ייהוד הערים המעורבות?: בלילה שבין 7 ל-8 באפריל השנה זחל טנדר גדול אל תוך רחוב ציונה תג'ר ביפו. מצלמת האבטחה שצילמה אותו בחשאי הראתה את השעה: עשר דקות לפני שלוש בלילה. הטנדר לא היה לבדו. שני גברים בכיפות ואישה בכיסוי ראש צעדו לאט מאחוריו, וכשנעצר הם הקיפו אותו מימין והתקדמו במורד הרחוב הקטן. הם הגיעו אל קרן הרחוב בלי שנתקלו באיש, ורק אז דלת הצד של הטנדר, שהמתין דומם, נפתחה. "עזרא למרפא", נכתב עליה. חברת אמבולנסים פרטית. אבל לא מיטת אשפוז הוצאה מן האמבולנס, גם לא כיסא גלגלים, כי אם בזה אחר זה החלו להישפך ממנו החוצה נשים וטף, כולם בעלי חזות דתית בולטת, ונבלעו במתחם האטום של בית מספר 15. זה הבית שלדברי תושבי המקום הוצב בארבע השנים האחרונות בפתחו מסך אטום, כך שאיש מן הרחוב לא היה יכול לראות מה נעשה בפנים, אלא רק לשמוע. "ארבע שנים, מאז נמכר המתחם, יש מעטה סודיות סביב הנכס הזה", אומר איתן שמואלי, תושב הרחוב. "הכל התנהל כמו מבצע צבאי".



ארבע שנים לא היו עבודות בכלל מהרחוב, הכול נעשה דרך הכנסייה שנמצאת מאחור. כשניסינו לשאול מה קורה פה, הם התחמקו". עד לפני חודש. אז הוסר הלוט ותושבי הרחוב הקטן גילו כי המבנה, שכמו כל בתי השכונה מיועד לשימור, השתנה כמעט לחלוטין. לא רק בצורתו החיצונית, אלא גם בייעוד שלו, אבל בעיקר בזהות השכנים החדשים. "ערב אחד לפני חודש התחילו להגיע לפה משאיות", מחווה אברהים אבו-שינדי, המתגורר גם הוא ברחוב ומנהל את המתנ"ס היהודי-ערבי הסמוך. "מגיעה משאית שכתוב עליה בגדול 'עבודה עברית בלבד', יוצאים ממנה כמה פועלים שלובשים חולצות שגם עליהן נכתב 'עבודה עברית בלבד', הורידו פה ציוד לבית. היינו שלושה או ארבעה אנשים פה במקרה, אנשים לא אלימים, מכובדים. שאלנו אותם מה קרה, תוך רגע הגיעו לרחוב הקטן הזה שוטרים חמושים, אולי 25, אולי 30". השוטרים הבהירו לאבו-שינדי כי בית מספר 15 עומד להפוך לפנימייה בעבור תלמידי ישיבה. כששמעו כי מדובר בישיבה מרחוב טולוז, אבו-שינדי והתושבים האחרים נרעשו.



"הייתי אומר שהמפגש שלנו ביפו הוא מרתק. מאנשים שהם היי-סוסייטי ועד פשוטי העם, מספרדים ועד אשכנזים...זה פשוט לפגוש את כל עם ישראל". את הדברים הללו אמר בראיון ל"ערוץ מאיר" החרדי לאומי, הרב אליהו מאלי, ראש ישיבת "שירת משה" מרחוב טולוז ביפו. זו הוקמה בשנת 2008, כחלק מכניסת מה שמכונה 'הגרעין התורני' אל העיר. תושבי יפו התנגדו, מפגש פיוס אורגן, ובסופו הצהירו הצדדים כי ההדורים יושרו. אלא שבריאיון ההוא, שניתן בשנת 2010, זמן קצר לאחר שעקר עם משפחתו מההתנחלות בית אל לשכונת עג'מי, הרב מאלי התייחס גם אל תושביה הערבים של העיר. תחילה בחיוב - "הם מקבלים אותך כמו שאתה... אלה ערבים שנמצאים כאן ממלחמת השחרור, והם ממלכתיים. אנשים שעובדים ומתייחסים באופן הוגן וידידותי לכל מי הם פוגשים" - ובהמשך בטון מעט אחר. "היהודים מקבלים אותנו בזרועות פתוחות, בא אלי שכן ואמר 'אתה לא יודע כמה אנחנו שמחים שאתם פה', אמרתי לו 'אתה יודע שפתחנו פה גן השנה?', אז הוא אמר לי 'כן, אבל גם דתי'. אמרתי לו, 'מה גן דתי – גן יהודי!".



