כשפרצה המחאה החברתית, ביולי 2011, היה ח"כ איציק שמולי, אז יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, בניו יורק, בדרכו לחופשה בקובה. החלטה של הרגע האחרון להמיר את כרטיס הטיסה להוואנה בכרטיס חזרה לנתב"ג שינתה כליל את מסלול חייו. שמולי הצטרף למחאה החברתית שהחלה ברוטשילד, הפך לאחד ממנהיגיה הבולטים ועל כנפיה גם נבחר לחבר כנסת ברשימת מפלגת העבודה לכנסת ה־19 ולאחר מכן גם לכנסת ה־20.
השבוע, במלאת חמש שנים למחאה הגדולה של קיץ 2011, נפגשנו עם שמולי בלשכתו בכנסת וביקשנו לחזור איתו לרגעים הבלתי נשכחים של מחאת האוהלים הגדולה ולנסות לסכם מה נותר מהקריאות בנוסח "העם דורש צדק חברתי" שהדהדו אז בכיכרות
וברחובות בערים ברחבי הארץ. האם המחאה הצליחה או נכשלה, וכיצד ישפיעו תוצאותיה על מחאה דומה בעתיד?
"כשדפני ליף וכמה פעילים חברתיים הקימו את האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד הייתי בניו יורק בסיומו של מסע לגיוס כספים, ואחרי זה תכננתי לטוס לחופשה בקובה", משחזר שמולי, "אבל משהו בבטן אמר לי שאני צריך לעלות למטוס שייקח אותי בחזרה לישראל. הייתה לי אינטואיציה שמשהו עומד לקרות ושהמקום שלי הוא להיות עם המחאה ברוטשילד כדי לנסות וליישם את האני מאמין שלי.
"כשלושה חודשים קודם לכן נבחרתי לעמוד בראשות התאחדות הסטודנטים הארצית והבטחתי שתוך זמן קצר הסטודנטים יהפכו לפקטור מרכזי בחברה. יותר מדי שנים האשימו את הסטודנטים שהם מתעסקים רק בענייניהם. כששמעתי על המחאה שמתארגנת בפייסבוק ועל האוהלים הראשונים בשדרה, ראיתי חובה לעצמי שארגוני הסטודנטים יהיו חלק מזה ויובילו את המאבק. הגעתי לנתב"ג במוצאי שבת ומשם, עם המזוודות, נסעתי ישר לרוטשילד. למחרת כבר הקמנו בשטח מתחם עם אוהל של הסטודנטים. בהמשך אותו השבוע כמעט כל אגודות הסטודנטים יצאו באופן מאורגן מהקמפוסים והצטרפו למחאה".
מה מצאת בשדרה כשהגעת לשם?
"עוד לא הייתה הנהגה ברורה, אבל כל הזמן העלו את השם של דפני ליף. בימים הראשונים לא דיברו עליה ולא הכרתי אותה. היה שם מספר קטן של אוהלים ופעילים, אבל זיהיתי מיד סוג של אנרגיה חיובית. הרבה אנשים צעירים שהמכנה המשותף ביניהם היה תחושה או הבנה שהמצב חרא, אך לא בגללנו. שזה שיש לך שאיפות בסיסיות בחיים להגיע לקורת גג ולגדל משפחה ולסיים אוניברסיטה, לצאת לשוק העבודה ולהשתכר באופן נורמלי, אך אתה לא מצליח, זה לא באשמתך אלא באשמת הממשלה".
השף שכל הזמן עלה במהלך הימים הראשונים של המחאה, דפני ליף. צילום: פלאש 90
למה ההתפרצות באה דווקא אז?
"כי התרחש מפגש בין תודעה פורצת דרך של אנשים שיכולים להוביל שינוי לבין מצב אובייקטיבי בשטח שהיה קשה ובלתי נסבל. להזכיר לך שמ־2008 עד 2011 מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים ומשבר הדיור היה הטריגר המרכזי למחאה. אני זיהיתי מיד הזדמנות לנסות ולהביא לשינוי במדיניות החברתית־כלכלית של הממשלה. זאת הייתה מטרה משותפת. אבל בהמשך התגלו חילוקי דעות גם בתפיסה החברתית־כלכלית וגם בסגנון של המחאה".
