בשנת 1996, אחרי רצח רבין, סערה הארץ ומערכת הבחירות שבאה בעקבותיו הייתה טעונה במיוחד. שמעון פרס התמודד כראש מפלגת העבודה, בנימין נתניהו מטעם הליכוד. נראה כי התהום בין שמאל לימין עמוקה ורוויית שנאה. לכבוד תשדיר הבחירות הדרמטי כינס הערוץ הראשון פאנל של חכמולוגים בהנחיית יאיר לפיד, לשעשע את הצופים עד לפרסום המדגם. התקבצנו באולפן, בדחנים מכל גוני הקשת הפוליטית, כלומר הקשת שמשתרעת בין מפלגת העבודה למרצ. וכמו כן, למען האיזון, היה גם ימני אחד שלם! ולמען הידור מצוות ייצוג הולם לכמה שיותר מיעוטים בבן אדם אחד - היו לו גם כיפה וגם שפם. קראו לו אורי אורבך, ואף על פי שהיה מאיר פנים, ועל אף שהיה מצחיק - היה בו פגם מרכזי אחד: הוא היה בטוח שפרס יפסיד.
חבריו לתוכנית, שחלקם האשים את כל הימין, בעיקר את הימין הדתי, באחריות לרצח רבין, התייחסו אליו לעתים בארסיות, לעתים בעוינות גלויה. אורבך שמר על רוח טובה ועל הומור, וכשחיים יבין הכריז בעשר בלילה על שמעון פרס כראש הממשלה הבא, אורבך גיחך ואמר לנו משהו כמו: חכו לתוצאות האמת. הוא היה חתיכת דוס ימני חצוף, והוא ממש מצא חן בעיני.
אחרי שנתיים שבהן עשיתי מה שקוראים "כלום", פנה אלי גיל עומר, סגן מפקד גל"צ דאז, והציע לי תוכנית רדיו שבה אפשר יהיה לנהל ויכוחים שמאל–ימין, דתיים–חילוניים, עם אחד, אורי אורבך. אף פעם לא התעניינתי במיוחד ברדיו, אבל אחרי אבטלה ממושכת הייתי מוכנה לשדר גם עם קקטוס על סקייטבורד. יצא שזכיתי באורי.
"המילה האחרונה" זכתה להצלחה מיידית, ואורבך הסתובב בתחנה עטור זרי דפנה. הנה עלה דפנה לדוגמה: "למה אתה מתלונן שאין ימניים בתקשורת?", היו שואלים אותו אנשים חביבים. "הנה, נתַנו לך תוכנית". ואורי, בחביבות דומה, היה עונה: "מה זאת אומרת נתתם? זאת גם תחנה שלי".
אורי אורבך ועירית לינור באולפן גלי צה"ל. צילום: גל"צ
אפשר היה לצפות שמישהו כזה ייקלע לשמונה ריבים על כל צעד שעשה במדרגות, אבל האמת היא שאהבו אותו מאוד. התוכנית הצליחה עד כדי כך שכמה חודשים אחרי שהתחלנו לשדר כבר עלינו על במת בית אריאלה כדי לקבל את פרס מפקד גל"צ. ברור שהייתי מוצפת הכרת הטוב ולכן נשאתי מילים חמות:
"שום דבר לא מרגיז אותי ואני סובלנית לגבי כל דבר - חוץ מאורי אורבך. ומה הפלא? הוא דוס, הוא שוביניסט, הוא ימני, הוא מעורר מדנים, ואני לא מבינה מי בכלל רוצה לשמוע אותו. כל פעם שאני מנסה להגיד מילה טובה, להדגיש את החיובי, לאחד את העם - הוא תוקע איזו הערה פלגנית ומקלקל הכל.
"לאורי יש רעיונות פסולים לגבי כל דבר. הרעיון המרכזי והמקומם ביותר שלו הוא שאני מדברת יותר ממנו, מה שלחלוטין לא נכון. הרי כל אחד יכול לשמוע שאורי מפעיל נגדי מדי יום את סתימת הפיות המפורסמת של הימין הקיצוני והאלים".
הבדיחה, כמובן, הייתה עלי, כיוון שכאז כן היום מי שאין לו מיקרופון - אין לו גם פה שאפשר לסתום, ואורי היה מודע מאוד לחסרונם של מיקרופונים ימניים. עד כדי כך שפעם תפס את מפקד גל"צ דאז, אבי בניהו, ונתן לו שטיפה יוקדת על היעדר דתיים בתחנה. בניהו שמע בנימוס ובסבלנות. שניהם היו נחוצים, שכן הנאום של אורי היה ארוך, ובסופו אמר: "אבל אורי, החבר'ה שלך לא באים למיונים".
***
מאז באים הרבה חבר'ה של אורי למיונים של גל"צ, וחלקם גם מתקבלים, ומטבע הדברים, הוויכוח על חלוקת המיקרופונים סוער היום הרבה יותר מכפי שהיה בימיו של אורי בתחנה. אני מרוצה מהוויכוח, כי קיומו מעיד שלפחות הריב מתנהל על סמך שינויים מהותיים, שאורי אחראי להם במידת מה.
בואו נגיד שאם מתחוללת מדי פעם שליפת שמות של ימניים או דתיים בתקשורת במסגרת הדיון הנצחי "האם התקשורת מאוזנת?", אפשר לזרוק יותר דוגמאות מאשר "הנה, נתנו לאורבך תוכנית". גם מי שחושב שזה לא מספיק, צריך להביא בחשבון שאורי לא היה "דתי וימני שנתנו לו תוכנית אז אין על מה להתלונן", אלא איש מוכשר במיוחד מכל בחינה. אין הרבה כמוהו באף מחנה.
אורי הגיש את "המילה האחרונה" עשר שנים, ואחריהן הלך לפוליטיקה, אבל נשארנו חברים עד יומו האחרון. במלאת שנה לפטירתו ביקש ממני ירון דקל, מפקד גל"צ, להגיש תוכנית לזכרו. דיברנו עם נפתלי בנט, אילן גילאון, משפחת אורבך, והשמענו את אורי מדבר, ואחרי השידור נקרא אולפן ה"א, שהוא האולפן הכי טוב בגל"צ, על שמו של אורי. צוות התוכנית, אנשים צעירים שלא הכירו אותו, הגישו את מועמדות התוכנית לפרס מפקד גל"צ. וביום ראשון שוב יהיה טקס ושוב אעלה על הבמה להודות לוועדה, אבל האמת - היה הרבה יותר כיף כשאורי היה שם.
