לפני שלושה שבועות חזרתי מפסטיבל גרובסטוק בנגב. אחרי שלושה ימים של מוזיקה טובה והסחוניה דל מות של המדבר. מבין שלושה פסטיבלים גדולים שמתקיימים בתקופה הזו של השנה בחרתי ללכת דווקא לזה שהציג בליין אפ שלו די ג'ייז ולהקות אינדי מזרחיות או ככאלה שמשלבות גרוב ערבי/מרוקאי/הודי עם מוזיקה אלקטרונית מערבית. אז נכון שיש את חלק מהלהקות גם בסאנביט או ביערות מנשה אבל הגורם המכריע שסיפק לי תירוץ טוב לנסוע באמצע הלילה למדבר היו ההרצאות של אחד ממקימי "תור הזהב" אופיר טובול ושל הבמאי והעיתונאי רון כחלילי. בהתחלה בתור שיחת סלון עם כמה מבלים בודדים שהפכו בזמן קצר לאוהל בדואי מפוצץ באוזניים קשובות.
שם, ביום הכי חם בשנה, בתוך התחום שאמור כיביכול לצמצם את הפערים התרבותיים ולייצר פיוז'ן אוניברסלי, קיבלו המבלים את דלי המים הקרים בפרצופם. טובול סיפר על עצמו ועל הטרנספורמציה שנאלץ לעבור כדי להתקבל לאליטה החברתית בישראל (יחידה מובחרת בצבא, התנדבות בחו"ל, מעבר לת"א ועוד) ועל תנועת "תור הזהב" שהקים, ואח"כ עבר לביקורת שהעל כך שהמוזיקה המזרחית בפסטיבל בעצם מתווכת ואנשים נמשכים אליה משיקולים אוריינטליסטים. כשסיים, כחלילי התיישב במקומו ודיבר על הזהות הערבית הנעלמת של הישראלים המזרחים, גסיסתו של השמאל הלבן, ומלחמת המעמדות החדשים שמנערת את הסטגנציה התרבותית שייצרה כאן האליטה השלטת. וגם הוא כמו קודמו העביר ביקורת ושאל את המבלים האם בפתח שערי הפסטיבל נכנסו "ערסים" למרות שלא חיכו שם סלקטורים שהחליטו מי לאואזיס ומי צריך לעשות פרסה לדימונה או ירוחם כדי לשמוע את פאר טסי.