תי בת השנתיים וחצי מאוד דעתנית, אבל גם מאוד ביישנית. בעוד כחודש אנחנו עוזבים את הארץ, היא יודעת שאנחנו טסים לחו"ל וגם התחלנו ללמד אותה קצת אנגלית כדי שתוכל להשתלב שם יותר בקלות. עם כל זה, אני קצת חוששת שהיא לא תצליח להסתדר עם המעבר לארץ זרה, לבית חדש ולגן ילדים חדש, ואני לא יודעת כיצד אגיב במקרה שהיא תחווה קושי גדול. מה אוכל לעשות? 

"יש המון מרכיבים ברילוקיישן, וכאשר הוא אינו מצליח, זה ב־80% בגלל הקשיים של בני המשפחה, כאשר יש קושי בהסתגלות של אחד מבני הזוג או של הילדים. ברוב המקרים הכנה טובה מראש יכולה להועיל. לא ניתן לדעת כיצד בתך תגיב לתהליך המעבר, אנחנו לא יודעים אם היא תחווה קושי בכלל, וגם אם כן, איזה סוג של קושי היא תחווה. מדובר בדבר שהוא קצת לוט בערפל ומצריך מאיתנו להיות נבואיים.
 
"מצד אחד את מתארת את הילדה כדעתנית אבל גם כביישנית, אבל ייתכן שהיא לא ילדה ביישנית, אלא ילדה שלא מתמסרת בקלות לאנשים זרים. כרגע מעיב עלייך סוג של צל או ענן שנובע מהחשש מהלא נודע, וגם מהיכרותך ומהניסיון שיש לך עם בתך, ולא פלא שאת חושבת שאת לפני משבר גדול. גם בגלל העקירה למקום זר ואחר, גם שפה אחרת, גם מזג אוויר שונה, הריחוק משאר בני המשפחה ועוד. אני מבינה את דאגתך, אבל חבל שאת דואגת למשהו שייתכן שכלל לא יקרה.
 

"העניין הוא לראות גם איך הקושי או המשבר בא לידי ביטוי, כי לפעמים באמת זה יהיה בכי נורא בגן, אבל אחרי הצהריים תראי ילדה שמחה ומאושרת. זה יכול להתבטא בכל מיני דרכים, ואת תוכלי לתת לילדה מענה ותמיכה כאשר זה יגיע. חכי ותראי איך כל תהליך המעבר קורה בלי לתכנן מראש. תני לילדתך את הקרדיט שהיא תוכל למצוא בתוך עצמה כוחות, כי לילדים יש כוחות הישרדות אדירים.
 
"להבדיל אלפי הבדלות, אני לפעמים נותנת דוגמה מילדי השואה שהצליחו לשרוד בתוך התופת הנורא. אני לא אומרת חס וחלילה שצריך לייצר לילדים כיום חוויות נוראות כאלה כדי שיהיו חזקים, אבל אנחנו יודעים מההיסטוריה שהם יכולים להתמודד. הם אולי יוצאים שרוטים מכך, אבל יש להם יכולת הישרדות מאוד חזקה. לכן תסמכי עליה שהיא תמצא את הכוחות האלה בעצמה, והיא תמצא את הכוחות האלה במיוחד אם היא לא תקבל ממך את התחושה שאת דואגת ומרחמת עליה. את צריכה לשדר חיוך ואמפתיה עם הקושי שלה, ביחד עם האמונה שהיא חזקה מספיק ויכולה לעמוד בכל. זה המסר שאת צריכה להעביר לה. דימוי עצמי הוא סוג של שטיפת מוח. מדובר בכל האמונות  שההורים שלנו הכניסו בנו בילדות, וכאשר התבגרנו הצלחנו לשחרר מאיתנו חלק מהן. לכן כל מה שאת תשדרי לילדה, בזה היא תאמין. אם אומרים לילד מספיק פעמים 'אני בוטח בך, אתה יכול', הוא בסוף מאמין בכך שהוא באמת יכול. כלומר, לא לזלזל בכאב, להבין שזה משבר, לתת לה תמיכה וחיבוק גדול עם המון הבנה, אבל לא לרחם ולא לשדר לה שהיא מסכנה ובעיקר לשדר לה אמונה בעצמה".
נכדתי בת ה־4 וחצי לא מוכנה לוותר על המוצץ ועל החזקת החיתול ביד. איך אפשר לעשות לה גמילה רכה?
"אין דבר כזה גמילה רכה. הרבה הורים שרוצים לעשות אקט חינוכי כלשהו לטובת הילד או להסיר משהו שמפריע לחיים של הילד שחשוב לשנות אותו, חושבים איך לעשות זאת בצורה רכה, כדי לא להקשות על הילד. חבר'ה, זה בלתי אפשרי. אין דבר כזה. זה כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גמילה היא גמילה והיא לא יכולה להיות 'רכה'. אם הילדה הולכת כל היום עם המוצץ בפה והחיתול ביד וזה מפריע לחיים שלה, אנחנו מבינים שיש פה התמכרות ולא סתם קוראים לשינוי שצריך לעשות 'גמילה'. זו תלות לכל דבר שגורמת להתמכרות. לכן כדי לגרום לה להיגמל מהמוצץ, אני אצטרך לקחת לה את החפץ הזה באופן מוחלט. לא יהיה לה מוצץ ולא יהיה לה חיתול ביד במשך שעות אחר הצהריים או מתי שתחליטו, ואין ברירה אחרת. מדובר באחריות ובמחויבות של ההורים לעשות זאת, ואי אפשר לחשוב איך אני עושה את זה באופן רך, אלא פשוט לעשות את זה ולהציב עובדה בפני הילד". 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"