ביום רביעי, לפני המראתו לאפריקה, הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "ישראל חוזרת לאפריקה בגדול, וכל היבשת מתרגשת". אין ספק, הבן אדם התחרפן. בתחילת השבוע הוא נאם בטקס ענידת כנפיים בחצרים ופצח בהתרגשות: "רואים?! זה המטוס שהיה באנטבה!" (הצביע על ההרקולס שהיה בסביבה), ומיד האריך לספר על אחיו יוני.



שכול משפחות הוא עניין קדוש ממש. כיצד הם מתמודדים עם אבלן הוא לגמרי עניינם, אלא שנתניהו קרקס השבוע את אבלו על אחיו יונתן עד אוגנדה במחיר מבצע של כמעט 30 מיליון שקל פלוס מיטה מעופפת. בדרך סידר לעצמו פגישות מדיניות שלא מעלות ולא מורידות וארגן מאות סטטיסטים להצגה הפרטית שלו, כולל גיבורי המבצע האמיתיים.



מדובר בחוצפה שאין בינה לבין זכרו של יוני ואבלה של משפחה ולא כלום. להפך: האדרת יוני על פני אלפי קורבנות אחרים שנפלו על הגנת המולדת הופכת אדם, שהיה על דעת כל מכריו בחור חמד רגיש, בייחוד לאמת, למיתוס שקרי. ב"ישראל היום" כתב לפני שבוע דן מרגלית בפרומו על פסטיבל ביבי: "אחיו של נתניהו... יוני היה מפקד הפעולה ומפקד החילוץ". רק למען הסדר: מפקד המבצע היה דן שומרון. מפקד הפריצה והחילוץ היה מוקי בצר. ייתכן שהיום ישודר בערוץ 2 קטע מסרט שצילמתי לפני 23 שנים ובו ניתן לראות את המקום המדויק שבו עמד יוני נתניהו. לידו ממש עמד אליק רון, שרק במזל לא חטף את הכדור שפגע ביוני. אם תוזמן לאנטבה, תיסע? שאלתי את אליק. מה נראה לך, אמר, שאני ועדת קישוט של ביבי?



מיד אחרי סיום המבצע ביולי 1976, עלו החברים מהיחידה לבית נתניהו בירושלים. כשאליק הגיע הוא הוכנס לחדרו של האב בנציון, משני צדדיו עידו, האח הצעיר, וביבי. בנציון היה המתחקר. אליק סיפר מה שראו עיניו. הוא עמד ממש ליד יוני, כמאה מטר מהטרמינל וממגדל הפיקוח שממנו נורה הכדור שקטל את יוני. אחר כך סיפר על הפריצה בפיקוד בצר, חיסול החוטפים ושחרור החטופים. בנציון שיסע אותו. אליק, שידע משהו על שכתוב תחקירים, חש שהסיפור שלו לא בדיוק משתלב עם הכיוון של בנציון. שני הבנים ישבו דוממים לידו. כך זה נמשך, עד שאליק החליט שזהו זה. קם באמצע השיחה והסתלק מן החדר. ביבי רדף אחריו אבל הוא סירב לחזור.



אני מניח שאבלו הפרטי של בנימין נתניהו האח הוא כן, אבל אבלו הלאומי הוא מכשיר פוליטי. האיש עצמו, ביבי, היה מאוס בעיני מאז זלגה זיעתו על מסך הטלוויזיה עם פרסום סיפורי הקלטת הלוהטת על בגידתו בשרה. את אשמת הפצת הקלטת העליל אז על דוד לוי, מתחרהו בקרב על הנהגת הליכוד. בהמשך התנצל כמובן על האשמה חסרת בסיס לצורכי רווח פוליטי, אבל לא על קמפיין השחרה ארסי מפה לאוזן שרמז על יכולתו/מוצאו של לוי.



העניין שלי באותם ימים היה לא רק התיעוב האישי כלפי ביבי אלא גם הסכנה שהטיפוס הזה יהפוך לראש ממשלה. בחפירה קטנה בעניינו העליתי שנתניהו, שחי באמריקה בזמן המבצע (שינה את שמו לבן ניתאי), עסק אחרי המבצע בהקמתו ובניהולו של "מכון יונתן" לזכר אחיו, תוך כדי נטוורקינג כפלטפורמה לאיסוף כספים וקריירה פוליטית. עד כאן זה מסריח אבל כשר. גם גרסת משפחת נתניהו הייתה במסגרת ההנחות שניתנות למשפחות שכולות והתקבלה בהבנה, אף על פי שהייתה מוטה בפראות לטובת תפקידו ותפקודו של יוני. הבעיה החלה ברגע שבו הגרסה המשפחתית דחקה לוחמים אחרים, ובעיקר את מוקי בצר (גילוי נאות, חבר אי אילו עשרות שנים).



