בתקופה האחרונה הפסקתי לחלום. ניסיתי מוזיקה, מדיטציה, דמיון מודרך, אבל כלום לא עבד. איבדתי גישה לתת מודע שלי. החלומות הלכו לאיבוד ואין לי מושג איפה השארתי אותם. חלומות מאז ומתמיד היו בשבילי מצפן. באמצעותם הייתי בודק את רגשותי לסיטואציות שאותן צייר מוחי בכל כלי וצבע שאפשר לדמיין, תוך פענוח של שפת סמלים עשירה.



פתחתי ספר ישן של קרל יונג וקראתי שחלומות הם בעצם מנגנונים שמציגים מאגר פנימי של סמלים ומראות שהתפתחו במהלך ההיסטוריה האנושית. הוא קרא להם ארכיטיפים. בקיצור, המודעות היומיומית היא תוצר של כל מה שמסתובב אצלנו ב"לא מודע".



בחצי השנה האחרונה המודעות שלי מלאה בקונפליקטים ובמתחים. מאז כניסתי לעולם הבידור ראיתי סביבי יותר קנאה, צביעות ורוע מאשר ראיתי בכל 33 השנים שבהן אני חי. בחיי כאמן קראטה מקצועי לא נתקלתי בתכונות הללו אצל אנשים, אולי כי אמני לחימה גדלים על ערכים של כבוד ויושר, או אולי כי הם יודעים שגמר החשבון על התנהגותם מגיע כל שני וחמישי באימון הקרבות, והוא עלול לתפוס צורה של בעיטה לתוך הראש. צדק פרקטי וכואב זה שומר עליך צנוע ומודע מאוד למציאות.



אם המודעות שלי אומללה כל כך, אולי המפתח לשינוי שלה נמצא בתת מודע שלי. ישבתי עם עצמי והחלטתי שהגיע הזמן שאטפל בעניין הזה. אני חייב לגלות מה הולך בתת מודע שלי, ואם אני לא מצליח לחדור לשם בצורה לא מודעת, אעשה זאת בצורה מודעת.



התוכנית הייתה פשוטה. אציף את עצמי בכל סמלי החלומות המרכזיים שאני מוצא בספר, ואצור סוג של חלום מלאכותי שדרכו אוכל למצוא את הדרך החוצה מהעולם הכובל הזה שנקלעתי אליו. עיינתי בספר וקראתי בשקיקה על הארכיטיפים. הארכיטיפים המרכזיים שחוזרים בחלומות של בני כל התרבויות בעולם הם: הפאלוס, איבר המין הזכרי אשר מייצג את אלוהים והבריאה. הצל אשר מלווה את האדם ומייצג את הצד האפל בו. והאנימוס/אנימה, דמויות משלימות של זכר ונקבה.



אין לי חלום. איור: שי חי





תמונה של איבר מין זכרי בסלון


הבנתי, אני יכול לארגן חלום כזה. ניגשתי לעבודה. הצבתי תמונה של איבר מין זכרי בסלון ושמתי אודם כדי להתחבר לצד הנשי שלי. הייתי צריך זכר אלפא בסביבה אז הזמנתי חבר לקפה אותו החבר, שופט בכיר במערכת בתי המשפט, הגיע מהר. כשפתחתי את הדלת, נראה כי הוכה בהלם.



"יש לך אודם", הוא הופתע.


"איבדתי את היכולת לחלום", עניתי, "אני עובד על להחזיר אותה".


"הא", הוא מלמל.


בסלון קיבלה את פניו התמונה. "הכל בסדר?", הוא שאל בדאגה. "אני יודע שאתה עובר תקופה לא קלה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה המצב".


"הכל טוב, אחי, באמת, מאה אחוז בשליטה".


הוא התיישב והדליק את הטלוויזיה. "אפשר לצייר אותך?", שאלתי. הוא הנהן לאישור.



פתחתי את ספר הרישומים שלי וציירתי אותו בזמן שהביט במסך. לצדו ציירתי דמות שחורה חבוטה ובעלת מראה מיואש.


בזמן שציירתי יכולתי לשמוע שהתוכנית בטלוויזיה עוסקת בהרולד ט. ווילקינס, עיתונאי לא מוערך שנפטר חסר כל ב–1960. הסיבה לכישלונו: פרסום כתבות ומאמרים על חייזרים ויבשות אבודות, דבר שהוביל את הקהילה העיתונאית להתנער ממנו ולראות בו פסאודו–עיתונאי תמהוני.


"בבקשה", תלשתי את הציור ומסרתי לו. "תתלה במשרד".


"למה יש רוח רפאים לידי?", הוא שאל. "אתה באמת רואה אותה?", הוא ניסה לגשש ולבדוק אם אני עדיין מחזיק בשפיותי.


"תקשיב טוב", אמרתי לו. "רד מזה, לא השתגעתי, ואני לא רואה רוחות, זה הצל שלך".


"אבל הצל הזה נראה כמו רוח רפאים מפחידה".


"אתה זקוק לצל הזה שיעשה אותך תלת ממדי. בלעדיו אתה בעצמך רוח רפאים שטוחה, ילד טוב ומחונך לכל היותר". הוא נעלב.



באותו הלילה, כששכבתי לישון, שקעתי בכבדות לתוך המזרן. הרגשתי נוכחות מטרידה של אדם נוסף בחדר, אבל לא יכולתי להזיז את גופי ולפקוח את עיני. ניסיתי לצעוק ולזוז ולא הצלחתי. משהו ישב לי על החזה, משהו כבד כמו שנאה מעומק הלב וסמיך כמו צביעות עיתונאית. כשפקחתי את עיני הייתי על גג של בניין גבוה באירופה של שנות ה–20. מולי, לצד שולחן עגול מקושט במפה אדומה, ישב ווילקינס. הוא לבש מקטורן צהבהב ושערו היה פרוע. לידו ישב קרל יונג.



"איבדתי את החלומות שלי, חבר'ה", אמרתי. "יש לכם מושג איפה הם?".


"ניסית לחפש מתחת לשידת הלילה שלך? לפעמים מוצאים שם דברים שאיבדנו מזמן", ענה ווילקינס.


"הדבר החשוב הוא לזכור שאומנם אתה חלק מהעולם החדש שאליו נכנסת, אבל הוא לא חלק ממך", אמר יונג וינק מהמקטרת.


"ממש כמוך", לחשתי להרולד וקרצתי. "כמוני יש רק אחד, אבל בהחלט כמוך", הוא קרץ בחזרה ולגם וויסקי.


"עכשיו זמן להתעורר, שי", אמר יונג בנימה רצינית.


"עוד חמש דקות", עניתי כילד מתחת לשמיכת פוך בבוקר לימודים חורפי. "לא חלמתי זמן רב כל כך".


"עוד חמש דקות זה יהיה מאוחר מדי. חלומות זה חשוב, אבל יותר חשוב להתעורר מהם", הוא השיב.



התעוררתי בבהלה במיטתי. ווילקינס נעלם ואיתו יונג והשולחן העגול. קמתי מהמיטה והזזתי במהירות את השידה שלצד המיטה. היה שם פקק ישן של מים מינרליים והרבה אבק. הבטתי בשעון, מזל שהתעוררתי, אני מאחר להחליף את זהבי בפריים טיים ברדיו 103. הנושאים החמים הם פליטים סודנים והילרי קלינטון. למרות זאת, אני חושב שאדבר היום על חייזרים ויבשות אבודות.