מי לא מכיר את הקשיים של גיל ההתבגרות? שינויים קיצוניים במצב הרוח, גיבוש עצמי, שאלות קיומיות, חצ'קונים, אהבה ואכזבה ראשונה, בגרויות, מרד וקושי לקבל מרות, ועוד ועוד. כשחושבים על זה לעומק, זה סוג של נס לעבור את התקופה הזאת בשלום. אף שבסופו של דבר רובנו צולחים את הנהר הגועש הזה ומגיעים לבגרות, יש כאלה שהמסע עבורם היה קשה יותר. הרבה יותר. כאלה שהקושי בבית או במסגרות החינוך הביא אותם לברוח לרחוב, לקצוות של החיים. את פליטי החברה האלה קשה לשקם ולהחזיר לתלם.
לכן הופתענו מאוד כששמענו על נערות רחוב שבחרו לא רק לחזור לחברה המתוקנת, אלא אף להתנדב לשירות לאומי ולתרום לחברה. את הבנות מלוות רכזות של “בת עמי". השבוע פגשנו ארבע מהן, חלקן מעדיפות להישאר בעילום שם, ושמענו את הסיפורים שלהן. לחלקים מסוימים בסיפוריהן עדיין קשה להן להיכנס, והן רק רומזות על מה שעבר עליהן.
“גדלתי בבית דתי באחד מיישובי השומרון. אני מניחה שנולדתי בחברה שלא רוצה לראות דברים", מספרת ז', “הייתי שונה וחריגה וכולם העדיפו להתעלם מזה. למדתי באולפנה, וכשהרגשתי שממש לא רואים אותי הייתי בורחת, נזרקת איפשהו שלושה־ארבעה ימים, מתנתקת. אני זוכרת את הלילה הראשון ברחוב: אני בירושלים, וכשהרחוב מתרוקן ממש אני מוצאת לי ספסל, שומעת ‘לילה' של שלום חנוך ונרדמת. בבוקר אני תופסת טרמפים הביתה עם נהגי משאיות של אנג'ל, מתקלחת ונוסעת לבית הספר.
“הייתי הולכת להזדנח, היה בא לי להיכנס לסיטואציות מסוכנות. אולי מתוך סקרנות, אולי בגלל שאין לי מה להפסיד, יותר דפוק מזה לא יכול להיות, אבל מסתבר שיש. הסיכונים האלה הובילו למקומות לא טובים. ברור שהייתה גם תקווה נסתרת שמישהו ישים לב אלי". ז' מספרת שמנהל בית הספר נזף בה: “שמעתי שאת הולכת למסיבות טבע וזה עושה שם לא טוב לבית הספר". “הדהים אותי שזה מה שהיה חשוב לו, וכמה שהוא לא ראה אותי ואת המצוקות שלי", היא אומרת.
“הכל התחיל כשהתחילו הבעיות בבית. צרחות, בלגן, משטרה", מספרת ר', “ההורים שלי איימו אחד על השני, והיה גם אמבולנס פעם אחת. היו מלא דברים. הם שכחו שיש גם ילדים בסיפור. הכל נפל עלי. ספגתי את כל החרא והגנתי על אח שלי". ר' מספרת שבכיתה ט' כבר הרגישה שהיא לא יכולה להישאר בבית, והתחילה לצאת עם בנים, דבר שאינו מקובל כלל בחברה החרדית של בני ברק, שם גרה.
“למדתי בבית ספר חרדי, ושם כל מה שרואים זה את אורך החצאית שלך ואם חס וחלילה יש לך טלפון ‘לא כשר'. לא ראו את המצוקה שלי". כשהייתה בכיתה י' הרגישה שכבר אינה יכולה לספוג יותר ונרשמה מיוזמתה לפנימייה. אך גם שם נתקלה באטימות. “בבית לא שמו לב אלי ובפנימייה לא שמו לב אלי", היא מספרת, “לאחר מכן עברתי לבית ספר מעורב של בנים ובנות. שם הכל היה בסדר בהתחלה, ואז התחלתי לעשות בעיות. הצמידו לי יועצת וסוף־סוף מישהו שם לב שמשהו לא בסדר".
