אתמול נפל לי האסימון והבנתי מה הבעיה עם מתמודדי המירוץ למיליון. הם יותר מדי נחמדים. ונחמדים מדי, זה משעמם. נכון, עמית האבא לא נורא נחמד, כי מעולם לא שמעתי אותו מחמיא לבנו או מחזק את ידיו, אלא רק עוקץ או מקנטר אותו בעוד רז מנסה להתגונן ולהצטדק. "אני כבר השתתפתי בעברי בכמה תחרויות חידונים ושעשועונים", משוויץ רז, ועמית, כמו אימא פולנייה ותובענית שאף פעם לא מרוצה, עונה לו מנגד "נכון, והעיפו אותך". גם כאשר רז מפגיז מדי פעם בביצועים מרשימים, מנטאלית, פיזית או אינטלקטואלית, אף מילה כמו "כל הכבוד ילד" מצד האבא המחמיר. מין עוכר שמחות ומתלונן סדרתי שתמיד יפיל את כל האחריות והאשמה על הילד כשמשהו מתפקשש במשימה, אך לא יכביר במילות עידוד ונחת כאשר קורה ההיפך. מאידך, הוא עף על עצמו שהוא מבין גדול בשרצים ובדגים וכל תחום אחר כי הוא בא מהקיבוץ, ואפשר לחשוב ששם בקיבוץ הכול התחיל - הבריאה, העולם וכל ההמצאות שבאו לאחר מכן.