רעות רוח: הסודות האפלים שמאחורי כיבוש צפת במלחמת העצמאות

בדימוס אבינועם חדש, בן קבוצת כנרת שבעמק הירדן, היה בין האמיצים שבמפקדי הפלמ"ח. לזכות אומץ לבו ותושייתו יוצאי הדופן נזקפת הכרעת הכוח הערבי וההשתלטות היהודית על צפת, ב–10 במאי 1948. בתום מלחמת העצמאות המליץ מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, להעניק לו את אות הגבורה. הוא לא זכה בו, כי דוד בן־גוריון פסק שרק שני לוחמים מכל חטיבות צה"ל יעוטרו. פלמ"חניקים ראו בו את המודל האידיאלי של הרעות הפלמ"חית ושל המפקד ההולך בראש, שרבים מתגעגעים אליו.

לפני כ־30 שנה חקרתי בחברת בכיר המפקדים הקרביים של הפלמ"ח, חבר נפש שלי סא"ל אריה טפר–עמית ז"ל, את הקרב על צפת. הגענו למסקנה כי הגרסה המקובלת הנה שקרית, וכי אנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח מסתירים מחדל גדול. טפר הציע לי לראיין את אבינועם, לנסות לדלות ממנו את האמת. אבינועם סירב בטענה שאני שונא את הפלמ"ח ומשמיצו, ולכן איני ראוי לכך שוותיקי הפלמ"ח ייפגשו איתי.

טפר ואני הסקנו כי מדובר בסוד אפל שאנשי הגדוד השלישי מתאמצים להסתיר, בדומה לאנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שנדרו נדר להסתיר את האמת על קרב נבי סמואל, שאותה הצלחנו לחשוף במאמץ מחקרי משותף.

לפני כחודשיים התקשר אלי אבינועם, היום בן 90, וביקש שניפגש בהקדם. הוא התנצל על שדחה בגסות את פנייתי אליו לפני כ־30 שנה, והסביר לי שלאחר 68 שנים של חיים בשקר הבין מה באמת אירע בקרב על המצודה בצפת, בלילה שבין 9 ו–10 במאי, וכי אכן הגרסה המקובלת היא שקרית.

כל חבריו מאז לא רק שאינם רוצים לדעת את האמת אלא אף ניתקו ממנו מגע לאחרונה, כשסיפר להם מה חשף. לדבריו, כנראה גם תיאור הקרב מרובה החללים בנבי יושע (היום מצודת כ"ח ליד קריית שמונה) הוא שקרי, וכך גם תיאורם של קרבות אחרים. תובנות מאוחרות אלו, שהרסו את כל עולמו, אינן נותנות לו מנוח. לאחר שהתייעץ עם בן דודו, מהבולטים במפקדי הצנחנים בעבר, אל"מ דודיק רוטנברג, הוא החליט לפנות אלי, כמי "שידוע שאינו מפחד מאיש".

לאחר ראיון מוקלט ומצולם באורך חמש שעות, ועוד שש שיחות טלפון ארוכות עם אבינועם, ולאחר ראיונות עם אחרים ועיון במסמכים רבים מאותה תקופה, ניתן לקבוע כי לגדוד השלישי של הפלמ"ח היו סודות אפלים שאותם טרח להסתיר בעזרת הלוחמים, המפקדים וכן היסטוריונים ועיתונאים מגויסים.

אין מקום לשבויים

בפרוץ מלחמת העצמאות התגוררו בצפת כ–1,500 יהודים, וכ–11 אלף ערבים, שתוגברו בגדוד הירמוך השני, הסורי, בפיקודו של אדיב שישאכלי. לאחר קרב נבי יושע השני, שבו נפלו 22 מחיילי הגדוד השלישי, הגיע יגאל אלון לגליל העליון ונפגש בקיבוץ איילת השחר עם מפקד הגליל אורי יפה ועם מג"ד הגדוד השלישי מולא כהן וסגנו משה קלמן. אביו של קלמן היה מנהל בית ספר ברמת השרון ומורה לביולוגיה. בדיון אמר קלמן שהוא למד מאביו שכדי לחסל את הנחש יש לרוצץ את ראשו, וראש ערביי הגליל הוא צפת. כך נולד מבצע יפת"ח (יגאל פייקוביץ תל חי), ואלון מונה לפקד עליו.

הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקוד דן לנר, הועלה לצורך המבצע מעמק יזרעאל לגליל העליון. בדרכו הוא השמיד את כל הכפרים הערביים, מקיבוץ גינוסר ועד ראש פינה, הרג וגירש את תושביהם במבצע "מטאטא". גם את פרטי המבצע הזה נעשה מאמץ להסתיר.

המשימה העיקרית של המבצע החטיבתי, גירוש ערביי צפת, הוטלה על קלמן, שקודם לתפקיד המג"ד. היה חשוב גם להשכיח את מחדלי נבי יושע ולהעלות את מורל הגדוד.

המבצע החל ב–1 במאי. היעד הראשון בדרך לצפת היה הכפר עין זיתון, כקילומטר מצפון לעיר, על מדרונות הר בירייה. שבועיים לפני כן סיים אבינועם את קורס הקצינים הראשון במלחמת העצמאות, בפיקודו של חיים לסקוב, אך נאסר עליו לענוד את סיכת המ"מ, משום שעוד לפני הסיום התחמק, ללא רשות, עם חברו מוסה פלד (לימים אלוף) מהבסיס במחנה דורה כדי לצפות בנתניה בסרט "חלף עם הרוח".

למרות זאת, משום שכישורי מנהיגותו היו מן המפורסמים, בדרכו חזרה לגדוד בהר כנען הוא מונה לפקד על פלוגת קומנדו של גדוד 12 בכיבוש טבריה. לאחר שהגיע להר כנען מינה אותו קלמן לפקד על מחלקה בלי שהכיר את רוב פקודיו.

לפי עדותו, "המחלקה שלי הובילה את הגדוד מהר כנען לעין זיתון. יגאל אלון אמר ‘אני רוצה שפעם אחת יהיה רעש'. היו לנו שתי מכונות ירייה, באזה עם ארגזי תחמושת אוריגינלית שהגיעו מצ'כיה, מרגמת דוידקה אחת ושלושה פגזים. הגענו מעל הכפר. יוסקה בולבוס הפעיל את הדוידקה. בפגז הראשון הוא צעק ‘יחי הפלמ"ח!'. בשני ‘יחי הגדוד השלישי!'. ובשלישי נגמרו לו הססמאות. הוא נתקל בי וצעק ‘יחי אבינועם!'. הרעש האיום של פצצות הדוידקה וכדורי הבאזה הפחידו את ערביי הכפר ורובם ברחו. השתלטנו על הכפר ללא קרב. 56 גברים ערבים שהתחבאו מתחת למיטות רוכזו בכיכר המרכזית.

"אחרי שסיימתי ארוחת בוקר משמונה ביצים, מתוך מאגר גדול שמצאנו באחד הבתים, הגיע רץ קלמן ואמר שאבוא מיד למסגד שבו הוא מיקם את מפקדת הגדוד. בדרך הצטרף אלי אברהם נרפן ('הג'ינג'י'). במסגד פניתי אליו: ‘משה, מה העניינים?'. הוא השיב: ‘אבינועם, יש בעיה. התקפת הלבנונים על רמות נפתלי נהדפה ואנחנו לא זקוקים לשבויים. יש לנו 56 ערבים שתפסנו ואין לנו מקום ושומרים להחזיק אותם. תיקח אותם למטה, לנחל למון, ותחסל אותם!'. אמרתי: ‘משה, בשום אופן לא אעשה זאת, אין דבר כזה. אתה רוצה לחסל אותם, עשה זאת בעצמך. אני לא יורה בשבויים!'. הוא פנה לנרפן, שהשיב ‘מה שאמר אבינועם נכון לגבי. גם אני לא אעשה. לא קיים דבר כזה".

