כמו מנחם בגין שנאנח "איני יכול עוד", וכמו האפיפיור לשעבר בנדיקטוס השישה־עשר, גם רוברטו דוראן פרש באמצע הסצינה. דוראן, אחד המתאגרפים המעוטרים ביותר בתולדות ענף ספורט זה, נחרת בזיכרון הקולקטיבי לא בגלל ניצחון סוחף בזירה אלא מפני שקרא בקול "נו מאס", לא עוד, וביוזמתו נטש קרב הגנה על תוארו העולמי משום שקץ במתחרהו שנהג לדעתו כליצן בין חבלי הזירה, ולא כמתאגרף הבא לקרוא תיגר על האלוף המכהן.



זה קרה בניו אורלינס, בנוכחות 25 אלף צופים, בלילה של 25 בנובמבר 1980. חמישה חודשים מוקדם יותר, בחודש יוני 80', דוראן השתלט על התואר העולמי כשגבר על שוגר ריי לאונרד (בגילומו של הראפר אשר ריימונד), מי שהיה אלוף העולם במשקל קל ובינוני, ובעיקר היה חביב על כלי התקשורת ועל מעגלים נרחבים של אוהדי ספורט. מנהליו וסוכניו של דוראן, מתאגרף יליד פנמה, הזדרזו לממש את התחרות ולהזין את גלי האיבה שנוצרו בין שני מתאגרפים אלה, ולכן ארגנו בחטף קרב גומלין. דוראן הגיע אל הקרב כשהוא בלתי מוכן גופנית ונפשית, ואילו המתחרה שביקש לעצמו חזרה את הכתר נקט טקטיקה שהוציאה את דוראן מהכלים, וגררה בעקבותיה את הודעת הפרישה הסנסציונית.



כאן, כמובן, המקום להרגיע את מי שאינו מתמצא בתולדות האגרוף, ומי שטרם צפה ב"ידי האבן" המשחזר את האירוע הנודע הזה. לא לדאוג, דוראן שב כמובן אל זירות הקרב, ובילה בהן 21 שנים מעבר להודעת הפרישה המהדהדת ההיא, ובהן זכה בעוד חופן של תארים עולמיים עד לפרישתו הסופית ממלאכת ההתאגרפות, והוא אז בן 50 ויותר.



אילו "ידי האבן" היה סרט רציני, כמו "השור הזועם" למשל, מובן שאירוע ספורטיבי נדיר כמו קריאת "נו מאס" יכול היה להוות ציר מרכזי, ואולי אף בלעדי, לדרמה אנושית שבה מתנגשים רצונות ומתנפצות שאיפות מכוננות חיים. אלא ש"ידי האבן" אוצר בחובו ארומה מעט חובבנית, אולי בכלל טלוויזיונית, וכל רצונו הוא רק להגיע הביתה בשלום.



או במילים אחרות: לספר בשעה וחצי את כל תולדות חייו של המתאגרף בעל השם, בין שזה מתורגם לסרט בעל גיבוש דרמטי, ובין שלא. כך קורה, ולא בפעם הראשונה, שהכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי" נופלת קורבן לסוג של גילוי עצלות בטכניקת כתיבה של תסריט ובאופני בנייה של נרטיב פילמאי. כמו אומר לעצמו התסריטאי, נספר את הכל, נשפוך הכל על הבד בלי לגבש קודם לכן עמדה עקרונית בעד או נגד הגיבור, ובלי להטריד חלילה את הצופה הפוטנציאלי במסקנות. או גרוע מכך - במוסר השכל.



כתיבה עצלנית. "ידי האבן". צילום: יח"צ


הפספוס הגדול

דוראן נולד בפנמה ב־1951, לאם חד־הורית ולאב ממוצא אמריקאי/מקסיקני שנטש את המשפחה והותיר אותה בעוני ובמאבק יומיומי להשגת מזון. כשהוא מפלרטט עם שולי הפשע, מתגלגל הנער נטול האב אל אחד ממועדוני האגרוף המקומיים, מקבל שם הכשרה בסיסית, המאפשרת לו לתרגם את הזעם האצור באגרופיו לרצף של ניצחונות בזירת האגרוף.



