אנחנו אחרי הסיבוב הראשון: 24 נבחרות הציגו את עצמן, דבר אחד אפשר לומר כבר בוודאות: כולן שייכות, אין כאן נמושות, אין כאן שוהות בלתי חוקיות. ההרחבה למספר כזה של נבחרות לא הייתה מלאכותית, היא משקפת את התפתחות הענף. לא זכור לי טורניר אחד שהפגיש נבחרות - מונדיאל, קופה אמריקה, גביע הקונפדרציות או היורו עצמו - ששוחק בכזו אינטנסיביות כבר בסיבוב הראשון שלו. מהדקה הראשונה עד הדקה האחרונה, אין רגעים מתים, לא חשוב מי המתמודדות.
אני מגלה שיש לכדורגל האירופי תו תקן מחייב, כולן מצייתות לו, כולן מכפיפות את עצמן. הוא קובע איך המשחק משוחק, מה ההשקעה, הידע והמאמץ הנדרשים. השפה אותה שפה, הגישה אותה גישה. ליחסי כוחות מוקדמים, לתג המחיר, לאפשרויות הכלכליות, לשמות - אין לאלה שום השפעה מהרגע שהמשחק נפתח. אם תו התקן המחייב מקובל עליך - תגיע. לא מקובל עליך - שב בבית, צפה בטלוויזיה. תעשיית הכדורגל האירופית מוקירה גם את אלה שרק צופים בנעשה. יש ציבורים שלמים שזה תפקידם בסצינה. הם בוחרים לא להתמודד, לא להתעמת עם תו התקן, ולפיכך הם מתכבדים ורוכשים כרטיסים או שתורמים לאחוזי הצפייה ובזה חלקם מסתכם. אין להם שום סיבה לחוש מתוסכלים.
עוד לא נשאבתי לטורניר עצמו. אני עדיין בשלב של חשבון נפש, אומד את כוחי ביחס לנבחרות האחרות שכן הגיעו, תוהה למה הן כן ואני לא. לא יכול להיות שזה תו התקן שאני לא מכיר בו, לא יכול להיות שאני מאותגר ידע, שאין בי הענווה הנדרשת מבני אדם חסרי מושג כשהם נחשפים לידע זר. לא ייתכן שאני אוטם את ראשי ולבי בפני מומחים מלאי רצון טוב שמגיעים הנה להעניק ונתקלים בגיחוך וצחוק גדול. אותנו? אותנו אתם באים ללמד? לא יכול להיות שאלו הן הסיבות שמושיבות אותי בבית טורניר אחרי טורניר. זו בטח הגרלה מחורבנת וצירוף מקרים נבזי. בפעם הבאה זה יהיה אחרת.
אני לא מתייחס בשלב הזה לנבחרות הגדולות, למועמדות, לאלו שאפילו אני נאלץ להודות שהן טיפה גדולות עלי: צרפת, אנגליה, גרמניה, ספרד - הדרג הזה. אני מדלג גם על דרג הביניים כשאני אומד את כוחי ביחס לאלה שכן הגיעו. אני מתכוון לפולין, קרואטיה, טורקיה, שווייץ - כל אלה. גם לשוודיה אני מניח. את שוודיה אני לא מעריך בשיט. השוודים בוקים, זה ידוע. מה יש להם שם, זלאטן? ומי עוד. רק בנמושות אני מתרכז, רק באלו שכל מפגש נגדן אני מגדיר "הגרלה טובה": אלבניה, האיריות, סלובקיה, צ'כיה, הונגריה, אוסטריה, איסלנד, אפילו רומניה העכשווית. הרי שחקנים רומנים אין להם מקום בהפועל. אז למה הם כן ואני לא?
מלחמה על כל סנטימטר
זה לא כדורגל מעורר השתאות שמשוחק לפי שעה. מתנהלת כאן מלחמה על כל סנטימטר רבוע. קצב, כוח, מחויבות, גישה - אלה זמינים לכל. לאלבני כמו לגרמני. לאירי כמו לצרפתי. לצ'כי כמו לספרדי. אתה מבין את העקרונות, נענה לדרישות, הן מקובלות עליך - תסגור פערים ותגיע. לא תיראה נמושה, לא יתייחסו אליך כמו אל נמושה.
