הרסתם את הבסיס של כל קשר: מדוע אני כועסת על גוגל ופייסבוק

היי גוגל ופייסבוק! בקשר למודעות שאתם מקפיצים לי בפרופיל בזמן האחרון, רק רציתי לבשר לכם שאני לא בהריון או מנסה להיכנס להריון. גם אין לי סרטן רחם או שחלה ואני לא מעוניינת באופן אישי בפתרונות לצניחת אגן. אתם יכולים לוותר גם על הפרסומות למרפאות פוריות ולשיטות אלטרנטיביות להקלה על כאבי מחזור. בקיצור, אפשר להוריד את רמת הכוננות - בסך הכל יש לי מבחן בגינקולוגיה בעוד שבועיים, וכבר כמה שבועות אלה הנושאים שאני מחפשת ברשת ומדברת עליהם עם חברים בנוכחות המחשב, וחיי האינטרנטיים נראים בהתאם.

בהתחלה חשבתי שסבתא שלי שלחה אתכם. האפשרות הזו נפסלה מהר למדי בהתחשב בעובדה שהיא בין יחידי הסגולה בעולם שלא יודעים מה זה אומר להיות תלוי בכם לחלוטין. הלוגו שלכם הוא כלום בשבילה, ובניגוד להרבה אחרים - עליה אתם לא מחזיקים דבר, שום פיסת מידע מעבר למה שנדרש.

אחר כך האמנתי שהעולם מנסה לשלוח לי רמזים - להזדרז עם ענייני הפוריות או לחלופין להעלות הילוך בכל הקשור ללימודים למבחן. בשלב מאוחר יותר, מאוחר מדי (בהתחשב בכל הכתבות בנושא בזמן האחרון), הבנתי שלא מדובר בצירוף מקרים. הפרסומות, הבאנרים, הסרטונים עם הילדים החמודים והחיתולים - כולם שם מסיבה חשובה: לעזור לי. זאת אומרת, לעזור לי לצרוך, לעזור לי לעזור לכם.

אם לא הייתי לומדת למבחן ומחפשת את חיפושי, אני חושבת שהייתי מוטרדת. עד כה שידרו אלי במסרים הכרתיים לגמרי מסעדות חדשות שאפשר לאכול בהן, מקומות בילוי וכמובן בגדים לילדים. עכשיו העניינים נהיו רציניים ואישיים הרבה יותר. אתם יודעים ללחוץ על הכפתורים הכי רגישים אצל בני האדם. תגידו שזה בכלל אלגוריתם, תגידו שלכם כפרטים אין מידע עלינו הצרכנים ושהכל עובר ללא מגע יד אדם. תגידו מה שתגידו. אתם מכירים אותנו.

עכשיו אני, מה אכפת לי אני? לי אין מה להסתיר. אני לא מחפשת דרכים להרכבת פצצות זרחן וגם לא מעוניינת להפיל את המשטר. אני בסך הכל מחפשת ציון טוב במבחן. או בגדים, תלוי עד כמה קשה השעה. בדמיוני, תיארתי לעצמי את האיש ההוא שתפקידו לבדוק את הרקע שלי, יושב מול המחשב ושוקל איך להרוג את עצמו מרוב שעמום. אין איש כזה ובכל זאת אני יכולה להבטיח לכם שגם המחשב שאמון על המשימה שוקל התאבדות. כמה חבל שחיפשתי את המידע על עצמי בעצמי וגיליתי שיש דלתות שאסור לפתוח.

מכיוון שאני שמונה שנים מאחורי כולם בכל הקשור לטכנולוגיה, גיליתי רק השבוע את הכפתור המשוגע של גוגל, my account, שמציג את כל המידע שנאסף עלי. מה חיפשת ביו־טיוב, במה בסופו של דבר צפית, אילו מיילים כתבת ובאילו שעות, מה הנתונים הדמוגרפיים היבשים שלך. מה אתה חושב. מה אני אגיד לכם? זה קצת כמו לקרוא יומן שאתה כתבת במו ידיך בחטיבת הביניים, מלא באהבות סודיות שנשבעת שלא תגלה לאף אחד עליהן לעולם ואחרי חודש בדיוק גם הבנת למה - כי ההתאהבות הזו הפכה אותך לאדם מביך. אתה לא מאמין שאתה זה שאחראי על המילים האלה שכתובות ביומן המוכמן או במקרה שלי - שחיפשתי את let it go ביו־טיוב כ־80 פעם (ורק אני יודעת שכ־30 מהן לא היו בגלל הילדים), שמות של מחלות נדירות לצד סטטיק ובן־אל תבורי.

סרטוני עבר של סימון ביילס ומיד אחריהם (וגם לפניהם) מתכונים מצולמים כמו זה של עוגת השכבות ״אוריאו־באונטי־מרס־קיט קט״ וביניהם מסקרפונה. כל הפרעות האישיות שלי מונחות לפני וצוחקות לי בפנים: ״חשבת שגמרנו איתך, הא?״.

אני לא דואגת שהעולם יידע מה פרטי חשבון הבנק שלי או שהשב״כ יתחיל מעקב צמוד אחרי - אני מפחדת שמערכת בריאות הנפש תדפוק לי על הדלת.

אם תרצו, אתם בגוגל יכולים בקלות לדעת איפה אני בכל רגע נתון. ולא רק אתם. בגדול זה יכול להיות נחמד לא להיות לבד לעולם אבל לא עם מישהו שיודע עליך הכל. אתם משלימים לי את משפטי החיפוש, אתם מציעים לי מוצרים שאני אוהבת ורוצה, אתם שם בשבילי בכל שעה - לא רחוק היום שבו תהיו הפרטנרים האולטימטיביים. מחשבה מאוד מטרידה. עשו עליה גם סרט. אתם בעצם התשובה לחרדות שלי מהשבוע שעבר על היום שבו נוכל לדבר רק עם מכונות והן לא יענו. אתם תענו! אני סומכת עליכם. מצד שני, סודות קטנים הם הבסיס המסתורי של כל קשר בריא, ואתם די הרסתם את הנחת הבסיס הזו.

אני לא רוצה להתחיל לחשוב פעמיים לפני כל פעם שאני מקישה מילות חיפוש. אין לי גם יכולת להתחיל להחליף את כל הססמאות שלי כדי שהבנזוג לא יגלה שצפיתי באלפי סרטונים של אוגרים בגני שעשועים מיניאטוריים (נשבעת שזה רק בגלל הילדים). למדתי לחיות עם הלחץ הפסיכולוגי שהמחשב שלי מפעיל עלי כרגע בכל הקשור לילודה, אבל אני מתחילה לחשוש כבר מעכשיו מההשלכות של החיפושים שלי בחודש הבא לקראת המבחן בפסיכיאטריה.