הזקן: "אתה מוכן?". 


המספיד: "רגע, תן לי להכין תה. אתה רוצה גם? אולי קפה?".
הזקן: "תה יהיה מצוין, רק אם תוכל להזדרז מעט, יש לי עוד כמה פגישות אחריך, וכמו שאתה בטח יכול להבחין אני לא חוזר אחורה בזמן".

המספיד מחייך, לוקח את כוסות התה, מניח על שולחן זכוכית קטן, מתיישב מול האיש הזקן עם המקטורן הישן ומביט בעיניו.
הזקן: "אני יכול להתחיל?". 
המספיד: "כמובן. כולי ציפייה".
הזקן: "שמעתי מחבר שלי, תת אלוף לוין, שאתה כותב סיפורי חיים של אנשים איך קוראים את זה, סופר זמנים, נכון?".
המספיד: "צללים, נכון. אני סופר צללים וכתבתי את סיפור חייו של לוין. אדם מרתק לכל הדעות, באמת".
הזקן: "כן, כן, אני יודע על כמה חיילות שהוא צבט להן בטוכעס, אבל לא ניכנס לזה. אז ככה, אני רוצה שתכתוב גם עלי".
המספיד: "מובן לי, לשם כך הגעת. מה המקצוע שלך? התעסקת במשהו מעניין בחייך?". 
הזקן: "אני רתך. תביט בידיים שלי, הן מלאות כוויות. טוב, 50 שנות עבודה בחום חייבות להשאיר אותות".
המספיד: "עברת משבר בחייך?".
הזקן: "לא, יום רדף יום. התחתנתי, הבאתי שלושה ילדים לעולם ואהבתי את אשתי בכל מאודי, עד שערב אחד עצמה את עיניה ושכחה לפקוח אותן".
המספיד: "תאונה? מלחמה שהשתתפת בה?".
זקן: "לא ולא. למה לך לאחל לי רעות חולות שכאלו?".
המספיד: "תראה, אני לא יכול לכתוב סתם כך, להמציא פרטים ממוחי. ראוי שהספר יהיה עבה מעט, עם תוכן, תכלית, אולי איזה מוסר השכל, מתח או עצב".
הזקן: "מה לך ולספרים? אני לא רוצה ספר, אני רוצה הספד".
***
המספיד לוקח את כוס התה שלו ולוגם ממנה. המים הרותחים שורפים מעט את לשונו. הוא חושב לעצמו מדוע לא נזהר, הוא מוזמן לארוחה מפוארת הערב ועכשיו לא ייהנה ממטעמיה.
המספיד: "מה זאת אומרת לכתוב לך הספד? אתה עדיין חי, איפה נשמע דבר כזה?".
הזקן: "ראה, סופר זמנים".
המספיד: "צללים".
הזקן: "כן, זה. ראה, אשתי כבר נפחה את נשמתה, לא הודיעה לי לפני כן, כך שלא יכולתי להתכונן כמו שצריך. ובהלוויה, כשביקשו ממני להספיד אותה, עמדתי על הבמה בבית הקברות, ליד רב שצעיר ממני בשני עשורים. לקחתי את המיקרופון וכל שיצא לי מהפה הוא 'כמה חבל, אלוהים לוקח רק את הטובים'".
המספיד: "זהו? כך ירדת מהבמה?". 
הזקן: "כן, ומה כבר היה לי להגיד? זה הגיע אלי בהפתעה. בדרך לחלקת הקבר נזפו בי בתי ובעלה. '50 שנה היית עם אמא ולא יכולת להגיד עליה משהו טוב יותר?'. לא ידעתי מה לענות, מעולם לא הייתי איש של מילים. בלילה חזרתי אל קברה, הבטתי בעוגת החול הגדולה שערמו עליה ושוחחתי איתה. אמרתי לה איזו אישה טובה הייתה. חבשתי כיפה, הנחתי ידי על לבי ונשבעתי לה בחיי ובחיי ילדינו המשותפים שאם הייתי צריך לחיות שוב איתה, הייתי עושה זאת. שרתי לה שירים שאהבה, וכשעלתה השמש נשקתי לשלט הקטן עם שמה וחזרתי אל ביתי. אתה מבין, נתתי לה את ההספד שהגיע לה. אבל אף אחד לא שמע, אולי רק הירח, אבל גם הוא היה בחציו ולא בהאזנה מלאה".
המספיד: "זה יפה, אין לי ספק כי היית בעל טוב. אבל לשם מה הגעת אלי? אתה נראה בריא, צלול, נאור. נראה כי מלאך המוות עדיין לא קיבל את הכתובת שלך".
***
הזקן לוקח בידו את כוס התה, נושף לתוכה, ורק אז מקרב אותה לשפתיו ולוגם ממנה. המספיד מביט בו וחושב איך ניסיון חיים יכול להתבטא גם בדברים הקטנים.