את השבויים העבירו להר כנען ואחר כך חיסלו את רובם באחד הוואדיות, בידיים כפותות, כפי שתיארה בספרה לוחמת הגדוד נתיבה בן יהודה, ואני תיארתי בספרי "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור". זהו מעשה אפל נוסף של הגדוד השלישי, שאינו קשור לאבינועם, ולכן לא נעסוק בו כאן.

עכשיו הנקמה

מעין זיתון עלה הגדוד לצפת. במרכז העיר מתנשאת מצודה עתיקת יומין עם שרידים מהתקופה הכנענית ובית המקדש השני, ומתקופות נוספות: הצלבנית, הממלוכית והעותמאנית. קלמן העריך כי מי ששולט על המצודה ישלוט על העיר. ב–6 במאי הוא שיגר כוח בפיקוד דב זעירא להשתלט עליה. לדברי זעירא: "הוחלט שאני מסתער על המצודה עם שתי כיתות. התברר שאין מקום לשתי כיתות ואחת הייתה חשופה לאש. הגעתי לערוץ מתחת למצודה, שעליו לא קיבלתי מידע, וכדי לעבור כולם היו צריכים להיות חשופים לאש. זה היה שדה קטל. כשהגעתי לחצי המדרון כבר לא היו לי אנשים. חלקם נהרגו וחלקם נפצעו, ואז נסוגותי".

באותו לילה היה אבינועם בעתודה במלון "ציטבל". לדבריו, "בארבע וחצי לפנות בוקר טלפן אלי קלמן ואמר ‘יש שם ברוך גדול. כנראה פספסנו וההתקפה נכשלה. הם אומרים שאינם יכולים להשלים את המשימה. קח חבר'ה משלך, צא לשם וראה אם אפשר לתקן משהו, ואם אין ברירה תיסוגו, אבל תשתדל לעשות זאת בזול עד כמה שאפשר'.

"קפצתי מהעמדה שעל הגג ורצתי למטה. בפתח המלון שכבו שלושת מפקדי הכיתות שלי כשהם פצועים קשה מפגז ערבי שהתפוצץ שם. מיניתי מפקדי כיתות חדשים ורצתי בראש המחלקה למצודה. מעל לראשים התעופפו כדורים זוהרים של מכונת ירייה ערבית מסוג ‘ויקרס', שהייתה מוצבת בעמדה שחלשה על העלייה למצודה. הבנתי שאין מה להסתער מול הירי הזה. פקדתי על החיילים שלי לפנות את הפצועים וההרוגים של דב, ואני סקרתי היטב את שדה הקרב. הבחנתי בשטח מת המוגן מאש ה'ויקרס', שדרכו ניתן לעלות בלא פגע אל המצודה. הסתבר לי שאת דב הוביל לגיא ההריגה סייר צפתי, זאב כהן, שנהרג אף הוא. במהלך הסיור הבחנתי בעמוס בן פורת מהכשרת ארז שוכב פצוע קשה. העמסתי אותו על גבי ופיניתי אותו".

זאב כהן, שהוביל את הכוח, לא פונה. הערבים חיסלו אותו, התעללו בגווייתו ופרסמו את הדבר ברבים. זאב היה פופולרי מאוד בעיר, והצפתים דרשו נקמה. אבינועם: "קלמן פקד עלי ללכת להר כנען עם סמל משטרה יהודי מצפת, שיבחר עשרה מן המנוולים ביותר, וימסור אותם לצפתים. מילאתי את הפקודה, והצפתים נהגו בהם כפי שהערבים נהגו בזאב כהן".

העתודה פוגעת

לאחר שפינה את בן פורת, המשיך אבינועם למפקדה של קלמן. אבינועם: "מסרתי למג"ד את הפרטים על הקרב והוא שאל: ‘האם אתה מוכן להוביל את ההתקפה הבאה על המצודה?'. השבתי בחיוב, בתנאי שבמקום סטנים, שבקושי ירו, יצוידו אנשי בטומיגנים אמריקאיים ובשני מקלעים. הוא הסכים, ואת הטומיגנים השיג בכפר גלעדי. מכיוון שהכרתי את האזור, תכננתי לעלות למצודה דרך השטח המת עם עשרה אנשים. השאר, יחד עם אנשי מחלקתו של דב, שלא נפגעו, 60 איש בסך הכל, יהוו עתודה צמודה. לקחתי את אליעזר בן נבט כסגני וכמחליפי, אם אפגע. המקלענים היו דן הר שלג ומאיר מחטי. אחרי יומיים יצאנו בתשע וחצי בערב למשימה, ובמקביל כוחות אחרים יצאו לכבוש את בית שלווה, בכניסה לצפת, ואת בניין המשטרה העירונית.

