גיאורג לוי לא יכול היה לשאת יותר את הסבל. הוא נכנס לתא שירותים בבניין משרד הכספים בבון, גרמניה, וניסה להתאבד בתלייה. למזלו, אחד מפקידי המשרד שמע את חרחוריו והציל אותו. בבית החולים התברר שלוי, ניצול שואה מהונגריה, הגיע למשרד הכספים כדי לברר מדוע הוא אינו מקבל פיצויים מגרמניה כניצול מחנה ההשמדה אושוויץ. אך במשרד חיכתה לו קבלת פנים צוננת. זה היה בשנת 66'. 21 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, לאיש לא אצה הדרך לשלם ללוי פיצויים. רק אחרי ניסיון ההתאבדות הבטיחו במשרד הכספים הגרמני לבדוק כיצד ניתן לסייע לו.

כידוע, גם ב־2016 ניצולי שואה רבים עדיין נאבקים על מנת לקבל משאבים כלכליים שיאפשרו להם לסיים את חייהם בכבוד. בחודש שעבר אף עלה הנושא לדיון בסנאט האמריקאי, ובסיומו יצאה קריאה לממשלת גרמניה לעשות יותר על מנת לספק את צורכיהם של ניצולי השואה. כמה שבועות קודם לכן עסקה בנושא גם ועדת החוץ של הקונגרס האמריקאי, שאף היא קראה לגרמניה לממן את רווחת חייהם של 600 אלף ניצולי השואה החיים בעולם, כשליש מהם גרים בישראל. "זו אחריותה המוסרית וההיסטורית של גרמניה לספק משאבים לכל ניצולי השואה למען מימון צורכיהם הנפשיים, הבריאותיים והטיפוליים", נכתב בהודעה של הקונגרס. בהודעה אף מצוטטת תשובתם של פקידים גרמנים לקונגרס שהודו לאחרונה כי הטיפול של ממשלת גרמניה בניצולי השואה לוקה בחסר.

בניגוד לארצות הברית, ממשלת ישראל או הכנסת מעולם לא יצאו בדרישה דומה כלפי גרמניה. עם זאת, רבים מהגורמים שטיפלו לאורך השנים בנושא הפיצויים מגרמניה, חשבו אף הם כי גרמניה צריכה לקחת אחריות ולדאוג לרווחתם של ניצולי השואה בכל העולם בשנים שנותרו להם. "במקרים מסוימים אפשר לומר שגרמניה רצחה וגם ירשה", אומר שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר. "גרמניה לא יכולה לטפוח לעצמה על השכם ולומר 'עשינו כל מה שאפשר כדי לדאוג לניצולי השואה'. אשמתה של גרמניה תיזכר לדיראון עולם. הם יכלו לעשות הרבה יותר".

רפי איתן, השר לענייני גמלאים לשעבר, שוחח פעמיים עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וניסה לשכנע אותה להעניק סיוע כספי לניצולי השואה. "חשבתי שגרמניה צריכה להכניס את היד לכיס", הוא אומר. "כדי לעשות את זה, מרקל הייתה צריכה לשנות את החוקים בגרמניה ואת זה היא לא הייתה מוכנה לעשות. ממשלת ישראל לא רצתה להילחם על הנושא הזה מול ממשלת גרמניה. אפשר לומר שהגרמנים לא היו מאוד נדיבים אל ניצולי השואה. מרקל חששה שאני מנסה לשבור את הסכם השילומים שנחתם בשנות ה־50 בין ישראל לגרמניה".

שש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, פתחה מדינת ישראל הצעירה במשא ומתן עם ממשלת גרמניה על תשלום פיצויים לניצולי השואה ולמדינת ישראל עבור הסבל והנזק שנגרמו ליהודים בתקופת השואה. הדרישה הראשונית של ממשלת ישראל לפיצויים מגרמניה עמדה על מיליארד וחצי דולרים בלבד. ממשלת גרמניה טענה כי את שליש מהסכום המבוקש על ישראל לדרוש מגרמניה המזרחית, שהייתה אף היא שותפה לפשעי המלחמה.