בניין הישיבה. צילום: אלוני מור
בניין הישיבה. צילום: אלוני מור



לתקשורת מאלי לא מתראיין. כל ניסיונותינו לפנות אליו או אל אנשיו העלו חרס. לכן הריאיון ההוא משנת 2010 חשוב. אבל גם מפני שהוא פורס שם את משנתו המלאה בנוגע לאוכלוסיה הערבית של העיר. "אנחנו נמצאים בקשר עם 'יד לאחים'", סיפר על מלחמתו במציאות של זוגות מעורבים ביפו. "לפעמים זה בשביל בנות שרק מסתובבות עם כאלה שאינם 'בני ברית' (אינם יהודים - ע"ר) למורת רוח משפחתן". במקום אחר סיפר כי הוא רואה במוסדות הלימוד המעורבים – מגן ועד בית ספר – בעיה, ובין היתר בא לתקן אותה.



"המפעל החדש של הציונות צריך להיות ציונות רוחנית, צריך להרים דגל", אמר, "יפו התרוקנה לגמרי מיהדות". מבחינת תושבי ציונה תג'ר, יהודים וערבים, די בכך כדי להתנגד התנגדות חריפה להימצאותו ולהימצאות תלמידיו ברחוב שלהם. "חשוב להבין, זה לא עניין של מגמה פוליטית", מבהיר שמואלי, "אין לי בעיה שהשכן שלי יהיה תומך מפלגת כ"ך. אבל אלה", אומר בהתייחס לתלמידי הישיבה שעברו לגור ברחוב שלו, "באו לשנות את הצביון של השכונה, את השכנות הטובה שיש לנו בין יהודים וערבים פה, לייהד אותה".



צלופן שיווקי רך ונעים


לפני שהגיע אל יפו, לימד הרב מאלי במשך שנים בישיבת 'עטרת כהנים' ברובע המוסלמי בירושלים, לצד דמויות כמו הרב שלמה אבינר. אחיו הוא יהודה מאלי, מראשי עמותת הימין אלע"ד, מהגופים המרכזיים שתכליתם ליצור דריסת רגל יהודית במזרח ירושלים. במקרה של אלע"ד (ראשי תיבות של 'אל עיר דוד'), הכפר סילוואן שבמורדות העיר העתיקה של ירושלים.



הרב אליהו מאלי
הרב אליהו מאלי



תושבי ציונה תג'ר ביפו רואים בכך קדימון למה שקורה ברחוב שלהם כעת. "אלה מתנחלים שהחליטו באופן אידיאולוגי שהם מעבירים את המדיניות ההתנחלותית שלהם מהשטחים הכבושים אל תוך תחומי הקו הירוק, ובמיוחד אל הערים המעורבות", אומר אמיר בדראן, חבר מועצת תל אביב-יפו בעירייה. "באידיאולוגיה הגזענית שלהם הם אנשים שמתבדלים. הם לא רוצים להיות חלק מהאוכלוסייה המקומית. אז במזרח ירושלים הם מתגרים באוכלוסייה המקומית במזרח ירושלים, קונים בתים בצורה מאוד מפוקפקת וגרים בתוכם. אלה אנשים שבאים להתריס כנגד האוכלוסייה. הם מנסים לעשות את זה בצלופן שיווקי מאוד רך, מאוד נעים, אבל זה לא רק שהם לא רוצים את האוכלוסייה הערבית, אלא הם גם לא רוצים את האוכלוסייה היהודית החילונית. זה הסוג הכי גרוע". כאשר הוא נשאל מה לדעתו הם כבר יכולים לעשות, הוא מתקומם. "זאת שאלת תם או של מישהו שלא מבין מה קורה בעולם הזה. תסתכל מה הם עשו בתוך השטחים הכבושים, תסתכל איזה בלגן הם גורמים לנו בחיים שלנו בכלל, ועכשיו הם רוצים להעביר את כל הבלגן הזה אל פנים המדינה. לא מספיק הסכסוך הישראלי פלסטיני, עכשיו הם רוצים לתת לזה רובד דתי שזה עוד יותר מפחיד".



השתלשלות תהליך הקנייה והשיפוץ מזכירים מאוד את אלה שבשכונות היהודיות במזרח ירושלים. זהות קונה הנכס אלמונית, שיפוץ יסודי והתאמה למגורים נעשים במהירות ובחשאי, ובתוך זמן קצר עוברות להתגורר במקום משפחות דתיות המסתייעות באבטחה כבדה. לאורך קיר הבית ברחוב תג'ר בולטות מצלמות האבטחה. שש במספר. לדברי השכן שמתגורר בבית הצמוד, מצלמות נוספות מוצבות מאחורי שער הברזל הגבוה, שנעול בקודן אלקטרוני, המזכיר מאוד את אלה הקבועים בפתח בתי התושבים היהודים של הרובע המוסלמי. "תרצי להגיב על מה שקורה פה?", נשאלת בחורה בשנות העשרים לחייה שחומקת מחוץ לשער. לראשה כיסוי ראש מלא והיא מנידה ראשה לשלילה, נבלעת במכונית פרטית שחונה ברחוב ונוסעת.



