1. כאשר היו מגיעים אנשי אצולת הממון לבית המשפט לדון בהחזר חובותיהם הנאמדים בהרבה מיליארדי שקלים לנושים, היו זקני בית המשפט מצטופפים ולוטשים עיניים מעריצות בגדולי הדור המחויטים ומדיפים ריח מי קולון, מוקפים בסוללה של עורכי דין - גברים ונשים עטויי גלימות שחורות יקרות ערך אשר מתחתן חולצות לבנות מגוהצות בוהקות, על פרקי ידיהם של רובם שעונים יוקרתיים, בכפות ידיהם המעודנות אוחזים בפלצפון יוקרתי, שאליו הם לוחשים מדי פעם אמירה קצרה כשפניהם מסגירות את חשיבות מה ששמעו או מה שאמרו.



כאשר המיליארדרים על הנייר מגיעים נשמע רחש־בחש במסדרונות, המיליארדר מפזר חיוכים צנועים לקהל המביט לעברו בהערצה, מדי פעם ניגש אליו מישהו מהמעמד העליון, לוחץ ידו ומאחל לו הצלחה. המיליארדר משיב בחיוך צנוע ופולט “יהיה בסדר, בעזרת השם", וממשיך לצעוד כאשר אחד ממלוויו מנסה בעדינות לפלס לו דרך בין הסקרנים ההולכים ומתקבצים סביבו, מנסים להריח קצת תהילה ואולי לתפוס צילום על יד האישיות המפורסמת. צלמי העיתונות והטלוויזיה לא מניחים להם לשנייה מרגע שיצאו ממכונית הפאר בחזית בית המשפט ועד כניסתם לאולם המשפטים. הם דופקים פריימים אחרונים ויוצאים כאשר מוכרזת הקריאה הידועה “בית המשפט! צלמים מתבקשים לעזוב את האולם".



השבוע היה זה תורו של איש העסקים אליעזר פישמן. במשך שנים היה פישמן ב"טופ טן". לפני הרבה שנים הוא זכה לתהילת עולם, כאשר קרן רונית של ריגר־פישמן צנחה אל התהומות. יוסי ריגר ופישמן החזירו את כל חובותיהם והוכיחו שלא כל אנשי העסקים ברמות הגבוהות משתינים מלמעלה על מי שנתנו בהם אמון. זה היה מזמן. הפעם, באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב, פישמן, שחובותיו נאמדים בכמה מיליארדים טובים, היה על הקרשים. “אין איש חולק שהוא פושט רגל", קבע כבוד השופט אורנשטיין.



מיותר להביא את רשימת החברות והעסקים שבראשם עמד פישמן לאורך השנים ובחלק מהם הוא עדיין השליט. כמו חבריו למעמד העליון של “החייבים הגדולים", הוא גר בווילה מפוארת, מופיע באירועים יוקרתיים (בתקופה האחרונה קצת פחות), מדבר בצורה תרבותית ומנומסת ואפילו כשעיתונאים מטרידים אותו בבית המשפט לא תשמעו אותו שולח אותם ל"קיבינימט" בשפה בוטה.



כאשר נודע בתקשורת על ההימורים של פישמן בשוק מטבע החוץ והמכה הנוראה שספג כשהימר על הלירה הטורקית ממש בסמוך לנפילתה, רואי שחורות ניבאו שזה סופו של איש העסקים.




2. לפני כמה שנים ישבתי עם כמה ידידים ותיקים שהיו תפרנים כשהכרתי אותם, ולמרבה השמחה הצליחו בביזנס והפכו לאנשי עסקים עשירים, שאוהבים מדי פעם לשבת וליהנות מארוחה ושתייה במשהו שנוהגים לכנות כפרלמנט. בין החברים ישב גם בנקאי בכיר, בכיר מאוד. ישבנו במסעדת "שילה" ברחוב בן יהודה טרם היותה מסעדה יוקרתית פלצנית. סיפרתי לחברי לשולחן על מידע שהגיע לאוזני ועל פיו הביע באוזני עובד בנק בכיר, המתעסק בענייני אשראי למיליונרים, חשש שבעתיד הקרוב (הוא לא ידע לומר כמה קרוב) ארבעה טייקונים ממונפים יגיעו לפשיטת רגל ועלולים לגרום לקריסת בנק אחד או שניים, מה שיגרום לתוהו ובוהו במשק.



אני חייב לומר שהנוכחים בשולחן טענו שאני מגזים כהרגלי. הבנקאי הבכיר הגדיל לעשות והזהיר אותי שאוי ואבוי אם אפרסם מידע לא בדוק שכזה בתקשורת, כי זה עלול באמת לעשות מהומה ולגרום לפיטורים המוניים של עובדים ולנזק כלכלי בלתי הפיך. חברי הפרלמנט לחצו עלי לומר מי השמות שבהם מדובר. השבעתי אותם שאכחיש אם מישהו יצטט אותי ואמרתי להם “זיסר, דנקנר, פישמן, לבייב". באחד משידורי הרדיו בתוכניתי הזהרתי שתסריט כזה עלול להתרחש, והיום אני מצטער שלא נקבתי בשמות.



