שמעון פרס ידע לחלום, אבל גדולתו הייתה ביכולתו הנדירה לפעול בידיים חשופות כדי להפוך את החלום למציאות. לפני כשנתיים ליוויתי אותו כשקיבל את האות הגבוה ביותר בארה"ב, מדליית החירות שאותה העניק לו הנשיא ברק אובמה. בנאומו בטקס דיבר פרס על החלום.



"אנשים רבים קוראים לי חולם", הוא אמר. "אני מניח שזו הסיבה לכך שהרגשתי תמיד בבית באמריקה, המדינה שההיסטוריה שלה הוכיחה כי האנושות יכולה לחלום. חלומי הראשון היה להיות רועה צאן בקיבוץ, חלום שהפך למציאות. בימים צפיתי בכבשים, כדי לא לאבד אף אחת. בלילות צפיתי בכוכבים, כדי לא לפספס אף אחד. אך חלומם של רועי צאן צעירים הופרע כשדוד בן-גוריון, ג'ורג' וושינגטון שלנו, קרא לי לשרת את מדינת היהודים שרק נולדה".



העיניים של ראשי הממשל והקונגרס האמריקאי נצצו, כשפרס המשיך והוסיף "לאחר מלחמת העצמאות בן-גוריון הציע כי אצא לארצות הברית ללמוד אנגלית. 'למד את החלום האמריקאי', אמר לי, וכך עשיתי. למדתי כי אמריקה אינה ארץ של עצלים. זהו ביתם של המעיזים. החלום האמריקאי סובב סביב עבודה קשה, רוח חלומית וגישה המאמינה כי זה אפשרי".



זו הייתה מורשת פרס: הגשמה מעשית של חלומות. חזון שמאפשר תוכנית מעשית. כולם רוצים שלום, כולם רוצים ביטחון, אבל כדי להגיע אל היעד צריך לא רק להעז אלא גם להזיע. הוא עשה זאת בחייו. הוא הזיע הרבה, בוועידות המפלגה, בתבוסות פוליטיות, בנאומי תוכחה, בעימותי סרק, בפגישות שווא, בחדרי משא ומתן אפופי עשן, בהמתנה לקולות הנאמנים, בספירת קולות הימאים וקולות הרמאים. הוא לא חיכה לאישור, הוא לא ציפה להנחיה, הוא עשה, פעל, חקר וקבע עובדות בשטח. גם בתחום הביטחון, בסלילת הנשק מצרפת והכור הגרעיני וגם בתחום המדיני, בתחום הכלכלי ובכל דבר שבו נגע.


הוא נתן לצעירים סביבו לפעול. פרס הנחה, ובעיקר שימש השראה ונתן כיוון ומצפן. כך ניסה, וכמעט הצליח, ליצור מציאות חדשה בשטחים בתקופת יצחק שמיר בזמן הסכם לונדון (הסכם קונפדרציה עם חוסיין מלך ירדן, שהיה אמור לתת לו שליטה ואחריות על הפלסטינים, ולתת להם אזרחות וזכות פוליטית, בלי פינוי יישובים ישראליים). שמיר חשף את המגעים החשאיים וטרפד את ההסכם. פרס חטף סנוקרת, אבל הוא לא נכנע.



כשהוא שאל "אני לוזר?", ונענה בקריאות ושאגות "כן!", האמת הייתה הפוכה. לוזר הוא אדם שנכנע להפסד, פרס ידע תמיד לקום ולנסות מחדש. מעפר ההתרסקות של לונדון קם הסכם אוסלו. שנתיים אחרי המהפך הפוליטי של 1992 הוא חבר ליריבו המושבע יצחק רבין, ושימש ראש גשר לערוץ החשאי שאימץ יוסי ביילין, כדי לחבור למהפכה של חבירה עם אש"ף לצורך פתרון הבעיה הפלסטינית.


אין זו אגדה


הוא לא קיבל שום דבר מן המוכן, הוא לא ראה שום דבר כמובן מאליו, הוא ידע איך להניע אישים, איך לשלב מאמצים, איך לעגל פינות, להחליק גבשושיות כדי להתקדם. דמיינו למשל עניין קטן ואנושי: את חלומו הגדול להמשיך את דרכו של רבין הוא הפסיד לבנימין נתניהו - הצעיר חסר הניסיון, שהיה בסך הכל שגריר באו"ם וסגן שר החוץ. פרס הלך לישון ראש הממשלה, וקם "לוזר". הוא חטף מכל עבר על כך שלא מינף את רצח רבין לתוצאה פוליטית. ניתן היה לצפות שאחרי הפסד כה צורב פרס לא יוכל לעולם להישיר מבט אל עבר נתניהו. פרס הישיר גם הישיר.