חבר מועצת העיר, אמיר בדראן
חבר מועצת העיר, אמיר בדראן



"יש פה תחושה מאוד לא נוחה של אכיפה סלקטיבית", אומרת פרופ' רינה טלגם המתגוררת שני בתים בצמוד לשכנתה החדשה. "אם מישהו אחר היה עושה את מה שעשו פה, העירייה הייתה מיד מחייבת אותו להפסיק את הבנייה. אבל כאן עשו שינוי ייעוד, ממבנה פרטי לציבורי. גם אם זו הייתה מטרה נעלה לדעת כולם, בית יתומים לכל הדתות, היה צריך ועדה ציבורית לדבר כזה, בטח אם מדובר בבית לשימור. אבל כאן שום דבר לא נעשה". באופן תמוה, בתיק הנכס בעירייה לא מופיעים מסמכים המאוחרים מחודש יולי 2010, הרבה לפני שהנכס נרכש בידי תורמת מארגנטינה, שלמרות הניסיונות להשאיר את שמה עלום, הפעם עלה בידי תושבי המקום לאתרה. משרד עורכי הדין המייצג אותה בישראל מסר להם כי הבית ניתן בצדקה לישיבה. כשפנו לעירייה בשאלה לגבי השיפוץ הנרחב במקום, נאמר להם כי היתרי הבנייה לכך נעלמו. "זה בניין לשימור", ממשיכה טלגם, "זה אומר שאסור לעשות שינויים דרסטיים בתוך המבנה. האנשים האלה שינו לחלוטין את כל הארכיטקטורה. עקרו ריצופים עתידיים, כיסו ציורי קיר, סגרו מרפסות. אני גרה בבית הזה" - מצביעה אל עבר ביתה העומד בעיקול הרחוב – "אם אני רוצה אפילו לשנות תריס בבית, אני חייבת את האישור של מחלקת השימור של עיריית תל אביב, ליווי צמוד לכל צעד".



ראש עיריית תל אביב רון חולדאי שהגיב בתחילת החודש בישיבת המועצה על דברים, אמר: "עד שלא יוכח אחרת, זכותו של כל אדם לגור במקום שרכש". עם זאת, הבטיח כי העירייה תבדוק אם לטענות התושבים, שאותן כינה "טענות נראה לי", יש בסיס עובדתי מספק.



חולדאי. צילום: תומר נויברג, פלאש 90
חולדאי. צילום: תומר נויברג, פלאש 90



מיהו ציוני?


ימים לאחר המשאית הראשונה, הגיעה משאית שנייה. הפעם בשעות הצהריים. בתוך זמן קצר עשרות מזרנים מנוילנים הושלכו ממנה אל הרחוב, וממנו אל בטן הפנימייה המאובטחת על ידי תלמידי הישיבה. התושבים לא אהבו את מה שראו. "איש לא היה כלום אם זאת הייתה משפחה של דתיים, אפילו משפחה ימנית מוצהרת", ממשיכה פרופ' טלגם, "אישית אני לא יודעת מה השכנים שלי מצביעים בקלפי וזה גם לא מעסיק אותי. כאן זאת קבוצה אידיאולוגית מיליטנטית שבאה במוצהר לפלג, להפר את ההרמוניה ששורת פה בין השכנים".



כאשר הוסר הלוט מעל המבנה, היא והתושבים האחרים הציבו מאהל מחאה בסמוך לבית. עשרות בני אדם שמייצגים את הפסיפס העשיר של העיר יפו הגיעו. אולם לאחר זמן קצר נאלצו לפרק את האוהל. מאז, בכל ערב יום שני, מתאספים כמה עשרות מהם, יהודים וערבים, מול בית מספר 15, משוחחים, מטכסים עצה ומתפזרים. בריאיון ההוא מ-2010 טען הרב מאלי כי המתנגדים לו בעיר הם קומץ פרובוקטיבי בלבד. "שכבה קטנה של פוליטיקאים שמנסים להתסיס, וחוברים אליהם אנשי שמאל קיצוניים, שלא מקובל עליהם שאנשי כיפות סרוגות יבואו להתגורר אצלם". טלגם דוחה זאת על הסף. "הם יגידו עלי שאני הזויה", היא אומרת, "אבל הם הלא ציונים. המשפחות האלה גרות בנכסים שאזרח רגיל צריך לעבוד בשבילם שנים רבות, וגם אז לא בטוח שיצליח לגור בהם".



יוּסף עספור, בחולצה שעליה מתנוסס הלוגו של ארגון אמנסטי ישראל מהנהן לצדה. "הם לא רואים בי שכן, שותף", הוא אומר. "אלא משהו שהוא ברמה אחת למטה מהם. אז על פי חוק אני לא יכול להגיד להם 'תצאו מפה'. אבל החוק מחורר כמו גבינה שווייצרית".



מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "הנושא מצוי בבדיקה משפטית ובבחינת גורמי האכיפה העירוניים. לפי תוצאות הבחינה יינקטו ההליכים המתאימים".