בכל פעם כשמתפרסמות ידיעות על החובות של מיליארדרים ישראלים, שנמחקים בהליך שזכה משום מה לכינוי המעצבן "תספורת", קופצות לי בראש כל מיני השוואות של מה שאפשר היה לעשות בכסף של החובות האבודים. בכספים האלו אפשר היה לפתור את הבעיה הקשה והכואבת של כ-750 קשישים החיים בעוני, חסרי כל, כשרבים מהם חסרי בית ונאלצים להתגורר ברחוב. אפשר היה לפתור בעיות של הרבה קשישים סיעודיים שאין מיטות אשפוז עבורם ושבני משפחתם אינם מצליחים להתמודד עם הנוכחות שלהם בביתם ללא השגחה של מטפלת 24/7. אפשר היה לפתוח מרכזים בכל הערים, שבהם יחולק על בסיס יומי מזון באופן סדיר לאנשים רעבים המחפשים אוכל בפחי הזבל. אפשר היה לפתוח מתנ"סים לנוער בפריפריה, שנאלץ להסתובב ברחובות בגלל המחסור במועדונים ובמקומות בילוי, ומתדרדר לאלכוהול, לזנות ולפשיעה.



אנחנו מדברים על מיליארדים שנעלמו, נמחקו כלא היו בגין תאוות בצע של קפיטליסטים חזירים בגיבוי בנקאים, חלקם מושחתים (ראו עבירות פליליות של מנהלי בנקים ישראלים בארצות הברית). המיליארדרים שירדו מנכסיהם המשיכו באורח חייהם הפזרני, קנו דירות פאר לילדיהם, חיתנו אותם באירועים המוניים מפוארים, שאורחי הכבוד בהם היו פרקליטי צמרת, בנקאי צמרת, פוליטיקאי צמרת. יד לוחצת יד ומעבירה צ'ק שמן במעטפה אטומה, יד משמנת יד ובקריצת עין סוגרת עוד קומבינה פיננסית. המושג “הון־שלטון־עולם תחתון" אינו סתם אמירה ריקה מתוכן.




ארכיון פרטי


התמונות של פישמן, נוחי דנקנר, דני דנקנר, אהוד אולמרט ועוד בבית המשפט, החזירו אותי הרבה שנים אחורה, לאמצע שנות ה־60. יום אחד החליטה עיריית תל אביב שנמאס לה מפושטי היד הממלאים את מדרכות תל אביב. מדובר היה במאות קשישים בלויי סחבות, לא מציקנים כמו הקבצנים של היום. יום אחד, בגיבוי משטרת ישראל, יצאו פקחי העירייה והשוטרים ואספו בניידות את הקבצנים מהרחוב והביאו אותם לבית המשפט. הקבצנים, שלא הבינו מה רוצים מחייהם, ישבו על ספסלי בית המשפט והמתינו עד שיוכנסו אל אולם המשפטים של השופט התורן כדי להשיב לאשמה הנוראית שתוטח בהם, “קבצנות". תוך כדי ישיבה שלפו הקבצנים את הקופסה שמשמשת אותם לאיסוף נדבות וביקשו מהנוכחים במסדרונות נדבה. מחזה אבסורד.



ממש באותם מסדרונות מסתובבים בתקופה האחרונה מיליארדרים המתגוררים בווילות מפוארות, מחזיקים בצי מכוניות וביאכטות. הם נשפטים באותם אולמות משפט מיושנים, אבל מדובר בזמנים חדשים ובזמירות חדשות.



אגב, אם מדברים על מקבצי נדבות, חלקם נודניקים שהופכים אלימים אם לא משחררים להם כסף. דור הקבצנים הזה כולל הרבה שיכורים או מסוממים, רבים מהם צעירים חסרי בושה בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. חלק מהם, אחרי שמקבץ כמה עשרות שקלים, מתייצב בתחנות ההימורים של הפיס כדי לשחק בקינו, בצ'אנס ובמכונות הימורים. אחרי שהם מפסידים הכל, הם יוצאים להמשיך לקבץ עד סיבוב ההימורים הבא.



כשהבטתי בחבורת הקבצנים על ספסלי בית המשפט בצילום משנות ה-60 מיד נזכרתי בשירו הנפלא של יעקב רוטבליט, "שיר האביונים" (לחן: תומר יוסף), המבוצע על ידי להקת החצר האחורית:



ומי ישיר את שיר האביונים


את שיר הנטושים בצד הדרך


שגם להם יש שם ויש פנים


ולא רק גב לתת בעבודת פרך



את שיר המשתכרים אל צרור נקוב


כבויי המבטים שחוחי השכם


את שיר הדל והמושפל והעזוב


שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם



ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד


מתי למדנו לא לשמוע לא לראות


ולעבור בצעד קל על המראות



כי מי ישיר את שיר האבודים


בלויי בגדים ויחפי רגליים


הנודדים ברחובות כמנודים


ומי ישיר את שיר חסרי הבית



את שיר הקבצנים פושטי היד


אל חלונות המכונית בצומת


והנהג עיניו חומקות מן המבט


אל הבטחה גדולה בשלט הפרסומת



ומי יישא קולו לומר כי רע מאוד


מתי למדנו לא לשמוע לא לראות


ולעבור בצעד קל על המראות.