אינני מכיר את תא"ל אופק בוכריס. התוודעתי לשמו רק כשפרצה הפרשה שבגינה הוגש נגדו כתב אישום ובו 17 פרטי אישום, שלהוציא אחד כולם ממשפחת "עבירות המין", והחמורה בהן עניינה אונס. אינני מכיר את הראיות ואת חומרי החקירה בתיק הזה, רק ראיתי את בוכריס בהופעתו הטלוויזיונית, שבה אמר "זהו קרב חיי ואני אנצח בו". מהתקשורת גם למדתי שבוכריס הוא קצין מצטיין ומעוטר, לוחם נועז וערכי שהיה אמור להתמנות לאחד התפקידים החשובים במטכ"ל, וכי קידומו לתפקיד אלוף היה עניין של זמן.



ככלל, אין זה נכון לכתוב על משפט שטרם החל, בעיקר על משפט שעוסק בעבירות מין, משום שברוב המקרים במשפטים כאלו אין עדים ויש מעט מאוד ראיות חפציות. הם נשענים על גרסאות הצדדים, וחלק משמעותי בהכרעת השופטים נשען על מידת האמון שהם מייחסים להם.



אלא שנקודת הפתיחה במשפטו של בוכריס איננה שגרתית. בהצגת גרסתו הוא נוטל על עצמו סיכון עצום שכמוהו יכולים ליטול צדיקים גמורים או טיפשים מוחלטים. במרבית מהמשפטים העוסקים בעבירות מין הנאשמים טוענים שהיחסים נעשו בהסכמת הצדדים, ורק לאחר קיומם, הקורבן לכאורה שינתה את גרסתה מטעמיה היא.



במקרה היותר דחוק עולות טענות מצד הנאשמים שאולי הם לא פירשו נכון בזמן המעשה את כוונותיה של הקורבן. אסטרטגיית הגנה זו מייתרת מבית המשפט את הצורך לדון ולהכריע בשאלה אם בכלל היו יחסים בין הנאשם לקורבן, והדיון יתמקד בשאלת ההסכמה או הפרשנות להתנהגותה של הקורבן. אלו שטחים הרבה יותר אפורים, שמותירים סיכוי מסוים לנאשם. אם טענות ההגנה שלו תהיינה מקובלות על בית המשפט הוא יזוכה למרב, ולמצער יורשע בעבירות קלות ערך.



באסטרטגיית ההגנה של בוכריס, כפי שהוצגה על ידו ועל ידי עורכי דינו בשימועים שקדמו לכתב האישום, הוא טוען "לא היו דברים מעולם". כלומר, לא התקיימו יחסים אינטימיים כלשהם בינו לבין החיילת והקצינה, להוציא יחסי עבודה ויחסי קרבה שנובעים מעבודה צמודה. זאת אף על פי שבעדות אחרת שלו שנמסרה בזמן החקירה ודלפה לתקשורת, הוא הודה כי נשק בחופזה וברפרוף לאחת הקורבנות. כאמור זו אסטרטגיה שאינה שגרתית כשמדובר בחשד לעבירות מין, כשהנאשם והקורבן מתנהלים יחד לאורך זמן רב.



נכון, גם אם בוכריס היה בוחר באסטרטגיה השנייה, קיום יחסים בהסכמה, הייתה לו בעיה, משום שמדובר בניצול יחסי מרות בין קצין בכיר ונערץ לבין פקודות שלו. זו עבירה בפני עצמה, אם כי חמורה פחות בעוצמתה ובממדיה מעבירת אונס. הודאה בקיום יחסים, ואפילו בהסכמה, הייתה מסיימת את הקריירה הצבאית המזהירה שלו.



אך בוכריס, כאמור, בחר באסטרטגיה הבינארית: הכל או לא כלום. בכך הוא פתח את יריעת המחלוקת עד סופה, ודי אם תקועקע במקצת כדי לפגוע אנושות בסיכויי הגנתו. אם התביעה תצליח להוכיח שהתקיימו יחסים אינטימיים בין בוכריס לבין המתלוננות, הוא לא יוכל לסגת לקו ההגנה של קיום יחסים בהסכמה, ולשופטים לא תהיה ברירה אלא לקבל את גרסת המתלוננות במלואה ולהרשיע אותו באונס, שלא רק שיביא לסילוקו מהצבא בביזיון אלא יסכן אותו גם בשנים לא מבוטלות בכלא.



בהיבט הזה עמדתו של בוכריס מזכירה את עמדתו של הנשיא לשעבר משה קצב, שבחר גם הוא באסטרטגיה הבינארית. כשבית המשפט השתכנע שהתקיימו יחסים אינטימיים בינו לבין המתלוננות, לא נותר לקצב קו ההגנה הנוסף של קיום יחסים בהסכמה, למרות יחסי המרות, ולפיכך השופטים הרשיעו אותו באונס וגזרו עליו שבע שנות מאסר. קצב האמין, ומאמין עד היום, שלא עשה דבר רע ולכן כנראה מוכן לשלם את המחיר.