הזקן: "את הלירות שיכולתי לבזבז אצל פיבקו על ערק וברבוניות העדפתי לשמור בתיק של התפילין ולקנות לאשתי שמלה יפה לשבת או לחג. אף פעם לא אמרו לי שאני מוצלח, שאני טוב. החברים שלי אף פעם לא תפסו ממני ידען גדול. רק כשהיו צריכים עזרה עם משקוף מתקלף, עם ידית שחוקה או עם פח עקום של אוטו ישן, הם הגיעו אלי בוכים וביקשו את עזרתי". 
המספיד: "טוב, כל אחד וכישרונו, אני בטוח שאתה טוב מאוד במה שאתה עושה".
הזקן: "אין צורך במחמאות, עצור פה. רק תן לי את אישורך, אשלם כל מה שצריך".
המספיד: "אהיה כן איתך, מעולם לא כתבתי הספד. שני הורי חיים וכשסבתי מתה הייתי קטן מדי מכדי לדעת קרוא וכתוב. מאות ספרים כתבתי, סיפורי חיים של אנשים, ראיינתי, ערכתי, ובסוף, רגע אחרי שהגישו לי את המעטפה עם השטרות, חיבקו ובירכו אותי על העבודה הטובה. אבל הם זכו לראות אותה, אתה מבין?".
הזקן: "אני מצטער, אני לא מבין ואני חייב ללכת. רק תגיד לי שאתה מסכים לכתוב לי הספד".
המספיד: "איך אכתוב, אין לך סיפור חיים מרתק, אתה אדם אפרורי עד מאוד, בלי להעליב כמובן. ובכלל, כמה אנשים יגיעו להלוויה שלך?".
הזקן: "חמישה, אולי שישה. אני בספק אם יהיה מניין".
המספיד: "בדיוק, אז מי יקריא את ההספד שאכתוב לך?".
הזקן: "אתה. אשלם לך עוד על זה".
המספיד: "ובשביל מה? לאוזניהם של מי? אתה חושב שאנשים יעמדו בשמש או בגשם ויאזינו להספד הכי משעמם ששמעו בימי חייהם?".
הזקן: "אני מתחנן, עשה את העבודה הזו, העולם הסתיר אותי מאחורי הקלעים, כבר שנים שאור הזרקורים אינו מופנה אלי. פעם אחת אני לא רוצה להיות עובד במה פשוט, פעם אחת אני רוצה להיות המרכז, הסטאר. כתוב לי הספד, בבקשה".
***
המספיד לוגם את התה שנותר בכוס שלו, משפיל את עיניו ומחייך חצי חיוך נסתר. הוא מרגיש כי הבהיר את הנקודה ומבין כי הזקן ישלם כל סכום עבור כתיבת ההספד הזה, עבודה של עשר דקות. המספיד חושב לעצמו שלא יהיה זה הוגן לדרוש ממנו הרבה כסף, כמו שלא הוגן לדרוש משאר האנשים סכומים כפולים, אבל זו עבודתו. ומי שמבקש לקצור מחמאות לפני מותו, מי שסובל ממגלומניה, ראוי שישלם.
המספיד: "15 אלף שקל, לפני מע"מ, ובלי שינויים. זה מה שאני מבקש".
הזקן מביט במספיד. חושיו המחודדים חותמים על כך שהסכום מוגזם, אבל די, הוא אינו חוסך יותר, ובשביל מה? הרי ילדיו לא דרכו בביתו כבר חודשים ארוכים, ספק אם יבואו לקחת את הירושה הזעומה שלו. הוא מוציא צ'ק מכיס המקטורן ורושם אותו לפקודת המספיד.
הזקן: "הרי לך הצ'ק. שמי יצחק בן עזריה, שם אמי הניה ושם אבי רפאל. נולדתי ביוון קצת לפני המלחמה ויש לי שני ילדים. אדווה ושלום. אל שערי השמיים אעלה בעוד כמה שעות, מעט לפני סיום ספירת העומר. אומרים ששערי שמיים פתוחים בתקופה הזו ובורא עולם בוחן את נשמות הבאים בשעריו. תוכל להכניס את זה?". 
הזקן פונה אל הדלת, מנופף לשלום למספיד, מודה לו ויוצא מביתו.
***
בערב, בביתו, לאור מנורת לילה ישנה, יפתח הזקן את ספר הטלפונים עם כתב ידה המעוגל של אשתו ויזמין את כל אלה שהכיר בחייו אל הלווייתו. חלק יחשבו שישתגע, חלק יציעו להגיע אל ביתו, וחלק כלל לא יענו לו. כשיסיים, ייטול את כדורי השינה שתוקפם כמעט פג ויעצום את עיניו.
מחר תתקיים הלווייתו. סוף־סוף אירוע שלם שמוקדש רק לו, לאיש הנעלם. וכשיאסוף הרב בקושי מניין, יביט המספיד באנשים שנאלצו להגיע, יעלה לבמה ולא יצליח לדבר בשבחו של המת. רק בכי יצא מגרונו, בכי שישטוף את האבק מעל חלקות הקבר של כל המתפשרים.