בסצינות הפותחות את "ידי האבן" נראה דוראן, מתאגרף בן 21, כשהוא בזירה של המדיסון סקוור גארדן בניו יורק, מתמודד על התואר העולמי במשקל חצי־קל נגד מתאגרף אמריקאי/סקוטי ושמו קן ביוקנן, המופיע לקרב כשהוא עטוי חצאית משובצת. הייתה זו הפעם הראשונה מתוך אין ספור פעמים שבהן דוראן הוכתר כאלוף העולם (בסך הכל הוא זכה בתארים בארבע קטגוריות משקל שונות, ובתחרויות שאורגנו מטעם שלוש ההתאחדויות העולמיות לאגרוף היריבות זו לזו).



אחד הניו יורקים שצפו באותו קרב היה קשיש יהודי בן 72 ושמו ריי ארסל, ששמו הלך לפניו כמטפח סדרתי של אלופי עולם באגרוף. עד אז הספיק ארסל להניח את הכתר על ראשם של 18 מתאגרפים שונים, בהם שמות מהוללים כמו בני לאונרד, שנודע בפטפוטי היידיש שלו, ג'יימס בראדוק, שסיפור חייו מוכר מהסרט "סינדרלה מן", ולארי הולמס, זה שפירק למוחמד עלי את הצורה.



ארסל נקלע להתקוטטות הפומבית בין דוראן וביוקנן כשהוא כבר פנסיונר שלא מרצון. הוא הוצא לגמלאות על ידי ראשי הפשע המאורגן, כלומר הבוסים האמיתיים שכבר 150 שנה מנצחים מאחורי הקלעים על הנעשה בעולם האגרוף.



ומעשה שהיה כך היה: בשלהי שנות ה־60, כשארסל עמד בשיא פרסומו המקצועי, הוא נרתם לקדם רעיון מהפכני - להעתיק את מרכז הסצינה של האגרוף מזירות ניו יורק אל המדיום הטלוויזיוני, שהחל אז לממש את מעמד הבכורה שלו כספק המידע המרכזי בעולם. משום מה, הרעיון לא מצא חן בעיני המאפיונרים, שחשו כי או־טו־טו תישמט מידיהם השליטה הבלעדית על קביעת זהות האלופים, שלא לדבר על הניווט מקרוב של שערי ההימורים הפורחים מסביב לקרבות על אליפות העולם. במסורת הימים ההם מוגשת (על ידי ג'ון טורטורו) לארסל הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה, ובעצת אשתו המבועתת (אלן בארקין) קיפל את עיסוקיו בשטח האגרוף ונסוג חרש אל עולמם הדומם של הפנסיונרים.



משהו בהתנהגותו של המתאגרף הצעיר מפנמה כבש את תשומת לבו של הצופה ארסל, שהזדרז להביע עניין בשיפור ביצועיו המקצועיים. רצון לחוד, ומציאות של שליטה מאפיוזית לחוד. נמצא מיד מי שהזכיר לארסל את התחייבות הפרישה שלו מהענף הספורטיבי הזה. בתגובה רגשית לאולטימטום החוזר, הצהיר ארסל שהוא חוזר בו מפרישתו, ושהוא יאמן בחינם את דוראן. וכך עשה במשך עשר שנים רצופות, עד 1982.



על שלושה דברים בסיסיים עמדה הקריירה של דוראן. על הרעב שלו לצבור עוד ועוד נכסים, ובכך לכפר על שנות המחסור של אמו ואחיו; על תשוקתו לכבוש את הבלונדה של השכונה (אנה דה ארמס), בתם של עשירי הרובע שהתבוננו עליו בהתנשאות כשעוד היה שרוי בפאזה של פושטק חסר מטרה בחיים; וחשוב מכל זה: על רצונו לנקום באמריקאים את עלבון הלאומיות של פנמה. וכך נדרשים הסבר והרחבה היסטורית.



אילו "ידי האבן" היה סרט רציני, והוא לא כזה באמת, ציר הגאווה הלאומית יכול היה למגנט סביבו את הדרמה על אודות דוראן. משום שהסרט עצמו מאזכר את העניין, אך אינו מרחיב יתר על המידה בנושא, כדאי בכל זאת להתעכב עליו. פנמה הומצאה על ידי ארצות הברית בחודש נובמבר 1904. קודם לכן לא הייתה ישות כזו, ואפילו הקפיטליסטים הנחושים ביותר שאכלסו באותה העת את גבעת הקפיטול לא חלמו לברוא אותה יש מאין. הם רק שאפו להתחיל סוף־סוף לחפור את התעלה שתחצה את מרכז יבשת אמריקה ותקצר את נתיבי השיט העולמיים.