הישירו מבטים, שמעון פרס ובנימין נתניהו. צילום: Getty Images
הישירו מבטים, שמעון פרס ובנימין נתניהו. צילום: Getty Images



הוא יעץ לו כבר בחפיפה, לפני שהוחלף. הוא שימש כאיש סודו במהלך הכהונה הראשונה שלו, ובסיבוב האחרון, כשהיה נשיא המדינה ונתניהו שוב ראש הממשלה, הוא נפגש איתו ולעתים עם רעייתו שרה לארוחת ערב, פעם בכמה שבועות. הוא לא חסך שום מאמץ כדי לשכנע, לסלול דרך ולסייע לנתניהו לעשות את הדבר הנכון בעיניו. הוא אפילו גיבש תוכנית שלום מהפכנית, שנתניהו בלם ברגע האחרון.



עכשיו מותר לספר: פרס גיבש בשיחות עם אבו מאזן תוכנית מדינית, שחשב שהיא מותאמת למידותיו של נתניהו ושל הימין בישראל. הוא קיבל מראש הממשלה אישור לחפש דרך, אולי כי נתניהו רצה רק להשתמש באשראי המדיני של פרס כדי להכשיר מהלכים מדיניים ולשמר קשרי חוץ. אבל פרס לא התעצל ולא שימש רק עלה תאנה, ובנה מהלך יצירתי חוצה גבולות.



תוכנית פרס הייתה להתקדם בשלבים למדינה פלסטינית פונקציונלית. הוא הגדיר מחדש את גושי ההתיישבות. אלה שיישארו בשטח ישראל - מעלה אדומים, גוש עציון ואריאל - ואלה שיישארו בשטח המדינה הפלסטינית - גוש עופרה ובית אל, גוש חברון וקריית ארבע, גוש עלי ושילה ועוד כמה ריכוזי יישובים. פרס גיבש הסכמה עקרונית עם אבו מאזן, שצוותי כוננות מיוחדים של צה"ל ומסוקי תקיפה ישמשו קו הגנה מיידי לגושים שיישארו במדינה הפלסטינית עם אזרחות ישראלית.



הפרטים לא היו סגורים, אבל הרעיון לא נדחה. נתניהו בלם את המהלך ברגע האחרון, כשפרס היה בדרכו לפגישה בירדן, כפי שחשף אז בן כספית. התוכנית הגנוזה קיבלה אישור מאוחר כאשר נתניהו דיבר או רמז בראיון לערוץ 2 ב-2013 על כך שייתכן שיישארו התנחלויות בשטח המדינה הפלסטינית. ההזדמנות, אם הייתה באמת כזאת, הוחמצה. פרס נשאר בבית. אבו מאזן הרגיש נבגד וחזר בו, נתניהו התקדם בנתיב של טוני בלייר, שהפך לדרך ללא מוצא. פרס ניסה עד הרגע האחרון. הוא לא הפסיק לחלום. הוא ידע מניסיון שכל מדינת ישראל נולדה והצליחה מתוך חלום, מתוך חזון. מתוך מאמר מדומיין של הרצל.



בנאומו בקונגרס הוא המשיך לדבר על החלום. הוא נתן עצה שגם היא לא ממש התקבלה עד כה על ידי הממשל האמריקאי. "אני משאיר בידיכם היום עצה אחת, זוהי עצתו של ילד שחלם בקיבוץ ומעולם לא דמיין לאן מסלול חייו הנפלא ייקח אותו", הוא אמר. "כשהרצל אמר 'אם תרצו אין זו אגדה', הוא צדק. כשאני מסתכל אחורה על חייה של מדינת ישראל, נוכחנו לראות שחלומותינו לא היו גדולים מדי, אלא קטנים מדי. ישראל השיגה הרבה מעבר למה שחלמנו, והרבה מעבר למה שדמיינתי.



"אז אני מבקש רק דבר אחד מאמריקה, מדינת החולמים: אל תחלמו בקטן. אתם גדולים - חלמו בגדול. והמשיכו לעבוד קשה להפוך את חלומותיכם למציאות חדשה עבורכם ועבור האנושות כולה". זו מורשת פרס האמיתית. זו הצוואה שהותיר אחריו: במקום לילל, להספיד וליבב, יש לחלום בגדול.



הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2