אני מעריך שבוכריס מכיר היטב את פסק הדין של קצב, ואם בחר באסטרטגיה הבינארית כפי שבחר, כנראה גם הוא מאמין שכך היו פני הדברים וכי הוא יוכל להוכיח זאת.




אופק בוכריס. צילום: אלי דסה




הנצחת הבערות


אחד המבצעים הגדולים של ממשלת ישראל בשנות ה־50 וה־60 - שעליו גאוותה - היה פרויקט "ביעור הבערות". הכוונה הייתה להנחיל השכלה מינימלית, לפחות קרוא וכתוב, למאות אלפי העולים החדשים. בראש המבצע עמד יצחק נבון, לימים נשיא המדינה ושר החינוך, וגם צה"ל התגייס לפרויקט. בניגוד למאמץ המשותף מימיה הראשונים של המדינה, השבוע התקבלה החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה שהכתימה את ההיסטוריה בשחור. הממשלה החליטה לבטל את הוראות החוק המחייב קיום לימודי ליבה בחלק מהמגזר החרדי, ועדיין להמשיך לממן מכספי הציבור את לימודי הקודש.



הזכות לחינוך הוכרה בישראל, כמו ברבות ממדינות העולם, כזכות חוקתית. המדינה חייבת לספק את המצרך הנקרא חינוך לכלל תושביה, ולהם קיימת זכות קנויה לקבל מהמדינה חינוך. לא בכדי היה חוק חינוך חובה חינם אחד החוקים החשובים והראשונים שחוקקה כנסת ישראל, כבר בשנת 1949.



אך אליה וקוץ בה. כמו בנושאים אחרים, גם בתחום החינוך דרשו החרדים שהיו חלק מהקואליציה הראשונה, התחשבות מיוחדת, וגם במקרה הזה נלחץ דוד בן־גוריון וויתר להם. כך נוצרה אי אחידות בחוק, והחרדים נהנו מתוכניות לימודים אוטונומיות יותר, שלא כללו בהכרח לימודי ליבה. עקרון התקצוב של מוסדות הלימוד השונים היה ברור: החרדים הסכימו לכך שיתוקצבו פחות מאשר המגזרים הממלכתיים והממלכתיים־דתיים, ובלבד שלא יוכרחו ללמוד וללמד לימודי ליבה.



חוק חינוך חובה הקנה לשר החינוך סמכויות לבטל סיוע תקציבי, ככל שמוסד החינוך המתוקצב לא ילמד לימודי ליבה. מהסמכות הזו החרדים לא היו מאושרים, ולכן הנושא במגזר החרדי לא ירד מסדר היום כמעט מהשנה הראשונה של המדינה, בהתאם להרכב הממשלה ולכוחם של החרדים לכופף אותה.



לימודי הליבה מעסיקים במשך שנים ארוכות גם את בג"ץ. בפסק דין משנת 2007 נאמר "תוכנית הליבה נועדה לחשוף כל תלמיד בישראל... בלא שים לב למגזר החברתי שאליו הוא משתייך, לתכנים לימודיים על בסיס עקרונות וערכי היסוד המצויים בבסיס קיומה של המדינה, ושיטת המשפט החוקתית הנוהגת בה".



מטעמים חידתיים, חלקים במגזר החרדי העדיפו ומעדיפים גם היום להנציח את הבערות, והם נלחמים בכל מאודם לבטל את גזירת לימודי הליבה, כאילו הייתה גזירת המן הרשע. במהלך שנות ה־2000 הם אף הצליחו לחוקק חוק מיוחד תחת השם "חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים התשס"ח 2008", שעיקר עניינו היה מתן פטור מלימודי ליבה למוסדות חרדיים. נגד החוק הוגשה עתירה לבג"ץ בטענת אי חוקתיות, אך בית המשפט, ברוב של שבעה שופטים מול שניים, סירב לפסול אותו. רוב השופטים הסכימו שהחוק אכן פוגע בערכי יסוד ובחוקה הישראלית, אך לא באופן בלתי מידתי.



בשנת 2013 סיעת יש עתיד דרשה והצליחה להחזיר בחקיקה, שאמורה הייתה להיכנס לתוקף ב־2018, את לימודי הליבה בכל המגזר החרדי. אולם עכשיו, כשהסיעה איננה חלק מהממשלה, החוק הזה בוטל. שמעתי השבוע אישים חרדיים שמתגאים בכך שהגיעו להישגים בפוליטיקה ובתקשורת החרדית ללא לימודי ליבה. זה אולי נכון, אבל בפוליטיקה ובתקשורת יכולים להתקדם בודדים. מה עם עשרות אלפי התלמידים האחרים שדרכם לא תאיר להם פנים והם יישארו בבערותם? לימודי קודש הם חשובים, אבל בעולם המודרני קשה לפלס דרך ולחיות בכבוד בלי לימודי ליבה. מצער שממשלת ישראל נתנה לכך ידה.