פתרון אנטבה



ב־1994 טסתי לאנטבה כדי לשחזר בסרט, בעזרת בצר, את הסיפור האמיתי על מהלכי המבצע. השחזור היה "ברוח" התחקיר הצה"לי האמיתי (אחרי למעלה מ־20 שנה יש התיישנות, לא?). ערוץ 2 שידר אז חלק מהסרט ביום שישי בפריים טיים, ומשפחת נתניהו יצאה מכליה. מובן שלא התייחסתי לכשלים של יוני, אבל די בכך שהסרט לא הציג את גרסת המשפחה כדי שעידו, הבן הצעיר, ייצא נגדי אישית במאמר נרחב וזועם. כעבור שבוע הגבתי במאמר נגדי. נדמה לי שאת מאמר התגובה שלי הכתרתי כ"החי על המת". הפעם התחשבנתי עם האורח שבו נסע ביבי ברכבי הלוויות כל דרכו הפוליטית.



להזכיר לכולנו: לא מעט עיתונאים התמכרו אז לקסם הבריטון המבטיח והעיניים המעפעפות בלא להבין שמדובר בזיוף. אני מניח שרובם בולעים היום את לשונם (או שוכחים מה אמרו וכתבו). אני בהחלט מבדיל בין דמעותיו האמיתיות של בנימין על מות אחיו יונתן לבין דמעות התניניהו בפומבי. בדרך כלל, מיד אחרי ה"תרשו לי להשתתף באבלן של המשפחות השכולות", הוא נמלט מאחריותו הציבורית בתירוץ של "גם אני אח שכול".



התגובה לפרסום מאמר התגובה שלי ב־94' הייתה שנאת נצח מצד נתניהו ושות'. פרטים על הסיבה בפתק שכתב נתניהו לשי בזק דוברו, כאשר סירב לשבת בפאנל טלוויזיה שהשתתפתי בו. מובן שלא בסרט ולא במאמר התגובה השמצתי את יוני. להפך, הבחור, על דעת כל מכריו ומוקיריו, היה טיפוס מיוחד, אמיץ, חכם ורגיש, אולי רגיש מדי, וטופל במסירות על ידי חבריו הטובים, ביניהם בצר.



הקמפיין האובססיבי ששיווקה ושכתבה משפחת נתניהו הפך את יוני לגיבור המחנה הלאומני־דתי. "מכתבי יוני" הפכו כרית הדמעות של בנות המחנה, והמבצע כולו היה החסמב"ה האולטימטיבי של הדור הצעיר כולו, בייחוד אלה שחונכו שהפתרון היחיד לסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא "אנטבה". ואם כבר משחקים בספקולציות שלאחר מות: כמה מחבריו הקרובים של יוני לא בטוחים שהיה מסכים להפיכתו למיתוס, בטח לא לאידיאולוגיה של המחנה הזה, כולל זו של אחיו הצעיר בנימין.



הטקס באנטבה הוא מיצג שערורייתי נוסף של נתניהו, וידיהם של שומרי הסף קצרו מלעצור את הגחמה המשפחתית. כמו מיצגי הראווה של משפחות צ'אושסקו, מרקוס או פרון, גם אלו של משפחת נתניהו נידונים להיצרב בזיכרון הלאומי כמיתוסים של שחיתות. וההיסטוריה כידוע, אצה כיום במהירות הסייבר.


אגב, היחסים בין ישראל לאוגנדה נותקו אחרי המבצע. גם שדה התעופה באנטבה ננטש ונסגר. רק הנשיא מאז ועד היום יוברי מוסווני יכול היה להתיר כניסה וצילום. ראיינתי אותו. למה שלא תחדשו יחסים עם ישראל, שאלתי אחרי שהשמיץ את אידי אמין. באמת למה לא, אמר מוסווני. כשחזרתי דיברתי אני לא זוכר עם מי במשרד החוץ או בלשכת רבין. כעבור זמן קצר חודשו היחסים. אם הייתי יודע שזה יכלול מופע קרקסי נוסח נתניהו, לא בטוח שהייתי טורח (סתם).