הקב"ן הכי מתוק בצה"ל
“הסיפור שלי הכי קל", מעידה על עצמה יעל, נערה שברירית מאחד מיישובי בנימין. “בכיתה ג' עשו עלי חרם. הביטחון העצמי שלי התערער ולא יכולתי להתחבר לאנשים. כשעברתי לחטיבת הביניים קיוויתי שהעניינים ישתפרו, אבל גם מול אנשים חדשים המצב נשאר כשהיה. המצב הנפשי שלי השפיע על המצב הפיזי וגרמתי לעצמי לחלות. הייתה לי מערכת חיסון חלשה מאוד, היה לי מונו (מחלת הנשיקה - ק"א) במשך שמונה חודשים, ואז חיידק בקיבה במשך ארבע שנים. הגעתי למצב שישנתי בימים והייתי ערה בלילות". יעל מספרת שגם כשעברה לבית ספר דתי לאמנויות, הבנות שהצליחה להתחבר אליהן התרחקו ממנה כעבור שבועות ספורים. בתחילת כיתה י"א התייאשה ממסגרות חברתיות ונרשמה ללימודי אקסטרני. למזלה, היא הגיעה לתוכנית המשלבת לימודים בבוקר עם טיפול אחר הצהריים. “היו שם רק 15 בנות, ולראשונה ראו אותי. לא הייתי צריכה להוכיח כלום, פשוט קיבלו אותי כמו שאני".
“כבר בכיתה ז' היו לי קשיים עם המורים, ובכיתה ח' כבר הפסקתי להגיע לבית הספר", מספרת בר, נערה עם קעקועים על הידיים ומבט מורד בעיניים. “הייתי מגיעה למבחנים ומוציאה ציונים טובים, בגלל זה לא זרקו אותי. כשהגיע זמן הבגרויות נרשמתי לתיכון בבאר שבע, והיו שם כל כך הרבה נערים בלי גבולות שגם שם לא הסתדרתי. עברתי ללמוד בלחמן ועבדתי במקביל. כל הזמן הייתי מתפטרת מעבודות, לא גומרת שום דבר כמו שצריך.
“התגייסתי לצבא. לילה אחד עשיתי בלגן וראיתי קב"ן. למזלי נפלתי על הקב"ן הכי מתוק בצה"ל, שאחרי שלוש שעות שיחה שאל אותי למה אני לא הולכת לשירות לאומי. לא ידעתי מה זה. הוא הסביר לי וזה מצא חן בעיני. אז השתחררתי ועברתי לשירות לאומי". אך השחרור מהצבא, כך התברר לבר בדיעבד, השאיר בה תחושת כישלון נוספת, והיה מבחינתה מסגרת נוספת שלא סיימה כהלכה.
בכל הסיפורים נקודת המפנה באה בדמות מבוגר אחד שבאמת ראה את הבנות: רכזת נוער ביישוב, יועצת, מנהלת מוסד או קב"ן. לאחר שיקומן, בחרו הבנות להתנדב לשירות עם נערות בסיכון. הן מרגישות שמכיוון שהיו במקום שלהן, הן יכולות להבין אותן טוב יותר ממישהו שלמד את החומר היבש באוניברסיטה. “אם אני מעשנת חמישים פייסלים (ג'וינטים - ק"א) ביום, ועובדת סוציאלית באה ואומרת לי ‘כן, אני מבינה אותך', זה לא עובד", אומרת ז', “יש מישהי בהוסטל שבו אני עובדת שבכל פעם מחדש מספרת רק לי דברים קשים. העובדה שהייתי שם מאפשרת לה להיפתח כנראה". ז' בחרה להתנדב שנה נוספת באותו ההוסטל. “הייתי במקום שמאוד רצה קשר, אבל לא ידע לבקש את זה. בשירות למדתי לדבר ומאז אני לא סותמת", היא מספרת בחיוך על התהליך הנפשי שעברה.
“ראו רק חצאית ושרוול"
אף על פי שהן נמצאות כעת במקום טוב יותר, הבנות עדיין סוחבות עמן כעסים על המסגרות השונות וגם על הוריהן. “אני מאוד כועסת על המשפחה שלי. איך הם לא ראו אותי?", אומרת ז', “היום יש לי משפחה מאמצת בשבתות ואני מתרחקת מהמשפחה שלי. אני יודעת שזה שלב בעייתי, אבל אני מתרחקת כדי להתקרב אחר כך ממקום נכון יותר. אני יודעת שהם לא אשמים ושאין להם כלים למה שהייתי צריכה. אני מאוד אוהבת אותם, אבל אני נפגעת המון. אני כועסת על כל אנשי הצוות שבאתי איתם בקשר. על המורות שראו רק חצאית ושרוול, על מטפלים שהקטינו אותי. אבל היום יש אנשים שאני מאוד מודה להם ואוהבת אותם".
