מאזור המרכז שבגיל 20 הכירה צעיר ערבי פלסטיני, התאהבה בו והלכה אחרי האהבה עד לכפר הולדתו, מבלי שחקרה לעומק מי הוא באמת בן זוגה. "נכנסתי לחיים האלה ובדרך לא דרך הגעתי לשטחים", סיפרה, "לא ידעתי במה מדובר, רק שמעתי. כשנכנסתי לשם ראיתי את האמת, את השנאה שלהם.

בהתחלה הוא היה מלאך שהיה קונה לי ומפנק, היה 'פרפקט' של בן אדם. איך שהגעתי לגור בבית שלו הכל השתנה, כל החיים. קבלת הפנים של המשפחה הייתה נוראית. האמא לא רצתה אותי בשום אופן. בני המשפחה התעללו, בי כי לא רצו אותי בשום צורה. כשהם הבינו שאני בהריון לא הייתה להם ברירה אלא לקבל אותי, והם כביכול קיבלו. ככה המשיכו החיים שלי. כשהייתי יוצאת מהבית הייתי שומעת 'הנה זאת היהודייה, זאת היהודייה, שנשואה להוא'. תמיד דיברו מאחורי הגב שלי, וגם בעלי התמודד עם התגובות. הולדנו שלושה ילדים עם שמות שמתאימים גם ליהודים וגם לערבים, שמות בינלאומיים".
 
אחרי הדחייה, סיפרה, הגיע הבידוד מהעולם החיצון: "הייתי שם סגורה בבית, הוא (בעלה) היה סוגר אותי בחדר, לא היה נותן לי לצאת החוצה, אפילו לא בשביל הדבר הכי קטן. הוא שמר אותי בבית כמה שיותר ואמר לי שאם היה לו כלוב הוא היה סוגר אותי בו. הוא לא נתן לי לצאת למשפחה שלי. הוא היה מתעלל בי, מרביץ לי, יורד עלי שאני יהודייה. הוא היה בעד העם שלו, לא לטובתנו לרגע. אצלם בבית היה יום שמחה אם חטפו חייל או משהו כזה. הם היו מרימים דגלים, ואמא שלו הייתה שמחה, מוחאת כפיים וקופצת, ומאושרת שחטפו לנו חייל.

"כשנחטפו שלושת הנערים עשו חיפוש רציני בבית של גיסתי, הפכו לה את כל הבית כדי לחפש אותם, בגלל שהופיעה ברשימת החשודים. לא ידעתי איך להגיב, לא ידעתי מה לעשות ומה להגיד. הרגשתי אילמת, לא יכולתי לדבר, להגיד את העמדה שלי ובמה אני מאמינה. אם הייתי אומרת, אז רק לבעלי, בחיים לא למשפחה שלו, כי פחדתי שיירו בי באותו רגע".


יחד עם השנאה חוותה גם התעללות פיזית: "כבר בחודש הראשון שלי שם התחילו המכות, הדברים הרעים התחילו, הדיבור הלא יפה, האלימות המילולית, ואחרי זה הגיעה האלימות הפיזית, וכשהיא הגיעה לא ידעתי מה לעשות, כי לא היה לי לאיפה ללכת. אני שתקתי וספגתי במשך 4-5 שנים. אם הייתי יכולה לברוח משם קודם הייתי עושה את זה. ניסיתי כמה פעמים לברוח, וזה נגמר במכות, כשהוא גורר אותי לחדר במכות, אומר לי שאני לא הולכת לאף מקום, והמשפחה שלו איתו ביחד. אין אף אחד שבא להגנה ולעזרה שלי, ואני אומרת להם שאני רוצה ללכת, ואף אחד לא מקשיב לי. הוא היה מרביץ לי מכות כשאמא שלו מאחורי הדלת, ואף אחד לא נכנס, לא מעניין אותם, לא שואלים אם אני בסדר ומה קורה איתי, שום דבר, כלום. היא (האמא) הייתה אומרת 'מגיע ליהודייה הזאת, מגיע לה'".