בסופו של דבר, אחרי משא ומתן מתיש, שבמהלכו התנהלה גרמניה בקשיחות עד שנחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי דאז ואחד ממנהלי המשא ומתן עם גרמניה, כינה את הגרמנים "סוחרי בהמות", שילמה גרמניה כ־800 מיליון דולר לאורך 12 שנים ואשר ניתנו בסחורות ושירותים ולא בכסף מזומן. עוד נקבע שניצולי השואה שחיו בישראל יוכלו לתבוע פיצויים אישיים מממשלת גרמניה רק אם יעמדו בקריטריונים מסוימים. בפועל רק כשליש מניצולי השואה הישראלים קיבלו רנטה מגרמניה, רובם יוצאי גרמניה.

"ישראל הגיעה למשא ומתן מעמדת נחיתות", אומר ד"ר יעקב טובי, מחבר הספר "החורבן והחשבון", שעסק בשילומים מגרמניה. "בשנות ה־50 לישראל לא הייתה שום חשיבות, בעוד שלגרמניה הייתה חשיבות רבה ומדינות המערב היו להוטות לצרף אליהן את גרמניה כדי שתהיה לצדן במלחמה הקרה. גרמניה התחילה להתאושש מהמלחמה גם כלכלית בעוד שישראל הייתה במצב כלכלי איום, הקופה הייתה ריקה, לא היה כסף לקנות דלק ואוכל, היה חשש קיומי, ובשכונה הגיאו־פוליטית שבה אנחנו חיים, מצב כלכלי כל כך גרוע עלול היה להביא אותנו להיעלם מהמפה. אלה תנאי הסף שאיתם הגיעה המשלחת הישראלית למשא ומתן".

לא סיפקו את הסחורה

שאלת הפיצויים מגרמניה עלתה לראשונה בישראל ביוני 49', בעקבות הצעתו של שר האוצר דאז אליעזר קפלן לאפשר קבלת פיצויים מגרמניה באמצעות סחורות שיירכשו בגרמניה. שנתיים לאחר מכן, ב־51', שלחה ישראל איגרות לארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת וביקשה שיפעלו להשגת פיצויים לניצולי השואה ופיצוי קולקטיבי לעם היהודי. ברית המועצות לא הגיבה. שלוש המדינות האחרות הודיעו כי הן לא יתערבו והציעו למדינת ישראל לפנות ישירות לגרמניה.

ואכן, במאי 1951 נפגשו בפריז מנכ"ל משרד האוצר דאז דוד הורוביץ, וקנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, והחלו במשא ומתן חשאי בין ישראל לגרמניה על גובה הפיצויים. חמישה חודשים אחר כך, בנאום בפרלמנט הגרמני, דיבר אדנאואר על "פשעים שלא יתוארו" כלפי העם היהודי אבל התווה את גבולות הפיצויים. הסדר יביא בחשבון את המגבלות הכלכליות של גרמניה, הוא הודיע. באיגרת ששלח לגולדמן בחודש דצמבר 1951 אדנאואר היה קשוח יותר והבטיח אספקת סחורות בלבד. "מבחינה כלכלית־מדינית הייתה התוצאה הסופית ששכר העבודה והרווח נשארו במשק הגרמני", כתב פליקס שנער, שעמד בראש המשלחת הישראלית למשא ומתן עם גרמניה, בספרו "בעול כורח ורגשות".

המשא ומתן הפומבי בין ישראל לגרמניה נפתח במרץ 1952 בעיירה ההולנדית וואסנאר. קדם למשא ומתן ויכוח פוליטי בישראל בשאלה הרת הגורל: מי יעמוד בראש המשלחת הישראלית, גיורא יוספטל כנציג מפא"י או פליקס שנער כנציג הליברלים פרוגרסיבים. לבסוף, הוחלט ששניהם יחד יהיו ראשי המשלחת. אליהם הצטרפו הדיפלומט גרשון אבנר, אלי נתן, בכיר במחלקה המשפטית של משרד החוץ, המשפטן ד"ר יעקב רובינזון ויצחק בזנר ממשרד האוצר, שנהרג בדרכו לוואסנאר בהתרסקות מטוס.