אני מגלה שרעב מצמצם פערי כישרון, מנטרל את השפעתם. אני מגלה שאין ערך רב ליכולות אישיות. אלה שכונו פעם פנטזיסטים, שעצם נוכחותם במגרש קבע יחסי כוחות, ובכן לאלה אין שום משקל בכדורגל העכשווי. נחמד שהם קיימים, אבל הם כשלעצמם לא מספיקים, אין בכוחם להכתיב תוצאות משחקים, אין ביכולתם להשפיע על יחסי הכוחות כפי שהם באים לידי ביטוי במגרש - איפה שזה נחשב, לא על הנייר - מהרגע שהמשחק מתחיל.
רונאלדו לא נותן לפורטוגל שום יתרון על איסלנד. איסלנד אולי תפסיד לפורטוגל ואולי לא, אבל היא לא תפסיד לרונאלדו. אין פערי כישרון גדולים דיים מכדי שמחויבות, רעב וגישה לא יסגרו. אז אם זה המצב, אם זה מה שנדרש, זה אפשרי, לא?
לא בהכרח. זה ההבדל ביני לבין האירופי שהגיע הנה. זו הסיבה שהוא כאן ואני יושב בבית. לי אין את הגישה הזאת, היא זרה לי, לא מקובלת עלי. כדורגל עבורי זה משחק, אני לא נהרג כדי לנצח משחק כדורגל, יש גבול למה שאני מוכן להקריב, להשקיע. אולי הפרופורציות שלי שונות. אני, שיודע על מה נהרגים ועל מה לא, מתקשה לייחס לכדורגל חשיבות כזו. זה לא קיומי עבורי. אולי בגלל זה אני יושב בבית.
זה מביא אותי למחשבה שגם אם מספר הנבחרות המשתתפות יגדל ל–64, תמיד יימצאו 64 נבחרות אירופיות ששחקניהן כן ייהרגו על משחק כדורגל ושוב אני אשב בבית. כי כשאני רואה את האלבנים והאירים והצ'כים והסלובקים וההונגרים - אז אין מה לעשות, אני נאלץ להכיר בעובדה: להם זה חשוב יותר. אני לא מסוגל להוציא מעצמי את אותם הדברים שהם מוציאים מעצמם. עבורם זה קיומי, עבורי לא, לי יש עניינים אחרים, זה בסדר.
נבחרת ישראלית עם מחוייבות? לא זוכר
ה"נחשבות" לא משחקות בהילוך שני נגד ה"פחות נחשבות". הכדורגל שלהן מלא כוונה, הן לא שומרות כוח לשלבים הבאים, אבל ניכר שהן נתקלות בקשיים ובמכשולים שמקשים עליהן את החיים, שגורעים מהיכולות שלהן ומיתרונותיהן. הכוכבים הגדולים שלהן נראים הרבה פחות גדולים מכפי שהם אמורים להיראות, וכפי שאנחנו מורגלים לראותם במשחקי הליגות שלהם ובמפעלים האירופיים לקבוצות. זה קרה לצרפתים נגד הרומנים, לגרמנים נגד האוקראינים, לשווייצרים נגד האלבנים, לספרדים נגד הצ'כים. זה קרה לכל נבחרת בעלת שם, מסורת ושמות שפגשה בנבחרת נחותה ממנה. הנחותות שלפו ציפורניים, שרטו, בעטו, ול–90 דקות הפערים נסגרו. זה לא הוליד הפתעות מרעישות, מי שהיה אמור לנצח ניצח בסופו של דבר, אבל אף נבחרת כאן לא נראתה נחותה כפי שמכבי תל אביב נראתה השנה בשלב הבתים של ליגת האלופות, וכפי שאין ספור נבחרות ישראליות נראו במפגשים שלהן מול פייבוריטיות. אני לא זוכר נבחרת ישראלית אחת שסגרה פערים מיריבתה העדיפה עליה בגלל הגישה שלה. בגלל המחויבות.
