הצילו, שיפוץ נחת על חיי! בימים האחרונים דירתי הפכה לשדה קרב שמכיל טונות אבק, צבע וכנופיות של אנשים שאיני מכיר. אריחים חדשים, ברזים נוצצים וטייחים מיוזעים ממלאים את שגרת יומי. אני לא חסיד של שינויים. להפך. מאוד אהבתי את הדירה הישנה שלי בצורתה המקורית והמתקלפת. החן הבוהמי שלה שידר נונשלנטיות לצד רווקות פרועה, ובקיצור - היה שם דיר חזירים מגעיל. לי זה לא הפריע. אבל חברה שלי סירבה בכל תוקף לעבור לגור איתי לפני שיבוצעו אי אלו שינויים במתחם. לא משנה כמה ניסיתי להסביר לה בעזרת חישובים מתוחכמים ומניפולציות מתמטיות שמדובר בבזבוז כספים משווע, היא התעקשה. למען שלא אשאר רווק עד יום מותי, הסכמתי, אבל בלבי פנימה חרטות וצער השתוללו. 

אחרי שהתפשרתי, התחלתי למלמל לעצמי “מה היה רע בדירה הישנה? לכל הרוחות". האמבטיה לדוגמה, הייתה לפני ההפיכה בבת עיני. היא עוטרה באזוב וירוקת ידידותיים שהוסיפו אופי, וכל ביקור בה היה להרפתקה. האם הטוש יעבוד? האם ייצאו מים מראש הטוש? האם יפרצו בקו ישר או בתפזורת? חגיגת הימורים של ממש. אסתטית, מעולם לא הערכתי קרמיקה בוהקת. חרסינות ישנות מעניקות לי תחושה של ביטחון ששום דבר לא ישתנה. לא משנה כמה העולם בחוץ נטרף ומה סיכום הגופות היומי של דאע"ש, תמיד אדע שהאווירה הצהבהבה סביבי תמשיך להתקיים בזמן שזרזיף מים חמימים ישטוף את גופי. 
גם המטבח עליו השלום נותץ לרסיסים במסגרת החידוש. הלב נצבט. שנים הוא היה לי כפריט מוזיאלי. הכיריים החשמליים והחורקים הבטיחו שכל ביצה שהכנסתי לסיר תתבשל לאט, בקצב של חצי שעה עד 40 דקות, מה שהפך את ההליך לבליל מדידטיבי של מחשבות מהורהרות ואת תזמון הוצאתה לאמנות ממש. תמהר, והיא תיזל לך ברכותה. חכה מעבר לזמן הנדרש, והרי לך חמינדוס קשיח. תזמון ורגישות. דברים שרק ציוד מפעם מספק. המקרר שלי שהוחלף היה ישות עצמאית מרשימה. רכשתי אותו בתחנה המרכזית אחרי שעבר חידוש. בכל שמונה שנותיו לצדי הוא ניצב איתן, נאבק בכדי לקרר בזמזום קולני כשמתוכו זלג ריח חריף של קפה שחור.

אבל כל אלו חלפו. נמכרו. הושלכו. הוחרבו. פטיש מרסק נחת עליהם. הכל נאלצתי לזרוק. פיניתי את שולחן העץ עם רגלי החמור שקניתי לפני 16 שנה מנגרייה במחיר כל כך נמוך, שחודשים ארוכים לאחר הרכישה נסורת ושבבי עץ ניתזו ממנו וגרמו לי לאסתמה. במהלך כעשור כתבתי על גביו ארבעה ספרים שמעולם לא פורסמו, מאות תסריטים לתוכניות, מכתבים לאהובות שזרקו אותי והספד אחד לאבא שלי שאהבתי מאוד. אחרי השולחן נפטרתי מפוסטר ממוסגר של החיפושיות שליווה אותי מכיתה י"ב. מסגרת העץ התקלפה וחלקי המתכת שחיזקו אותה החלידו עד ששערו של ג'ון לנון הפך ג'ינג'י. על רקע השלכת הכרזה של הסרט “צ'ארלי וחצי" ניטש ביני לבין זוגתי מאבק, ואחרי שאיימתי שאני וזאב רווח זו עסקת חבילה, ויתרה לי בתוספת מבט חומל. 
הרגע הגרוע ביותר הגיע כשנדרשתי לדלל את הספרייה שלי. המשפט של היינריך היינה מלווה אותי שנים באימה. לכן אני עדיין מחזיק את ספרי הילדות שלי, ספרי הכנה לבגרות שלוש יחידות (יסלח לי בנט) וספרים עבי כרס בדיני מסים, מימי כסטודנט למשפטים. לצורך הצמצום קבעתי עיקרון שלפיו ספר שאביט בו וארצה לקוראו שוב, יישאר, האחרים יצטרכו למצוא בית חדש. “סמוראי בוגי", “פנג הלבן" על הגבול. טולסטוי, דוסטויבסקי, מחזות שונים, תום שגב, ספרי כלכלה ושלל ביוגרפיות פוליטיות, בפנים. איאן פלמינג, יו נסבו, הרוקי מורקמי ושאר חבריו: סלמאת. בתום הסדר שערכתי פתאום צצו להם דידי מנוסי, אהרל'ה בכר ועוד טובין שלקחתי כשספריית הילדות שלי פורקה. “גם אתם ממשיכים איתי", הבטחתי להם בקול רם, כדי שירגישו בטוחים ויידעו שתמיד יהיה להם מקום אצלי.
את הספרים ששלחתי לגלות הוצאתי החוצה והנחתי על ספסל שבקדמת דירתי. כשעברתי שם חצי שעה מאוחר יותר, כדי להוריד עוד שקיות של זבל, הם כבר נעלמו, מצאו בית חדש והווה אחר. התיישבתי. הטלפון רטט בהיסטריה. כשהבטתי במסך נוכחתי לדעת שקבוצת וואטסאפ חדשה נפתחה ואני בתוכה. מסתבר שחבר מהיסודי החליט להקים לחיים את כנופיית הילדות שלי. תוך שניות עפו מאות דאחקות ותמונות מפעם לחלל הסלולרי. ממסיבת סיום, דרך שיעורי הספורט ועד לישיבות ליד הברזייה. פתאום הכל התהפך אצלי. הנוסטלגיה והעבר נראו לי קצת פתטיים. החתיך השכבתי, שכולם העריצו בימים ההם, נראה לי משום מה בתמונות הישנות מאוד אדום (אחרי שכתבתי “למה ר' תמיד אדום? מה יש לו?", גערו בי), והזמנים שחלפו נדמו בן רגע לא רלוונטיים. נשמתי עמוק, שמתי הכל מאחורי. עליתי במדרגות לדירה המשופצת, ואתם יודעים מה? היא נראתה נפלא. מוארת ומקסימה. הלאה, לחיים חדשים.