הרושם הראשוני היה שבעצם לא ידעתם מה אתם רוצים. נזרקו שם לחלל ססמאות ודרישות שונות ומשונות.
"אני יכול לקבל את זה בהבנה. כשקורה אירוע מגה־חברתי עצום שכזה, ובדיעבד מתברר שהתפתח למחאה החברתית הכי גדולה שהייתה כאן, זה לא מקרי שכל התחלואים והבעיות בצד החברתי־כלכלי של החברה הישראלית התנקזו לתוך השדרה ואתה רואה שם מגוון רחב של בעיות בריאות, חינוך, רווחה, דיור של כל מיני אזרחים, קבוצות וארגונים. למה השדרה מגנטה לתוכה אנשים רבים כל כך? כי הציפייה לשינוי בתחום החברתי הייתה כמו לבה שבעבעה מתחת לאדמה ופרצה לפתע החוצה. כשיש אירוע כזה רק טבעי שכולם נוהרים לשדרה ורוצים לקדם דרישות שהם מאמינים בהן. אני ניסיתי למקד את המחאה בשתי דרישות – שינוי טוטאלי בתחום הדיור - שהמדינה תפסיק לעשות כסף מהקרקע ושתתחיל לתת פתרונות של דיור ציבורי ודיור בר השגה, ושהמדינה תגדיל באופן דרמטי את התקציבים לשירותים החברתיים. ברוטשילד הסתמנו מהר מאוד שתי קבוצות מרכזיות. הנהגת הסטודנטים, ואני
בראשה, שנתפסה כממלכתית וחשבה במונחים קונסטרוקטיביים, והקבוצה שכונתה 'קבוצת רוטשילד', שהייתה נגד הרעיון להתכתב עם המערכת הפוליטית".
יותר אנרכיסטים?
"אתה אמרת. המחאה שאני הובלתי לא הייתה מתונה יותר, אבל אני רציתי לתעל אותה לכיוון של הישגים בשני התחומים שדחפתי אליהם".
הפספוס הגדול
שבועות ספורים בלבד, אם לא ימים, לאחר נעיצתו של האוהל הראשון באדמת השדרה היוקרתית, נראה כי בסביבת ראש הממשלה זיהו את שמולי כחוליה מרכזית במחאה, אבל אולי גם כמישהו שניתן לקנות בהצעות מפתות. "מה זה לקנות? בסופו של דבר, עם כל הכבוד לכל האחרים, ויש כבוד, אני היחיד במחאה שנדרש לעמוד במבחן של שוחד פוליטי", הוא אומר, "זימנו אותנו ללשכת ראש הממשלה, מול הצוות הבכיר ביותר, והציעו שוחד. תג המחיר היה מאוד ברור באותה פגישה. הציעו לי שהסטודנטים ייקחו חבילת הטבות, יפרקו את האוהלים ויחזרו לקמפוסים. הבינו שם שברגע שאתה מנתק את הסטודנטים מהמחאה, אתה שובר את עמוד השדרה שלה. אנחנו היינו עמוד תווך אידיאולוגי, אך גם ארגוני. אבל האמנתי שהמשמעות האמיתית של להיות סטודנט זה לא רק ימי סטודנט והטבות לסטודנטים. המהות האמיתית זה לקום בבוקר ולחשוב מה לעשות כדי שנהיה חברה טובה יותר".
יצאה לדרך בתמיכת הסטודנטים, המחאה החברתית. צילום: פלאש 90
עם היד על הלב, כשהציעו לך חבילת הטבות שכללה מעונות סטודנטים, תחבורה ציבורית חינם, כפרי סטודנטים, שכר לימוד לשנה רביעית חינם ועוד, לא התפתית לקחת ולשבור את המחאה?