אני רואה את צ'כיה נגד ספרד. זה אולי המשחק הכי חד–צדדי בטורניר עד עתה. הצ'כים לא יוצאים מהחצי שלהם אבל אני לא מרגיש שהם מבוהלים. הם מכירים בפערי האיכות ומשוכנעים שניתן לסגור אותם במשחק אחד ובמעמד הזה. יש להם פתרונות. הם משוכנעים שיש ביכולתם לנצח. מהדקה הראשונה זה היה ברור שהספרדים יירקו כאן דם. הנחותות לא נותנות שום דבר. צריך לבוא ולקחת. לא תיקח, לא תקבל, לא יהיה לך.
מסורת וניסיון הם מונחים קצת מטעים כשמנסים להבין באמצעותם את האיכויות הנסתרות של הכדורגל האיטלקי. מסורת - לעתים היא מחייבת ולעתים לא. אין לדעת מתי כן ומתי לא. לפעמים היא משפיעה, לא תמיד. ניסיון זה מרכיב שנרכש, זה ותק, משהו שבא עם הגיל. אלה לא מבטאים את מה שיש לכדורגל האיטלקי ולאף אחד אחר אין. הם לא מביאים בחשבון את מרכיביה של הנוסחה הסודית שכל שחקן איטלקי יונק עם חלב אמו. זו מוטמעת בו, זורמת במחזור הדם שלו. אנחנו מדברים כאן על גנטיקה, לא ניסיון ולא מסורת.
אומנות המשחק האיטלקית
אנחנו כבר אמורים לדעת מי אלה האיטלקים. זה קורה שוב ושוב על פני השנים. איטליה לא משהו, אין שמות, אין כוכבים, היא בטח תעלה לשלב הבא - בכל זאת, איטליה - אבל אין למה לצפות. עד השריקה. לאחריה אתה מתחיל לגלות. בהדרגה, לא בבת אחת. הם פותחים בבליץ. רק כדי שתבין שהם לא סופרים אותך. שכל מה שסיפרו לך ושממנו הסקת שאתה פייבוריט, זה הכל סיפורים, אין לזה אחיזה במציאות.
אחר כך הם נסוגים ומזמינים אותך לנסות את מזלך. אתה מגלה שאי אפשר לתת להם גול. הם נותנים לך חצי שעה לעכל ולהפנים את העובדה הזו. לא משנה מי משחק עבורך, אילו שמות, אילו כישרונות, אתה לא שורט אותם. מנסה ומנסה ודופק את הראש בקיר. אתה שולט במשחק, בטח שאתה שולט, וזה עוד יותר מתסכל. ואז, בהתקפה הראשונה שהם עושים מאז הבליץ של הפתיחה, הם דופקים גול. גונבים אותו, משום מקום הם באים, תופסים אותך מנמנם, עסוק בחשבון נפש, מהורהר, ובום עוקצים. הזדמנות אחת, ראשונה, הם לא יחמיצו אותה.
עכשיו אתה כבר בפיגור. אתה חייב את הגול - שאין סיכוי שתיתן - רק כדי להוציא כאן תיקו. הם נותנים לך עוד חצי שעה להפנים את העובדה הזו. הכל אתה זורק עליהם בשלב הזה, את כל הארטילריה, כל מה שיש לך במחסנים, והם צוחקים לך בפנים. זו בדיוק התוכנית שלהם. ככה הם אוהבים אותך, כשאתה מטיח את הראש בקיר ונדמה לך שרק תכניס עוד חלוץ והם קורסים. עכשיו, כשהכנסת עוד חלוץ, הם מתחילים להשתעשע בך. מראים לך מה הם יודעים לעשות חוץ מלהתגונן.
עכשיו אתה מגלה את אמנות המשחק של האיטלקים. זו כבר התעללות. אתה מצוי בפיגור קטן, עוד מאמץ קטן ואתה משווה, אבל המצב הנפשי שלך לא מאפשר לך להתרומם. ואז, לפני הסוף, הם מביאים לך עוד אחד. ותמיד, אבל תמיד, זה גול גדול שכולו עליונות. בית ספר לכדורגל. כמה פעמים בעבר ראינו את זה מהם? אז עכשיו, יש מישהו שמוכן להמר על ארבע האחרונות ולא להכליל את איטליה ביניהן? כי אני לא.