החייל אלאור אזריה, מחמוד דרוויש, חנין זועבי, אינתיפאדת הסכינים ו־68 שנות קונפליקט מתמשך ועקוב מדם הם שמות ואירועים שהופכים את משימת העובדת הסוציאלית הערבייה, בארגונים שנותנים שירותים למטופלים יהודים, למשימה מורכבת ומעיקה. בעקבות ההסלמה בעשרת החודשים האחרונים, כל מפגש טיפולי הופך למעין שדה קרב שבו אני נדרשת כמטפלת ערבייה להוכיח את חפותי, להצהיר על ערכי הפוליטיים והאידיאולוגיים ואף לחוות דעה בכל הנושאים הקשורים ליחסים המורכבים בין הערבים ליהודים במדינת ישראל. ולא רק זה, אני גם נדרשת לספק תשובות מנומקות לשאלות כגון: מה אני חושבת על צה"ל? האם אני בעד החייל אזריה? האם אני עומדת בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל? מה אני חושבת על חמאס ודאע"ש? בהמשך לכך, גם אני מוצאת את עצמי כמטפלת תוהה בסתר לבי לגבי מטופלי – באיזו יחידה הם שירתו? האם יצא להם להרוג ערבי? האם הם בעד טרנספר?

הקשר הטיפולי אמור להיות מושתת על יחסי אמון ואמפתיה, והמרחב הטיפולי אמור להיות בטוח ומכיל. על אף זאת, המפגש הטיפולי הופך  להיות  מפגש בין  מטפלת הנחווית על ידי המטופל כאויבת או אפילו כמחבלת פוטנציאלית לבין מטופל החווה את עצמו כקורבן, נרדף או נפגע אפשרי של פעולות איבה.  לא ממש ברור כיצד נדרשים לסוגיית הקונפליקט בלי לעורר ויכוח פוליטי ואף בלי "לפוצץ" את המרחב הטיפולי, ואיך זה קורה  כשאנשי המקצוע מוצאים את עצמם לבד במרחב טיפולי שכזה ללא ארגז כלים מתאים.


לאמץ עמדה אמפתית ורגישה פוליטית

השאלות הנ"ל הביאוני לתהות לגבי תהליך ההכשרה שלי כעובדות סוציאלית ולגבי דרכי ההתמודדות של הארגון שבו אני מועסקת עם הסוגיה. בבחינה דקדקנית שערכתי בנושא, מסתבר כי בכל שנותי באקדמיה לא הייתה כלל התייחסות ישירה ומכוונת לקונפליקט והשלכותיו, הן ברמה התיאורטית והן ברמה הפרקטית. שכן הטענה היא שהתייחסות פדגוגית לנושא עלולה להציף רגשות של כעס, תוקפנות והתנגדות ואף להפר את הסטטוס קוו בין הסטודנטים הערבים ליהודים. הפער בין הנוכחות היומיומית של הקונפליקט בחברה לבין היעדרו מהשיח האקדמי הפורמלי של לימודי העבודה הסוציאלית משמעו כי המקצוע מתעלם מהיבט משמעותי ביותר המעצב את חיי היומיום של החברה. 

על  כן,  במצב הקיים, הלימודים האקדמיים אינם מכשירים את העו"סים  לעבוד במציאות רוויית קונפליקטים. יתר על כן, להתעלמות האקדמיה מההקשר הקונפליקטואלי ישנן השלכות מקצועיות רבות. באשר לארגון שבו אני מועסקת, קיימת התעלמות ובנאליזציה שיטתית של הנושא, הן על ידי דה־לגיטימציה של שיח פנימי על הקונפליקט והן על ידי היעדר הדרכה ראויה והולמת בנושא. היעדר ידע אקדמי על התמודדות והיעדר התייחסות ארגונית הולמת לסוגיה מובילים להפרדה בין הקונטקסט המקצועי לבין המציאות הקונפליקטואלית המתרחשת בחוץ ובכך מנרמלת את המצב הלא נורמלי ומאלצת אותנו כאנשי מקצוע לאמץ עמדה ניטרלית, מנותקת וטכנוקרטית בטיפול, במקום לאמץ עמדה אמפתית ורגישה פוליטית. בכך אנו פוגעים בעצמנו כאנשי מקצוע, במטופלים ובערכי המקצוע ומטרותיו. 

הכותבת היא עובדת סוציאלית