החייל אלאור אזריה, מחמוד דרוויש, חנין זועבי, אינתיפאדת הסכינים ו־68 שנות קונפליקט מתמשך ועקוב מדם הם שמות ואירועים שהופכים את משימת העובדת הסוציאלית הערבייה, בארגונים שנותנים שירותים למטופלים יהודים, למשימה מורכבת ומעיקה. בעקבות ההסלמה בעשרת החודשים האחרונים, כל מפגש טיפולי הופך למעין שדה קרב שבו אני נדרשת כמטפלת ערבייה להוכיח את חפותי, להצהיר על ערכי הפוליטיים והאידיאולוגיים ואף לחוות דעה בכל הנושאים הקשורים ליחסים המורכבים בין הערבים ליהודים במדינת ישראל. ולא רק זה, אני גם נדרשת לספק תשובות מנומקות לשאלות כגון: מה אני חושבת על צה"ל? האם אני בעד החייל אזריה? האם אני עומדת בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל? מה אני חושבת על חמאס ודאע"ש? בהמשך לכך, גם אני מוצאת את עצמי כמטפלת תוהה בסתר לבי לגבי מטופלי – באיזו יחידה הם שירתו? האם יצא להם להרוג ערבי? האם הם בעד טרנספר?
הקשר הטיפולי אמור להיות מושתת על יחסי אמון ואמפתיה, והמרחב הטיפולי אמור להיות בטוח ומכיל. על אף זאת, המפגש הטיפולי הופך להיות מפגש בין מטפלת הנחווית על ידי המטופל כאויבת או אפילו כמחבלת פוטנציאלית לבין מטופל החווה את עצמו כקורבן, נרדף או נפגע אפשרי של פעולות איבה. לא ממש ברור כיצד נדרשים לסוגיית הקונפליקט בלי לעורר ויכוח פוליטי ואף בלי "לפוצץ" את המרחב הטיפולי, ואיך זה קורה כשאנשי המקצוע מוצאים את עצמם לבד במרחב טיפולי שכזה ללא ארגז כלים מתאים.