"ברור שהייתה דילמה, לא צריך להתייפייף. אתה אומר לעצמך 'זה כל מה שהסטודנטים חלמו עליו אי פעם'. איזה זכות יש לי לחזור לקמפוסים ולהגיד לסטודנטים 'הייתה לי הזדמנות ולא הבאתי לכם?' הייתי משוכנע שלמחרת יערפו לי את הראש וידיחו אותי, אבל בסופו של דבר אמרתי לא חד־משמעי משום שרציתי להפוך את הסטודנטים לארגון החברתי הכי חושב והכי חזק במדינה, ומשום שלא חשבתי שאם נותנים לך ליטרת בשר אתה לוקח ונוטש את כל האחרים. זה בעיני היה הרגע המכונן של המחאה, רגע המבחן, אבל ידעתי שאם אקח את השוחד הזה לטובת הסטודנטים ואנטוש את כל האחרים במחאה, לא אוכל להסתכל להם בעיניים. אמרנו להם שאם זה מה שהם מציעים לנו הם כנראה לא מבינים על מה המחאה. אם הם חושבים שהם יכולים לסגור אותה בהטבות לסטודנטים וכך יכבו אותה הם מנותקים מהמציאות. אמרתי להם בואו נדבר על דיור בר השגה. אתה יודע מה אמרו לי בתשובה? 'תגיד, מה אתה רובין הוד? מה אתה דואג לכולם?' המשפט הזה נחקק באוזני עד עצם היום הזה. אחד מבכירי הבכירים אמר לי אותו. למחרת כינסתי ברוטשילד מסיבת עיתונאים באוהל שלנו והודענו רשמית על דחיית ההצעה. בסוף אותו שבוע הגיעו להפגנה 35 אלף איש. להפגנה הגדולה בכיכר הגיעו אחר כך חצי מיליון".
קשרו למחאה כתרים רבים. במבט לאחור, מה בעצם השגתם?
"הדבר המשמעותי ביותר שהשגנו זה שינוי תודעתי. את ההישגים אתה רואה בעיקר בעולם הצרכני, כי הוא מיידי יותר. היום חברות גדולות חושבות פעמיים אם להעלות מחירים. פתאום הצרכן זה פקטור שנלקח בחשבון. חלק ממחירי המזון ירדו כתוצאה מהמחאה. ההתמודדות של חברי הכנסת מי יותר חברתי ומי מחוקק יותר בנושאים חברתיים לא הייתה קיימת פה לפני 2011. זאת תולדה של המחאה. כך לגבי שיח חברתי שנפתח לא רק למביני דבר. גם הדיוטות מרשים לעצמם להתווכח כיום בנושאים חברתיים כלכליים. אבל בוא נגיד את האמת, זאת לא הבשורה שלה ציפינו. עם כל זה שאני מדבר על שינוי תודעתי אני לא רוצה לטשטש את האמת. בסוף המחאה לא השיגה את הדבר העיקרי שלשמו התכנסה - הוזלה של מחירי הדיור. לא ביקשנו להדליק משואה ביום העצמאות, אלא להגיע למצב שבו כל אחד יוכל להשיג קורת גג, ולזה לא רק שלא התקרבנו אלא שמאז גם התרחקנו מהיעד הזה".
הבין על מה המחאה, מנואל טרכטנברג. צילום: פלאש 90
אז מי בעצם אחראי לכישלון?