שנער, שבמהלך שלושת חודשי המשא ומתן טס 44 פעמים ברחבי העולם, תיאר בספרו את הפגישה הראשונה עם המשלחת הגרמנית בהולנד. "סערת נפש וציפייה דרוכה פיעמו לבותינו חליפות", כתב. "תיאור המתרחש בלבבות קשה לא פחות משקשות עד היום השגתה והבנתה של הטרגדיה שהייתה גורם הפגישה הזאת".

בחדר קטן ומאורך המתינו להם חברי המשלחת הגרמנית ובראשה פרופ' פרנץ ביהם, רקטור אוניברסיטת פרנקפורט, סגנו אוטו קיסטר, שעמד בראש הרשות העליונה לפיצויים אישיים, ופקידים ממשרדי החוץ, הכלכלה והכספים. הם היו הרבה פחות נרגשים וכבר בשיחות הראשונות ניסו לקשור בין השיחות בוואסנאר לבין דיונים שהתנהלו בלונדון להסדרת חובותיה הישנים של גרמניה. הגרמנים הבהירו שהתביעה הישראלית תוסדר כחלק מתביעת כלל הנושים של גרמניה ועד שלא יובהר מצבה של גרמניה כלפי בעלי החוב האחרים היא לא תוכל לנהל משא ומתן עם ממשלת ישראל.

בתחילת אפריל, כשבועיים וחצי אחרי פתיחת השיחות, הודיעו שנער ויוספטל לגרמנים כי אין לקשור בין הדיונים בלונדון לבין השיחות עם ישראל. בתגובה הגרמנים הפסיקו את השיחות, הבטיחו להתייעץ עם ממשלת גרמניה ולהשיב בעוד חודש. בינתיים קיסטר התפטר מחברותו בוועדה וגם ביהם איים בהתפטרות. הטקטיקה הגרמנית של השהיה ואיומים עבדה היטב. שנער כינה בספרו את ההתפתחות כ"הרת חרדה".

גולדמן נקרא להפשיר את הקיפאון. באמצע אפריל הוא נפגש עם אדנאואר, שהיה נחרץ לא פחות מנציגיו במשלחת. הקנצלר הסביר לגולדמן שלא זו בלבד שבקופתה של גרמניה אין די כסף כדי לפצות את ניצולי השואה באופן אישי, הגרמנים אף הם נמצאים במצב עדין: אם גרמניה תיעתר לתביעות ישראל, יתבעו ממנה בעלי חובה בשיחות בלונדון את מלוא החובות הישנים בטענה שמצבה שפיר ולראיה יביאו את נכונותה לשלם לישראל סכום עתק. במקרה כזה ניאלץ לשלם את חובותינו הישנים ולא נוכל לעמוד בחוב השילומים, הסביר אדנאואר. זה עבד. כשאדנאואר ביקש דחייה של שבועיים, גולדמן נעתר אם כי הזהיר את אדנאואר שממשלת ישראל זקוקה להישג מיידי מטעמים של מדיניות פנים. "הייתה פה סערה פוליטית עצומה נגד הסכם השילומים, ובמפא"י הבינו שהם לא יכולים להרשות לעצמם כישלון שהיה פוגע במפא"י", אומר ד"ר טובי.

גם לאחר שחלפו השבועיים שעליהם סוכם, הגרמנים עדיין לא הראו נכונות לשוב לשולחן הדיונים. אדנאואר ביקש ארכה נוספת של עשרה ימים, ובמהלכה הגיע הרמן אבס, בנקאי גרמני חבר המשלחת לשיחות עם ישראל וחבר בוועדה לתביעות של הנושים בלונדון, לביקור פתע במלונו של גולדמן בלונדון. אבס שב והסביר לגולדמן שהמשא ומתן עם הישראלים תלוי בתוצאות המשא ומתן בלונדון, מה שעלול לגרום לדחייה ארוכה בשיחות עם ישראל. אבל הייתה לו הצעת פשרה: גרמניה תעביר לישראל סחורות בשווי 100 מיליון דולר, בפריסה על פני כמה שנים. גולדמן סירב ואמר כי ההצעה, בגובה 8% בלבד מהדרישה המקורית של ישראל, היא עלבון. אבל אבס היה נחוש לצאת בזול. הוא נפגש עם שנער בגרמניה והציע לו סחורות בשווי 25 מיליון דולר מדי שנה.