"התקדמנו בשטח מת. מעל הראש עפו כדורים זוהרים, אך בנו הם לא יכלו לפגוע. פתאום מישהו נפל עלי. הספקתי להתייצב במדרון, ואז נפלתי קדימה בכוח של משקולות ענקיות. מאחור שמעתי את אליעזר: ‘אבינועם, קיבלתי כדור בגב'. כף הרגל שלי התרסקה לגמרי. 68 שנים של תהיות עברו עלי, עד שלפני שבוע הבנתי שלא ערבים פגעו בנו אלא אנשי העתודה שלנו, שישבו מאחור, שהרי מכונת הירייה הערבית שהייתה מוצבת למעלה ומלפנים לא יכולה הייתה לפגוע באליעזר בגב ובי בקרסול. אנשי העתודה הרגו ארבעה: את חדווי וייסגלס ומיכאל יעקבי מהכשרת הצופים בעין גב, ואת דן הר שלג ומאיר מחטי מהכשרת הנוער העובד בקיבוץ חולתה. זה קורה בקרבות. אינני כועס. הם איבדו את העשתונות ונכנסו להלם. אבל לא המג"ד, ולא מפקד הפלוגה, לא היו שם כדי להפסיק את הירי שפגע ברוב פקודי. איש מן העתודה גם לא בא לחלץ אותי ולהשלים את המשימה.

"רוב הלילה, שעות על גבי שעות, נותרתי לבד, כ–40 מטר מעמדת ה'ויקרס' הערבית. חלק מהזמן הייתי ללא הכרה, חלק בהכרה חלקית. כשהייתי בהכרה צעקתי שיבואו לחלץ אותי. איש לא בא. השאירו אותי למות. חשבתי לעצמי שעלי לבצע את מה שהבטחתי לקלמן - לכבוש את המצודה. בילדותי, שלח אותי אבי לישון לילה שלם עם שועלים בפרדס כי לא ביצעתי את מה שהוטל עלי. מאז אני דבק בכל משימה שמוטלת עלי. לכן, לזחול לאחור לא בא בחשבון.

"התקדמתי לעמדה, תחת אש משני הצדדים, בקפיצות על רגל אחת ובזחילה, עד שנפלתי לבור לא רחוק מעמדת ה'ויקרס'. תכננתי לזחול אליה, לשלשל לתוכה רימון ולחסלה. פתאום שמעתי קול, כמו מפלג של מים זכים, שאותו לא הכרתי: ‘אבינועם! איפה אתה?'. ‘אני אחרי עמדת השקים של המקלע, שוכב בתוך בור', השבתי בצעקה. הופיעה נעל צבאית שחורה ליד הראש שלי".

תחסל את הנבלות

היה זה מיכאל פוש, ניצול שואה, שהגיע ארצה עם ילדי טהרן בפברואר 1943, ונשלח לגליל יחד עם תל אביבים נוספים, שזכו לכינוי הלעג "הכשרת ברוקלין", על שם בית קפה בתל אביב ששם נהגו להיפגש לפני הגיוס. פוש, היום עורך דין תל אביבי, שירת במלחמת העולם השנייה בבריגדה, לחם באיטליה, ובין היתר התמחה בשימוש במרגמת פּיאַט, היורה פגזי מטען חלול נגד טנקים וביצורים. אף שהיה לו ידע צבאי יותר מאשר לכל אנשי הגדוד השלישי, הוא לא קודם בדרגתו ובתפקידיו, ונותר חייל פשוט, שהרי לא היה משלנו.