"הממשלה. הניסיון להפנות אצבע מאשימה לעבר ציבור המוחים ברוטשילד הוא פסול, כי בסוף טרכטנברג באמת הבין על מה המחאה. הממשלה הבינה על מה המחאה. אבל הממשלה לא עשתה את הצעד הנדרש של לקחת את התביעות שלנו וליישם אותן בפועל לשינויים מרחיקי לכת. זה הפספוס הגדול. כל מה שהממשלה שאלה את עצמה מהרגע שהאוהל הראשון נחת ברוטשילד זה איך מוציאים את האוויר למחאה ולא איך אנו מחוללים שינוי. באף רגע נתון הם לא ביקשו בכלל להתמודד עם הדרישות של המחאה. כל מה שביקשו לעשות זה דה־לגיטימציה ולשבור את המחאה מבפנים. אבל אני כן מפנה אצבע מאשימה כלפי אותו ציבור שיצא למחות אבל לא ידע לתרגם את המחאה גם לתובנות פוליטיות וכשהגיע לקלפי שוב הצביע בעד אותה ממשלה שנגדה יצא למחות".
המצוקות של השכנים
ב־4 בספטמבר, קצת פחות מחודשיים מאז החל הצונמי החברתי, הורה שמולי על פירוק כל האוהלים שהוקמו על יד אגודת הסטודנטים ושינוי אופי המחאה להידברות עם הממשלה. בהמשך, כאמור, עמד בראש משלחת ראשי הסטודנטים שנפגשו עם חברי ועדת טרכטנברג, ולבסוף גם נבחר לכנסת, ברשימה של מפלגת העבודה, לימים המחנה הציוני. כמוהו סתיו שפיר ומנואל טרכטנברג, שגם אותם הכירה לנו המחאה.
“הכהונה שלי כחבר כנסת נולדה ברוטישלד", אומר שמולי, "אם לא הייתי אחד ממנהיגי המחאה כנראה לא הייתי ח"כ, אבל אני פה בזכות עבודה קשה. הדרייב שהוביל אותי להתמודד היה תחושה שהמשימה לא הושלמה ורצון ודחף להיות בצד שנותן פתרונות ולא רק מביע כאב ובעיות. הנוכחות שלי במשכן היא המשך ישיר לפעילות שעשיתי ברחוב. הרקורד שלי גם מוכיח את זה: אני מוביל פרויקט סטודנטים בשיכון חיסכון ג' בלוד וגר שם בעצמי. בהרבה מובנים הנוכחות שלי בלוד משפרת את התפקיד שלי כחבר כנסת, כי הרבה מהבעיות שאני מטפל בהן באות מתוך חדר המדרגות שלי ומהמצוקות של השכנים שלי".
שר האוצר משה כחלון נבחר בראש מפלגת כולנו לאחר שהתחייב לפתור את משבר הדיור. מה אתה חושב על התנהלותו?
“הכישלון של כחלון מהדהד והאכזבה ממנו מרה. הוא דרש ובצדק לרכז בידיו סמכויות בתחום בינוי ותכנון וקיבל אותן. למרות זאת, בתום השנה הראשונה לכהונתו מחירי הדיור ממשיכים לעלות. ציפינו מכחלון לדפוק על השולחן ולהגדיל את ההיצע במאה אלף דירות בשנה, ולא להירתע מלתת סבסוד גבוה לצעירים ולאוכלוסיות מוחלשות בדיור בר השגה. המדינה ממשיכה לראות בתחום הדיור קופה קטנה שבאמצעותה ניתן לעשות רווחים על הגב של הזוגות הצעירים. כחלון הוא אשליה אופטית. הוא ההפך ממה שסימלה המחאה. כששר האוצר דופק אותך עם חיוך, זה עדיין כואב".
מאחר שפתרון למצוקת הדיור לא נראה באופק, האם כדי להשלים את המלאכה שהתחלתם ברוטשילד יש צורך במחאת המונים נוספת?
"זה לא עניין של רצון, אלא של הכרח. כולנו צריכים להבין שבלי הפעלת לחץ מסיבי על המערכת הפוליטית לא יבוא שינוי. למערכת הפוליטית נוח תמיד לשמור על המצב הקיים. מאחר שאני לא מאמין שהממשלה הזאת תעשה משהו, המחאה חייבת לחזור ובגדול. אלא שבשונה מהמחאה של קיץ 2011, תהיה לה הפעם גם זרוע פרלמנטרית".