שנער, כמו גולדמן, סירב אבל תיאר את הפגישה כ"נקודת מפנה ראשונה ליישוב המשבר" וככזו שהובילה לקשרים טובים עם אבס, היועץ הכלכלי של אדנאואר.

קשרים טובים אולי נוצרו, אבל הגרמנים נותרו איתנים בדעתם. כמה ימים אחר כך נפגש שנער עם ביהם בפריז. ביהם לא הגיש הצעת תשלום כי לא היה מוסמך לעשות זאת, אבל ניסה לברר מה ישראל רוצה. הפגישה נמשכה יום שלם ובמהלכה ביהם רמז שגרמניה תהיה מוכנה לשלם 750 מיליון דולר, כמחצית מהבקשה המקורית של ישראל.

ב־10 ביוני נפגשו הישראלים עם אחד מיועציו של הקנצלר הגרמני, ובשיחה עמו סוכם שגרמניה תשלם לישראל 750 מיליון דולר ולוועידת התביעות המייצגת את העם היהודי 110 מיליון דולר. בשעת אחר הצהריים של אותו יום נערכה פגישה בין שנער וגולדמן לאדנאואר, שהוכרזה כמכרעת. שנער התלהב מהקנצלר הגרמני ותיאר אותו בספרו כמי שעובד ב"שיטת פישוט גאונית". די מהר התברר שאדנאואר אכן היה גאון. הוא הציע שישראל לא תקבל כסף מזומן אלא סחורות בשווי 750 מיליון דולר, חלקן הגדול מוצרי צריכה, מזונות מוגמרים ותוצרת חקלאית. כך, הוא אמר, יינצלו גם הכלכלה הישראלית וגם הכלכלה הגרמנית. הישראלים הבינו שהקנצלר מנסה לדחוף להם סחורות שהגרמנים להוטים להיפטר מהן, ובאחת הפעמים הבודדות במהלך המשא ומתן נעמדו על הרגליים האחוריות והודיעו כי על הסחורות להיות כאלה שיסייעו לפיתוח היסודות הכלכליים של ישראל. אדנאואר הבין שהרחיק לכת והסכים שחלקם של מוצרי הצריכה יהיה 3% בלבד מכלל הסחורות.

וכך, עוד באותו יום נחתם הסכם המסגרת, ובמהלך שלושת החודשים הבאים, עד לחתימה על הסדר השילומים ב־10 בספטמבר 52', נערכו דיונים על רשימת הסחורות, דיון מפרך על המבוא להסכם שלדרישת הישראלים כלל הודאה ב"מעשי הפשע שלא ישוערו" ודיון חובק עולם על הסכם נפט שלפיו גרמניה שילמה, כחלק מההסדר, עבור הנפט שישראל רכשה מבריטניה. במהלך השיחות הגרמנים שבו והתגלו כסוחרים ממולחים. ישראל דרשה ששווי הסחורות יוצמד לערך המרק הגרמני ביום החתימה על ההסכם. הגרמנים סירבו בטענה שערכו של המרק לא ישתנה. בסופו של דבר, הוסכם לא להסכים ובהסדר נקבע שאם תהיה הפחתה ניכרת של ערך הסחורות בגלל ירידה בשער המרק שני הצדדים יפתחו במשא ומתן כדי להתאים את הסכומים לשיעורם בעת החתימה.

בשם הטמפלרים

ימים ספורים לפני תום המשא ומתן קיבלה ישראל מהלומה נוספת. בזמן שבישראל היו להוטים להגיע לטקס החתימה, הודיעו הנציגים הגרמנים שעל ממשלת ישראל לוותר על האפשרות של ניצולי השואה לתבוע פיצויים אישיים על נזקי בריאות וגוף וכי ישראל תקבל על עצמה את תשלום הפיצויים לאזרחיה. שנער סירב בכל תוקף. משמעות הבקשה הייתה שאזרח ישראלי ניצול שואה לא יוכל לתבוע את ממשלת גרמניה בעוד בני משפחתו שהיגרו לארצות הברית, למשל, יוכלו לעשות זאת.