סיפר פוש: "אחרי הכישלון הראשון בצפת, הביא יגאל אלון מרגמת פיאט. נודע שאני יודע להפעילה. אמרו: ‘אתה בא איתנו להתקפה השנייה'. אבינועם דחף את החבר'ה קדימה. כדורים נפלו מימין ומשמאל. שמעתי את אבינועם צועק, והגעתי אליו בזחילה".

להלן השיחה ביניהם מתחת לעמדת ה"ויקרס":

אבינועם: "מי אתה?".

פוש: "הבאתי לך פיאט".

אבינועם: "אינני יודע שיש לי פיאט".

פוש: "קיבלתי אתמול בערב ואמרו לי ‘אתה הולך עם אבינועם'".

אבינועם: "אז מה אתה שואל שאלות?".

פוש: "מה לעשות?".

אבינועם: "תחסל את הנבלות האלה!".

פוש: "אנחנו נמצאים קרוב מדי. אסור לירות מפה, אנחנו ניהרג".

אבינועם: "תפסיק לבלבל את הביצים! אין קרוב! עכשיו אש!".

פוש: "טוב, זה על אחריותך!".

אבינועם: "טוב, על אחריותי, דפוק כבר".

פוש נשכב בבור לצדו של אבינועם וכיווץ את רגליו לבטנו כדי לדרוך את המרגמה.

אבינועם: "מה אתה עושה? תירה כבר!".

פוש: "רגע, אני צריך לדרוך. או–קיי, אני מוכן".

אבינועם: "אז תחסל אותם".

לפי אבינועם, "פוש הרים את הקנה של הפיאט, הוריד את ראשו ולחץ. במשך חמש דקות נפלו עלינו שקי חול כמו עטלפים. האש חדלה. שמעתי את החובש יענקל'ה קלק: ‘אבינועם, איפה אתה?'. ‘נפצעתי ברגל'. הוא הגיע אלי עם ביני מהכשרת אשדות יעקב ואלונקה, השניים חיברו וקיבעו היטב את הקרסול, וכך הצילו לי את הרגל. אחר כך נשאו אותי על אלונקה לבית החולים של צפת".

בלי חברים

לאחר שפוש חיסל את עמדת ה"ויקרס", ברחו חיילי צבא ההצלה מן המצודה. מפחד שמא יטבחו אותם היהודים, כפי שהאמינו שנטבחו אנשי דיר יאסין, ברחו ב–10 במאי 1948, חמישה ימים לפני הקמת המדינה, כל ערביי צפת מן העיר.

אבינועם: "פוש, שבכלל לא היה פלמ"חניק, הוא הגיבור האמיתי של כיבוש צפת. הוא הצטרף אלי לאור היום, תחת אש, וכבש את המצודה. אנשי הפלמ"ח מתפארים עד היום ברעות המפורסמת, שאיננה אלא צביעות. הם טוענים שבפלמ"ח לא השאירו פצועים בשטח. אותי השאירו פצוע לילה שלם, אף על פי שנמצאו ממש בקרבתי. הם גם מתפארים בתרבות של מפקד ההולך בראש. בצפת נוכחתי שגם המג"ד משה קלמן, גם סגנו וגם מפקד הפלוגה, נותרו מוגנים מאחור. 20 יום לפני כן תקף הגדוד את נבי יושע והשאיר שם 22 חללים. הכל היה שם בלגן. את דודו צ'רקסקי שלחו למשטרה, דרך מצוק, שרק במאמצים רבים ניתן היה לחלוף על פניו. לכן הם הגיעו לאור יום ונפגעו. אחר כך לא באו לחלץ את הנפגעים, ופצועים רבים דיממו למוות.

"הם הפקירו אותי למות בהתקפה על המצודה בצפת, וגם עכשיו, כשגיליתי את האמת, נותרתי ללא חברים. הם מעדיפים לשמר את השקר. אפילו חברי הטוב, האלוף ומנכ"ל משרד החינוך לשעבר, אלעד פלד, ניתק ממני מגע. בגיל 90 אני לומד שרוח הפלמ"ח הייתה בלוף!".