למרות הקיטורים, אנחנו עוד נתגעגע לחופש הגדול

זה הזמן למצוא את כל מה שהם החביאו. כבר איתרתי גרב מלא במטבעות של עשרות אגורות בתוך אגרטל. את השלט של הממיר אנחנו לא מוצאים כבר שלושה שבועות. לאורי נעלמו כל התחתונים. בחיי, נשארו לו שני זוגות ואני באמת מפחדת לחשוב מה עלה בגורלם של כל השאר. בכלל, יש תחושה שהחור השחור שאליו נבלעים דברים בבית גדל במהלך החופשה: חלקי פאזל שבוודאות לא יצאו משטח הבית אך לעולם לא ישובו עוד לאחיהם, סוללות של מכשירים אלקטרוניים שונים ופקקים של טושים. החופשה הזאת הייתה צריכה להסתיים ולו רק כדי שלא נאבד עוד חפצים. 

כל יום הם שאלו אם היום הוא היום שבו חוזרים לגן. לא עזר שנקבתי בתאריך וביום בשבוע - הם המשיכו לשאול. כל יום בחודש האחרון הבוקר נפתח בשאלה הזו, ובכל זאת כשהגיעה השעה הם כמובן סירבו בתוקף לרעיון החזרה. הם משחקים עם הראש שלנו, הם רוצים שלא נרגיש שהאדמה יציבה מדי. יאללה שגרה, התגעגעתי. הילדים כבר התחילו לאבד את הצפון בהיעדר סדר יום. הם צריכים 30 ילדים נוספים שישמחו אותם וישחקו איתם וילמדו אותם ובעיקר יעייפו אותם. זו המהות של ילדות מאושרת - לא 20 שלוקים באחר צהריים אחד של שיכרון חושים. בואי, שגרה, ותסחפי אותנו.

יש לי התמונה של אמא שלי שמבשלת בשישי מול הרדיו ובוכה כש״עוף גוזל״ מתנגן ברקע. מה זה בוכה? מייבבת! לא יודעת מה היה הסיפור של רשת ב׳ בזמנו, אבל אני די בטוחה שהם הקפידו להשמיע את השיר הזה מדי שישי בצהריים, אחרת אין לי הסבר לזיכרון החוזר הזה. בהתחלה נבהלתי מהתגובה הזאת שלה, אחר כך צחקתי עליה במשך שנים, היום אני בוכה איתה. כשמסכמים את זמן הקיטורים על החופש הגדול, אנחנו מגיעים לשלושה חודשים נטו, ועכשיו זה נגמר, ותחושת ריק מתפשטת לי בגוף. בעצם, כשחושבים על זה, לא הספקתי כלום.
 

 

האוויר חוזר לזוז ממקום למקום ב־1 בספטמבר. דיברתי על זה פעם עם חזאי, והוא חייך כדי שלא איעלב או אמשיך את השיחה, אבל אני די בטוחה שזה נכון מדעית. כולם חוזרים לנשום ושוב הרוח נושבת. כמה רווח לנו שזה נגמר, הא? באופן מפתיע הייתי מצפה שרגשי האשמה יעזבו יחד עם אוגוסט. בין העבודה והלימודים והרצון לישון מדי פעם מגיע גם הרגע שבו אתה מבין ששוב שלחת את הילדים להיות עם אחרים, אולי יותר ממה שרצית שיהיו. הם לא שמו לב כמובן. הם עשו כיף חיים ולא חסרת להם אפילו קצת, אבל הצביטה הזאת בלב מסרבת להיעלם. לעולם ארגיש שאני לא האמא הטובה שרציתי להיות.

סיימנו את החופש הזה עם ערימות של נקודות זכות על השתלמויות מקצועיות: למדנו לגשר וליישב סכסוכים, לנהל ולפתור משברים, לנהל משא ומתן, למדנו להיכנע, להפסיד בכבוד וברגעי ההתעלות שלנו למדנו גם לוותר. למדנו לג׳נגל, עם 20 כדורים ולא עם 12 כמו שאנחנו רגילים ביומיום. בפועל, הניצחון הגדול שלנו, יותר מכל, הוא שהילדים סיימו את החודשיים האלה בריאים ושלמים. זה לא עניין של מה בכך. 

בילוי עם הילדים לאורך זמן הוא שריר שצריך לאמן. כשאתה מקפיד על שגרת כושר אתה מסיים את האימון עייף אך מרוצה, ובפעם הבאה תוכל לסחוב עומס גדול יותר בקלות יחסית. כשאתה יושב מול המסך שלך והם מול שלהם, השריר הזה מתנוון. גיליתי שבאופן אירוני יש לי פחות סבלנות אליהם כשאני לא איתם הרבה זמן. פתאום מטלות הבית חייבות להתבצע ממש עכשיו וטקס השינה מעולם לא היה זריז יותר. אחרי סוף שבוע ארוך עם שניהם, לעומת זאת, אני רק רוצה עוד. 

אנחנו עוד נתגעגע לחופש הגדול הזה ולביחד. נתגעגע במיוחד אם הילדים אצלנו בבית עוד קטנים. אולי זה היה החופש האחרון שהם עוד רצו בחברתנו. ממש מעבר לפינה נמצא היום שבו הם לא יעירו אותי בקפיצות על הראש בשעה לא שעה, פשוט ילכו לענייניהם וישאירו אותי צמאה להתכרבלות. יוצא לי הרבה בזמן האחרון לחשוב על מה שעובר להורים שלי בראש כשהם רואים שהצעירה מבין השלוש שלהם כבר בעשור הרביעי (השם ישמור) לחייה, עם ילדים משלה. ממש עוד חופש וחצי הילדים שלנו ירצו שנשמור על הילדים שלהם. מחשבה מטרידה ביותר. 

כשחושבים על זה, עוד חודש חגים. תשכחו מכל מה שכתבתי - מתי יגיע כבר סוף אוקטובר.