בסופו של דבר, כפי שנהגו לכל אורך המשא ומתן, הנציגים הישראלים נכנעו. "מוכרחים היינו לוותר בלחץ האחריות שמא נסכן ברגע האחרון את כל תוצאות המשא ומתן", כתב שנער בספרו. הוא הצדיק את ההסכמה לדרישת הגרמנים בכך שלההערכת ישראל, גובה הפיצויים לניצולי השואה יגיע ל־5 מיליון דולרים בלבד. בפועל, שילמה ישראל לניצולי השואה כמיליארד וחצי דולר, סכום הזהה לסכום השילומים כולו.

לקראת סוף המשא ומתן העלו הגרמנים עניין נוסף: הם דרשו לקזז מסכום הפיצויים את ערך בתי הטמפלרים בישראל - בשרונה בתל אביב, בבני עטרות, בית לחם הגלילית ובאלוני אבא, על פי שווי של כ־12 מיליון דולר. שנער כתב בספרו שהדיון בנושא היה טעון רגשית. הוא עצמו היה עד לגירוש הטמפלרים על ידי שלטונות המנדט הבריטי ולשירת המנון הנאצים על ידי המגורשים. אבל בסופו של דבר, ישראל הסכימה גם לדרישה זו.

וכך, אחרי אין ספור עיכובים של הרגע האחרון, ב־10 בספטמבר 1952 התכנסו שתי המשלחות בבניין עיריית לוקסמבורג כדי לחתום על ההסכם. התקשורת תיארה בהתרגשות איך לא הוחלפה מילה בין הנציגים הגרמנים לישראלים, הם אף לא לחצו ידיים וגם לא נישאו נאומים, "הכל כדי להדגיש את משמעותו המיוחדת של ההסכם".

"יכולנו יותר"

המשמעויות המיוחדות של הסכם השילומים התגלו בשנים הבאות. מתוך כ־600 אלף ניצולי השואה שהגיעו לישראל רק כ־200 אלף קיבלו פיצויים מגרמניה, עשרות אלפים לא קיבלו כלל פיצויים, ואחרים קיבלו פיצויים מממשלת ישראל שבשנים הראשונות היו נמוכים בשליש מאלה שקיבלו ניצולי השואה שהצליחו לעבור את משוכת הבירוקרטיה הגרמנית ולקבל רנטה מגרמניה. רק לאחרונה הסכומים כמעט השתוו: 2,200 שקל בחודש לניצול שואה שמקבל פיצויים מישראל לעומת 2,900 שקל למי שמקבל רנטה מגרמניה. שני שלישים מניצולי השואה בארץ ובעולם לא קיבלו כלל פיצויים.

אבל הגרמנים היו נחושים שלא לפתוח את הסכם השילומים. ממילא לא נרשמה בגרמניה התלהבות מההסכם. רק חצי שנה אחרי שישראל וגרמניה חתמו על ההסכם בלוקסמבורג ההסכם אושר ברוב דחוק בפרלמנט הגרמני. על פי סקרים בגרמניה באותה תקופה, 44% מהגרמנים התנגדו להסכם השילומים. כך, גם כשהתברר שכמה אלפי יהודים הונגרים נופלים בין הכיסאות ואינם זכאים לפיצויים מגרמניה ואף לא מישראל, הגרמנים סירבו להתפשר ולהעניק לניצולים פיצוי. עובדי כפייה לא קיבלו פיצויים, וגם לא קורבנות הניסויים של ד"ר מנגלה.

