מה שממש מדהים במשחק הזה, פוקימון גו, שכולם מדברים עליו; ומראיינים בטלוויזיה כל מיני אנשים אחרים ששמעו על כאלה ששיחקו בו; וכתבות בטלוויזיה מספרות על כמה שהוא חדשני וממכר, ומביאים מומחים שמזהירים מהמשחק המסוכן; ובעיתונים מתארים את הטכניקה המדהימה של "המציאות המרובדת" ששותלת פוקימונים במקומות אמיתיים שבהם אנחנו נמצאים, ושעלינו לצוד אותם; ושהטירוף בעולם מהמשחק הזה אינו יודע גבול; ושילדים והורים משחקים בו בכל העולם - אז מה שמדהים בו שהוא עדיין לא הגיע לארץ, ולא ניתן להורדה באופן חוקי לטלפונים שלנו. אז או שהאיש שמתפרנס מיחסי הציבור לנינטנדו מצדיק לגמרי את משכורתו, או שאנחנו כל כך צמאים לטרנדים, שלא אכפת לנו להתמכר גם למשהו שעדיין לא קיים. או שגם וגם.

בינתיים, בזמן שאנחנו מדברים, מניית נינטנדו הכפילה את עצמה בתוך שבוע, והאפליקציה עקפה גם את אפליקציית ההיכרויות, טינדר, אף על פי שהמטרה בשני המקרים זהה, לצוד יצורים שנמצאים בסביבתך, לסמן עליהם וי ולעבור לבא בתור. אין ספק שזה משחק שיכול לשנות את העולם, להפוך אותו לילדותי ומטופש יותר, אבל גם להחזיר אותו למצב הראשוני, הקדמוני שלו, ולהזכיר לנו את המטרה הבסיסית שלנו - ציד. בעבר של חיות ועכשיו של פוקימונים. אין ספק שהעולם הפך להיות למקום מוסרי אך עם זאת מטומטם יותר. וכן, זה בהחלט עדיף לרדוף אחרי דמויות וירטואליות, במקום לראות בטלוויזיה איזה רב חשוך ומפחיד ולשאול - הוא אמיתי? ועדיף לקחת את המסך להתאוורר בחוץ, ולשכנע את הילדים לוותר על הרביצה בבית, כדי לצאת ולהכיר את פוקימוני ארצנו, כן, חמוד, הם נמצאים במערת הנטיפים, בגלבוע ונראה גם פוקימונים ממש נדירים במוזיאון ארץ ישראל. 
המשחק מבוסס מיקום, כלומר, שגם היישומון הזה מבקש לעקוב אחרינו, בדיוק כמו שחזה במקור ג'ורג' אורוול ב"1984", "האדם מוותר מרצונו על פרטיותו לטובת המטרה של השגת פיקצ'ו". ואז הוא חשב שזה ממש לא הגיוני שהאדם יגיע לרמת טיפשות כזאת, והוא מחק את זה וכתב משהו יותר כללי כמו "הפרטיות תלך פייפן, תשמעו מה שאני אומר לכם, ובשביל מה? סתם". 

פוקימון גו. בפועל, אותו דבר כמו טינדר. צילום: רויטרס

גם השם המקורי של ספר הפסיכולוגיה הידוע, "האדם מחפש משמעות" היה "האדם מחפש פוקימון", אבל מכיוון שהמשחק עדיין לא הומצא, היה צריך לבחור מושג אמורפי יותר. לצערנו, את שניהם האדם טרם מצא, רק שאת המשמעות הוא הפסיק לחפש.
מהיכרותי את העם שלנו, אם אמרו לנו להתמכר, אנחנו נציית, ובעוד כמה שבועות, אחרי שהפוקימון ינחת פה רשמית, הוא יהיה בשבילנו כמו אלוהים, הוא הרי נמצא בכל מקום: במקומות העבודה, ברחובות, בבית, בפארקים, עד כדי כך שיהיו כאלה שיאמינו בו, ילכו סהרורים ברחוב תוך כדי מלמול פסוקים כמו, אייכה, פוקימון? לאן אלך? אנא אפנה? ענני! אך נסתרות הן דרכי הפוקימון, וכל מה שנותר הוא להאמין שהוא אכן קיים, לחפש אותו ולמצוא אותו בפרטים הקטנים.  
ובעצם, למה לא, אולי הוא יכול לעשות לנו רק טוב, ודווקא בתקופה הזאת הוא יצליח לאחות את השסעים בעם ולחבר בין קטבים - אשכנזים ומזרחים יפסיקו להתכתש ביניהם וסוף־סוף יחתרו לקראת מטרה משותפת, לקבל חיים ולעבור לשלב הבא. אוטופיה בחסות נינטנדו. ואז גם השלטון יתחלף ויבוא מנהיג חדש שכמו שאול, הלך לחפש פוקימונים אך ימצא מלוכה.  
רק צריך לזכור את הסכנות. בארצות הברית, למשל, האקרים שתלו פוקימונים באזורים נידחים כדי למשוך שחקנים פתיים ואז שדדו אותם. מקורות דיווחו שאחרי שהשוד הסתיים, גם השודדים חיפשו פוקימונים, ואז האקרים מתוחכמים יותר שדדו אותם. הסכנה האמיתית בעתיד היא שגורמים עוינים ינסו לבצע פיגועי פוקימון, ישתלו אותו בקומה השלישית של קניון כדי לרכז ציבור גדול, וינסו לפוצץ אותו. פעם ראשונה שנוכל להגיד על נפגעים בפיגוע, "כן, אבל תכלס, מגיע להם". 
ובעצם, אין במשחק הזה כל חדש. ממילא אנחנו חיים במציאות מרובדת, מתהלכים ברחובות ומחפשים דברים חסרי משמעות שלא ניתן להשיג אותם, רק כדי לחשוב שאנחנו מאושרים.