סוף־סוף אני יכול להגיד שיש לי תחושת שייכות", אומר השחקן שי פרדו, מהבולטים בין אמני העדה האתיופית, שינחה היום בבנייני האומה בירושלים כנס ממלכתי לציון פתיחת המרכז למורשת יהדות אתיופיה. "וזאת, לאחר שהגבורה והציונות של עליית יהודי אתיופיה נבלעו בתוך תהליך קיבוץ הגלויות שעברנו. מעכשיו יהיה לנו מקום להציג כל מה שקשור למורשת שלנו. זה דבר גדול בעיני".



לפני שנה בדיוק התרעת על סכנת הסגירה של פסטיבל הסיגדיאדה, שיזמת והפקת בשנים האחרונות, בטענה שמשרד התרבות לא סייע. "יש כעת הידברות מול המשרד. אולי יצא ממנה משהו, אבל לא בטוח אם יהיו לי הכוחות לסחוב שוב את הפסטיבל הזה על הגב שלי. אם במרכז החדש יוצגו ההיסטוריה והעבר של יהודי אתיופיה, הפסטיבל אמור להציג את העתיד שלהם, תוך כדי חשיפת האמנים של העדה. בינתיים יש אי ודאות מהולה בתקווה".
 
פרדו (41) עלה בגיל 9 מאתיופיה במבצע משה. סמוך לבר המצווה שלו חנך את הקריירה שלו כסולן וכחצוצרן של להקת "פרחי מעלות". הוא בוגר מקווה ישראל. בצבא נמנע ממנו לשרת בלהקה צבאית. "לא היו לי הכלים והקשרים", הוא מציין. 
 

במקביל לשירותו, למד בערבים במרכז לתקשורת חזותית. כשהשתחרר, הופיע בתיאטרון החאן "בתפקידים זוטרים של שחקן בתחילת דרכו", במקביל להקמת תיאטרון "נטלה" של יוצאי אתיופיה ולימודים בסטודיו ניסן נתיב בתל אביב, שאותם סיים בהצטיינות.
 
בתריסר השנים מאז יש לו קריירה מתעתעת, המצטיירת כמסע בזיגזג. ההתחלה הייתה מעודדת. אחרי ניסן נתיב הופיע בתפקיד ראשי בהצגה של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער, שאף הוצגה בברודוויי וכאן זכתה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים. כעבור שנה זכה בציון לשבח על הצגת היחיד האוטוביוגרפית שלו, "גור אריה יהודה", על מסע של נער מאתיופיה לישראל, עם חבלי הקליטה וההתבגרות בארץ.
 
השחקן שי פרדו. צילום: באדיבות המצולם

 
בגדול, התיאטרון הרפרטוארי המקומי לא הכניס אותו תחת כנפיו. הוא הגיח לתיאטרון המעבדה בירושלים ולתיאטרון באר שבע, ואף הופיע לצדם של גבי עמרני ודב'לה גליקמן בהצגה באנסמבל תיאטרון הרצליה. התנסותו האחרונה בתיאטרון רפרטוארי הייתה לפני כשלוש שנים בהצגת "עובד בשביל שניים", גרסה של תיאטרון בית ליסין ל"משרתם של שני אדונים", בכיכוב אלי יצפאן.
 
מאז פרדו עדיין מציג פה ושם את "גור אריה יהודה", שהביא לו את "פרס הציונות", אבל לא הרבה יותר מזה. "לתפקידים של כמה כניסות לבמה, שבהם יקראו לי 'כושי', או להיות עובד זר שדוחף עגלה, אני לא הולך", הוא אומר בנימה מאופקת, המסתירה סערת נפש ותסכול צורב.
 
כשאני שואל אותו מה הוא אומר על המצב שאליו הוא נקלע, פרדו פורץ בצחוק. הוא באמת לא מבין איך שחקן מוכשר, בעל נוכחות וקול מרשים, לא מצליח למצוא את מקומו בתיאטרון הישראלי. "כששיחקתי בתיאטרון המעבדה, שיחק איתי שחקן צעיר, בוגר ניסן נתיב ירושלים", מספר פרדו. 'ראיתי אותך בחאן, זה כבוד בשבילי לשחק איתך', אמר לי. אני, שביני לביני ידעתי מה מצבי, השבתי לו - 'חכה, עוד כמה שנים אעמוד בתור כדי לבקש ממך חתימה'".

עמדת?
"לא הגענו לזה. אבל הבחור המקסים שאל אותי למה אמרתי מה שאמרתי. השבתי לו - 'זה בגלל הנראות שלך, כאחד מיפי הבלורית והתואר. ומה אני? בגלל הדעות הקדומות שיש כאן אני אצטרך בכל פעם להמציא את עצמי מחדש וליצור יש מאין את האמנות שלי".

הרמת ידיים?
"לא. אני בכלל לא מרים ידיים. אבל בגלל שאין לי כוונה לחזר על פתחי התיאטראות, אני יוצר פרויקטים משלי. בחרתי בדרך הפעולה, אם כי כשצריך לדפוק על דלתות, אין לי בעיה. ברור שמשהו צריך להשתנות שם, כדי שתהיה פתיחות גם כלפי שחקנים כמונו".

לפחות יש לך אפשרות מסוימת להשפיע כחבר האקדמיה לתיאטרון.
"מה כבר אפשר להשפיע כשברוב המקרים ממחזרים הצגות? מעתיקים דברים מחוץ לארץ, כשיש פה עושר תרבותי בלתי נדלה". 

מה על הפרק?
"המגירה שלי מפוצצת במחזות שכתבתי".

מה על הבמה, לא במגירה?
"אולי אצליח להעלות הצגה רבת משתתפים, אם רק אשיג את התקציב הדרוש".

בכל זאת, אני מאחל לך למצוא את מקומך בתיאטרון הרפרטוארי.
"אבל לא רק את אותלו".