אלה זכו רק לסכום מזערי של 700 דולר בשנות ה־50 כחלק מההסכם שהעניק פיצוי למי שהיו ילדים בשואה ואיבדו את הוריהם. כשהתבררו ממדי הנזקים הגופניים שמהם סבלו ניצולי הניסויים, הודיעו הגרמנים כי חוק הוא חוק ובשנת 86' דחה משרד האוצר הגרמני תביעות של 80 תאומים ששרדו את הניסויים ואישרו פיצוי רק לשלושה תובעים על סך 2,200 דולר, סכום מעליב למי שגופם ניזוק באופן בלתי הפיך.

בשנת 80', בעקבות לחץ של ארגוני סיוע לניצולי שואה, הוקמה קרן הסיוע של ועידת התביעות, שמעניקה 2,556 יורו ל־315 אלף ניצולי שואה שלא קיבלו פיצויים, מחציתם ישראלים. בתחילת שנות ה־90, לאחר איחוד גרמניה המזרחית והמערבית, ניאותה גרמניה לפצות כ־70 אלף ניצולי שואה נוספים, 39 אלף מהם בישראל, בסכום חודשי של 270 יורו; 4,920 יהודים בכל רחבי העולם, מהם כ־800 ישראלים שהיו קורבנות הניסויים קיבלו 4,200 יורו; 73 אלף עובדי כפייה קיבלו מענק של 2,556 יורו, וכמה עשרות אלפים קיבלו מענק דומה על ילדות אבודה.

דוד בן־גוריון, אדריכל הסכם השילומים, כינה אותו הנס השני של מדינת ישראל אחרי הקמת המדינה. "סבי האמין שהפיצויים סייעו בשיקום הכלכלה הישראלית, והוא מעולם לא הביע אכזבה מגובה הפיצויים, הוא לא התאכזב משום דבר טוב שהוא עשה לטובת המדינה", אומר נכדו של בן־גוריון ד"ר יריב בן־אליעזר.

בן־גוריון אולי לא התאכזב, אבל דוח בנק ישראל משנת 65' חשף את הפגמים שבהסכם. כך למשל, בכמה מ־18 האוניות שקיבלה ישראל מגרמניה במסגרת ההסכם התגלו ליקויים, ומחירן היה גבוה יותר מזה של אוניות דומות שיוצרו ביפן. עוד התברר שחלק מקרונות הרכבת שהתקבלו מגרמניה לא התאימו לאקלים הישראלי והוצאו במהרה משימוש. עוד נכתב בדוח כי תרומת השילומים לפיתוח החקלאות לא הייתה גדולה; ציוד שהובא למפעל הנחושת בתמנע לא התאים לעבודה במכרה; ורכישת הציוד לקידוחי הנפט לא היוותה גורם מכריע בפיתוח הענף. יתרה מזאת, לעתים ישראל נאלצה לקחת הלוואות בבנקים גרמניים ואחרים כדי להשלים ציוד ושילמה ריביות גבוהות עבור ההלוואות.

עם זאת, הודות לכספי השילומים הצטרפו כ־40 אלף עובדים לשוק העבודה והתוצר הלאומי הגולמי עלה ב־13%. "בסוף מדינת ישראל שילמה לניצולים עבור מה שהגרמנים עשו", מסכם ד"ר טובי, "אבל בן־גוריון ומשה שרת, שהיה שר החוץ, ניסו להיות מעשיים. הם הבינו שזה מה שאפשר לקבל באותה עת וחששו שאם לא ייקחו מאדנאואר את מה שהוא הסכים לתת, קנצלר אחר במקומו אולי לא ייתן כלום. לאדנאואר הייתה מחויבות מוסרית ורצון ערכי לעשות משהו למען העם היהודי. יכול להיות שהקנצלרים שבאו אחריו כבר לא היו כאלה".

"כמה שהם לא ייתנו מגיע לנו פי אלף יותר", אומר ח"כ אליעזר שטרן (יש עתיד), שעמד בראש הקרן לרווחה לניצולי השואה בישראל והיום עומד בראש השדולה למען ניצולי השואה בכנסת. "בזה אין גבולות. אנחנו צריכים לדרוש עבור ניצולי השואה כל הזמן כמה שיותר".

אנחנו מצליחים לדרוש ולקבל?
"באופן סביר. אם כי יכולנו יותר".