למרות העובדה שאנחנו מופחדים ממזרח וממערב, מימין ומשמאל, מאלוהים שבשמיים (דרך בעלי הזיכיון שלו עלי אדמות) ומהשטן ושליחיו, אנחנו בעצם המדינה החזקה, היציבה והבטוחה באזור, שגם אויביה מבקשים להיות בעלי בריתה. אז איך זה שאותו שוכן בורות מביירות, שלוחמיו מוכים ונקטלים בסוריה והבסיס הכלכלי לקיומו מתרסק, שב ומעז לאיים עלינו בטיליו המרובים, בָּבַת נפשו, ש"יגיעו לחיפה ומעבר לחיפה ומעבר-מעבר לחיפה"?



שתי סיבות לכך, מפרש פרשננו את פרשנות הנסראללה לפרשנותה של ישראל אותו: האחת, שבכל שנות המלחמה בסוריה והיחלשות ארגונו, לא ניסתה ישראל לחסל את מצבורי הטילים. השנייה, שכקורא וכמאזין מושבע של התקשורת הישראלית, הוא יכול לקבוע בשמחה שמרקם החוסן הלאומי המאַחֵד שלנו נחלש ו"כמוהו כקורי עכביש".



אמנם נסראללה מתעלם מכך שבמלחמה קיומית (ואיזו מלחמה אינה קיומית, עם טראומות השואה, האשכנזית והמזרחית, שלנו?), אנחנו, ימין, שמאל ומרכז; דתיים, חילוניים ובאמצע; מזרחיים, מערביים ומעורבים, מצליחים להתאחד סביב מנהיגנו היחיד, ברירת המחדל שלנו, זה שבשוטף פלוס 90 הוא המפלג והמסית הגדול בתוכנו. בעת חירום כולנו מחזקים את ידיו הרפות ואת מודעותו הפרנואידית. מלחמה, בראשיתה, היא שעתו הגדולה של הביבי. שבה הוא מפסיק להפחיד, לאיים ולפלג. הוא מצביאנו ואנחנו מצביעיו, אף שהנסראללה מתעלם מכך ומעטים, כנפתלי בנט, מעיזים להטיל בה ובו ספק.



אני לעולם לא אצביע לבנט, כי האיש לא יתאפס בקנאותו. אבל הוא בחור אמיץ, עם קול של מנהיג שפוי (יחסית לחלק ממונהגיו), שמעז לשמור על כמה ערכים דמוקרטיים. גם יעלון היה אמיץ, אבל נאלם מאז שהביבי בעט בו והשפילו והרוויח פעמיים: סילק אותו ושיחד בתפקידו את ליברמן. ביבי, שמתעב ביקורת בתקשורת ומנסה להפחיד את כותביה ודַבָּריהָ (פגישותיו הממושכות בשבוע שעבר עם אנשי חדשות ערוץ 2 וגל"ץ, בתערובת של איומים ותחינה לאמפתיה), חסר אונים לביקורת מצד בנט (ואינו יכול לפטרו) וממש רעד ממנה כשנורתה בגסותו המולדבית של איווט. עכשיו ליברמן שבֵע, מרוצה ושותק ויש רושם שהביבי ישתמש בו כדי לעקר (פרשות סגן הרמטכ"ל, החייל אזריה, הרב הצבאי, ילדי הפליטים האפריקאים) את עתידו של הרמטכ"ל המצוין, הנבון, הא־פוליטי וקר הרוח. שחס וחלילה לא יהווה גם הוא איום על כיסאו בבחירות שאחרי הבאות.




אלטר אגו של נתניהו



וכל השאר, שמבינים את סכנת הביבי? תשכחו מלפיד, שהפך לסוג של אלטר אגו לנתניהו ומתהולל בסקרים כמְפַתֵּחַ, כשנמוגים שרידי מעשי סיעתו בממשלה הקודמת. אבל איפה אשכנזי, יעלון, סער, ארדן, ישראל כץ? למה הם מגבים בשתיקתם את מעשי נתניהו הנפסדים, בממלכתי ובאישי: השתלטותו על הדמוקרטיה והחקיקה ועל התקשורת; הפכפכותו המתעתעת ושחיתותו לכאורה? עד כמה חשובה להם דמות המדינה שאנו בונים לבנינו ונכדינו? ממה הם פוחדים?



מדוע כל מגיני האומה, הדמוקרטיה והחוק, לא מתחילים למרר את חייו בחקירות ובתביעות, על כל סטייה שלו לכאורה מהמותר ומהחוקי?


בינתיים, כחלון הוא היחיד שמנסה להשתמש קצת בכוחו לריסון בעל הבית. הוא יודע מיהו, מה מהימנותו ומה הנזק שהוא יכול לגרום. עכשיו מוטלת על כחלון האחריות שמעבר למשרד האוצר – והוא חייב למלא בממשלה את מצוות "במקום שאין אנשים, היה אתה איש".