"היה גם ניסיון להמיר אותי למוסלמית, הוא לקח אותי לבית דין, שבו יהודיות מתאסלמות. אמרתי שם מילה ונהייתי מוסלמית, ובעיניהם אני מוסלמית, אבל אצל היהודים זה לא תופס, אני יהודייה לכל דבר, נולדתי ואמות יהודייה. יום אחד ישבתי איתם בסלון ואמא שלו אומרת לי שבקוראן כתוב שבסוף העולם יהיה בור בירושלים שבו יהיה כל הדם של היהודים, אחרי שכולם ימותו. אבל בגלל שאת התאסלמת, היא אומרת לי, אז עכשיו את קשורה אלינו, לך לא יקרה דבר כזה וגם לא למשפחה שלך.

"אין מצב לשלום איתם, הם שונאים אותנו מעומק נשמתם. ויש בהם יותר קנאה בנו היהודים מאשר שנאה, קנאה שאנחנו מצליחים והם לא. קנאה ושנאה שאתה לא מתאר לעצמך, כמה בן אדם רוצה לראות דם, הם צמאים לדם. הם בחיים לא יגידו שהם טועים, בעיניהם הם תמיד צודקים".

גזית שאל אם ראתה באזור יהודיות נוספות והייתה בקשר כלשהו עם המשפחה או מישהו מעולמה הקודם, ואיילת השיבה: "שמעתי שיש עוד יהודיות, אבל לא ראיתי. לא הייתי בקשר, כי אף אחד לא רצה להיות איתי בקשר, כולם ניסו לשמור ממני מרחק, כאילו יש לי מחלה, כי בחרתי בחיים האלה ובדרך הזאת ולא הכירו בי יותר.



אמא שלי הייתה היחידה שתמכה בי ותומכת בי עד היום, וגם אגודת 'יד לאחים', שבלעדיה לא הייתי מגיעה למצב שבו אני היום. אמא שלי יצרה איתם קשר וביקשה את עזרתם, והם עזרו לי, חילצו אותי משם. הצלחתי לשכנע את בעלי שאני נוסעת לאמא שלי לחג, התחננתי אליו בבכי שייתן לי ללכת אליה. בסוף הוא הסכים והרשה לי לצאת ליממה אחת ולחזור. כשראיתי את ההזדמנות הזו מגיעה, תפסתי אותה ישר. אמרתי לעצמי זהו את יותר לא חוזרת לשם. לקחתי את הילדים איתי, בת 6, בן 4 ובת 4 חודשים, עליתי על מונית והגעתי לגוש עציון, ומשם אספו אותי אנשי 'יד לאחים', שהצלחתי לתקשר איתם דרך סמסים. היום הם עוזרים לי להתמודד עם החיים".

במבט לאחור היא אומרת: "אני מייחסת את מה שעשיתי לחוסר מודעות. הייתי מטומטמת. לא הבנתי מה המשמעות, מה גודל הקושי של חיים שאליו אני נכנסת, מה גודל הקושי של ההתמודדות, שלא תיארתי לעצמי שבסוף יקרה לי. נכנסתי לזה בגלל האהבה, שזו מחלה. גם פיתחתי כלפי הגבר תלות, כי אף אחד לא רצה אותי, המשפחה שלי כולם דחו אותי, חוץ מאמא שלי. הייתי בטוחה שאני מבין המון בחורות יכולה להצליח, והייתי אומרת לכולם שאני לא כמו כולם, כי אני יודעת מה אני עושה, אבל זה היה הוא בזירה שלו, ואני לא בזירה שלי. הייתי בידיים שלו והוא היה יכול לעשות בי מה שהוא רוצה, ולא היה לי לאיפה ללכת ולחזור".

"אני מקווה מאוד שהרבה בנות שמתכוונות ללכת לחיים כאלה, לדרך כזאת, או שכבר נמצאות שם, שישמרו את נפשן וישמרו על עצמן, ולא יפנו לדרך הזאת בשום פנים ואופן. כל מי שנראה לה שהוא קונה ומביא ומפנק, ויש גם כאלה שהולכות שבי אחריהם בלי שום קשר, אז חבל עליכן בנות, אתן הורסות את החיים שלכם. האנשים האלה לא יודעים לתת אהבה, רק שנאה, הם מתעללים, בחורה מבחינתם זה כמו שק אגרוף, זה לא בן אדם, אין שם נפש, כלום. אבל בשנים האלה למדתי שאני לא צריכה להרים ידיים מהר ולא צריכה להתייאש מהחיים, ושאני יכולה להסתדר לבד, ולא צריכה להיות תלויה באף בן אדם בחיים האלה. אני רוצה לי ולילדים שלי את השקט והפינה שלנו".