“אני לא כועסת על אף אחד יותר", אומרת בר, “אני מבינה שהכל היה כדי להגיע למקום שבו אני היום. השירות שינה לי את האמון באנושות ונתן לי אפשרות לתת לגיטימציה לכעס שלי. וככה הוא עזב אותי. בהתחלה התנדבתי בגן של ילדים עם אוטיזם. היה לי מאוד קשה פיזית ונפשית. אבל כשעזבתי את הגן ועברתי לעבוד עם נערות בסיכון, עשיתי מסיבת פרידה, ולראשונה בחיי הלכתי ממקום כמו שצריך, לא ברחתי. פעם ראשונה הלכתי בלי תחושת כישלון. הבנתי שאני לא דפוקה. שזה בסדר שיש קשיים".
“בת דודה שלי הסבירה לי שכל מה שעברתי בחיים הוא מלמד", מספרת ר', “אחרי מה שעברתי בבית אני יודעת איך לא להתנהג עם הילדים והבעל שיהיו לי. זה עודד אותי ושחררתי את הכעס על ההורים שלי ועל בית הספר. הבנתי גם שאם הייתי נשארת בבית הספר החרדי – לא היה יוצא ממני כלום".
“הייתי כל כך מנותקת רגשית, שלא ידעתי אפילו שאני כועסת", מספרת יעל, “אחר כך כבר כעסתי על ההורים שלי שלא הבינו אותי, על בית הספר לאמנויות שלמרות שהבטיחו לעזור – עזבו אותי לבד עם עצמי. אני מאוד מפחדת לחזור אחורה. כשנורא קשה לי ואני מועדת, אני מתעודדת כי אני רואה איזו דרך ארוכה עשיתי. אני לומדת להכיר את עצמי בשנה הזאת. הצעד הכי גדול שעשיתי היה כשעברתי מהדירה. פתאום אני עצמאית, לא מוותרת לעצמי. מתחברת לאנשים, קמה בבוקר".
בר מספרת שכשהיא נכנסה לשירות, היא רק רצתה שיהיה כתוב איפשהו שהיא עשתה שירות. “בטיפול בנערות – את פוגשת את עצמך בהן. את מרגישה את הסערה ויודעת מה להגיד. כשאני אומרת לבנות ‘תעבדי על עצמך, אל תיתני לאחרים להשפיע עלייך, זה בידיים שלך, אף אחד לא יכתיב את החיים שלך' שוב ושוב כמו מנטרה, בסוף גם אני משתכנעת. כשאני רואה את השינוי באחרות, אני מבינה שזה אפשרי. אם ילדה בת 12 יכולה, אז בטח גם אני".
יש עתיד
עקב אי התאמה, הנובעת מנסיבות חייהן והרקע הקשה שממנו הן מגיעות, בכל שנה מקבלות מאות צעירות פטור משירות צבאי. מדובר בצעירות בעלות אחד או יותר מהמאפיינים הבאים: חוו תקיפה מינית, נשרו ממסגרות לימוד, חסרות תעודת בגרות, חסרות עורף כלכלי ועורף משפחתי. אצל חלקן קיים צורך ורצון לשקם את עצמן ולהשתלב בחברה הנורמטיבית.
לשם כך, פתחה עמותת “בת עמי" לפני כעשור את “נערות ונערים למען הקהילה" – תוכנית שירות לאומי ייחודית ייעודית לצעירות מרקע של סיכון ומצוקה, המסייעת להן להשתלב בשירות הלאומי, המשמש עבורן גשר לעולם הלימודים והעבודה. התוכנית פועלת ב־17 קבוצות ברחבי הארץ, כאשר 85% מהצעירות המשתתפות בתוכנית מסיימות שנת שירות מלאה, ו־88% מבוגרות התוכנית משתלבות בהמשך חייהן בלימודים ו/או בעבודה.