משום מה התעכבה הודעת ההסכמה של ממשלת קולומביה ששלטה באזור, והצבא האמריקאי דאג להתקוממות עממית כאילו, שגררה בעקבותיה הכרזת עצמאות מדינית לאזור הגיאוגרפי שמסביב לתוואי התעלה המתוכננת. המדינה החדשה הוקמה, וארבעה ימים לאחר מכן חתמה ממשלתה הטרייה על חוזה הסכמה לכריית התעלה הנכספת, תוך מתן זכויות שליטה על כל אזור התעלה לחיילי צבא ארצות הברית. מאז ועד היום ממשיכה ההצגה הפנמית האמיתית להתנהל מהמטה בוושינגטון. מובן שדוראן, כמו ילידי פנמה בני דורו, כואב את עלבון השליטה של הגרינגוס דוברי האנגלית, והוא מרבה לתת לכך ביטוי מילולי במהלך עלילת הסרט.



בזכות דה נירו


אם שום דבר לא רציני ב"ידי האבן", מה הופך סרט זה למסקרן? התשובה לגמרי טריוויאלית - רוברט דה נירו. השחקן הוותיק מגלם פה את דמותו של ארסל, ועושה זאת תוך הסתייעות בכל הטריקים המפורטים בספר השטיקים להופעה מול מצלמה. העובדה שדה נירו שב לרחרח סביב זירות האגרוף הפילמאיות מקפיצה בבת אחת את העניין המציצני ב"ידי האבן". כידוע, היה זה דה נירו שכיכב בסרטו של מרטין סקורסזה, "השור הזועם", שנתפס כחשוב שבסרטי ז'אנר האגרוף. דה נירו עיצב שם את דמותו של ג'ייק לה מוטה, מי שהיה אלוף העולם במשקל בינוני, בסרט שבכורתו העולמית התקיימה ב־ 1980, מיד לאחר קרב "נו מאס".



כשסקורסזה ודה נירו חברו לפני 36 שנים ליצירת "השור הזועם", הם השכילו להטמיע את הלקחים האסתטיים שז'אנר סרטי האגרוף התמודד עמם מאז "צ'מפיון" (1932), שזיכה את ואלאס בירי בפרס האוסקר, דרך "צ'מפיון" (1949) רב העוצמה בכיכוב קירק דאגלס, "המתאגרף" (1949) הווירטואוזי עם רוברט ריאן, יצירת המופת "גוף ונשמה" (1947, ג'ון גרפילד), "אלימות בשכונות העוני" הפופולרי (1956, פול ניומן) ועד "פט סיטי" (1972) הנהדר של ג'ון יוסטון. אפילו ל"רוקי" (1976) הקלישאי עם סילבסטר סטאלון היו מניות בהכנת המתכון המורכב שהניב את "השור הזועם".



עקרונות הסיפור תמיד זהים. ילדות בשכונת מצוקה; חיים על גבול הפשיעה; מעורבות של ארגוני מאפיה; מרדף אחר הצעירה הבלתי מושגת, שתיכנע לחיזורים רק לאחר מפגן גבריות באמצעות האגרוף; נסיקה לרום התהילה והתרסקות הכרחית אחריה.



מה שדה נירו ידע להביא לבד ב־1980 לא משכיל להפיק מעצמו אדגר רמירז, המגלם את דוראן. רמירז מוכר בעיקר בשל גילום דמותו של קבלן הטרור הבינלאומי איליץ' רמירז סאנצ'ז בסדרת הטלוויזיה הצרפתית "קרלוס". באשמתו, או למען האמת באשמת הבימוי, נשללת כל מורכבות מדמותו של דוראן, ואותה ממיר רמירז במגוון חוזר על עצמו של הבעות פנים זעופות, שמתכנסות פה תחת ההגדרה הסלחנית "משחק".



ג'ונתן יעקובוביץ' ביים את הסרט, ועליו ידוע כי נולד בוונצואלה ב־1978, וש"ידי האבן" הוא סרטו העלילתי השלישי. ועוד נודע שיעקובוביץ' מתהדר גם בבני משפחה המתגוררים בישראל.