בסדר, סגרנו מעגל. אין לך מה לכעוס, אמרתי לך שאני לא מסתדר עם אובדן, שאיני נותן לזה לחדור אלי. אז עברו שלוש שנים, בדיוק עכשיו, ביום כיפור. הנה עליתי לקברך, הנחתי אבן מזוינת, ובאמת חשבתי שזה היה מיותר. כשמת, או יותר נכון כשהודיעו לי, לא טרחתי לברר את סיבת המוות. 

הספיק לי לדעת ששלחת יד בנפשך. זה היה אקט מטומטם לחלוטין, וגם כשאיימת לעשות את זה, כשהיינו סגורים ביחד במוסד, אמרתי לך את זה - שזה פשוט בזבוז. 
אז באמת, אחרי שלוש שנים למותך וארבע שנים למפגש שלנו אני מתנצל שלא התרשמתי מזה שחתכת את עצמך באמבטיה. נכון, לא הייתי עדין כשחבשתי אותך, אפילו הורדתי לך סטירה לפרצוף, וגם קיללתי אותך בכל הקללות האפשריות, כי התלכלכתי בדמך. גם הייתי מבסוט כשהפרמדיק של מד"א שזיהה אותי אמר לי: "קוף, סחתיקה על החבישה. אולי יכרתו לה את הידיים מהנמק, אבל לעשות חוסם אתה יודע". הוא טעה לחשוב שאני אחד מהצוות. אבל נהניתי לתקן אותו, והוא אמר רק, "הא, הבנתי". 

חשבתי שנגמר הסיפור, הראית לכולם שאת לא שמה ז' על עצמך, אבל ממש לא התרגשנו, ושתתחילי להתארגן על החיים שלך. אז טעיתי. זו לא הטעות הראשונה שלי בהערכת מצב, גם לא האחרונה. 
בכל השיחות שלנו, בקבוצה, וגם בארבע עיניים במרפסת שצופה לצלע הר, לא הבנתי למה את לא אוהבת אותך. למה את נותנת לגברים להתעלל בך; מדוע את משחקת עם המיניות שלך; ומדוע את חושבת בקול שחזה זקור ותחת יפה ירשימו אותנו הגברים כאן, כשאנחנו שבורים מהחיים; זה לא היה המקום המתאים, לא כאשר המטפלים שם, גם אם הם מציינים עשר או 20 שנות ניקיון, ראו כבר הכל מכל. טוב, בסדר, אני גם מתנצל שחייכתי בכל פעם שלוריס הייתה פותחת את הסשן של הגשטאלט בעשר בבוקר: "שני, עלי למעלה, תתלבשי ותחזרי". את צודקת, זה היה ילדותי, ואני כבר לא ילד. 
***
רצית והשתדלת להדהים אותנו. ואמרתי לך יותר מפעם אחת שזה לא יעבוד. שכל אחד כאן הוא סיפור לטרילוגיה של קופולה, ואת לא שונה. בסדר, אז אולי הסיפור שלך חריג. בכל זאת, היית בת למנהל בית חולים ולאחות הראשית שלו. בת שהחליטה להידרדר כדי לגרד את הקרקעית של החיים ולראות מה יש שם. בסה"כ היה ונותר שם חרא, אבל את לא האמנת לי, על אף שהייתי מבוגר ממך בכמעט כפול שנים. 
אז מותאק, אם בלעת שלושה בקבוקים של כדורים מכל הצבעים, והלכת במחשבה שטפטפתי עלייך אצל אלכס בסיפור של הווליום, את טועה, מותק. זו לא דרכי, אני הרי קוף משלושת הקופים, לא שומע, לא רואה, לא מדבר. 
את שמעת שיש לי זולא, לא יודע מי אמר לך, אבל אמרתי לך היכן היא, ושתתארגני משם בעצמך. מה חשבת בדיוק? שאלכס פראייר? שהוא לא יבחין שאת משומשת? תגידי, מי נותן באף ארבעה כדורים מפוררים ומדמם מהנחיריים כמו חזיר? הוא ראה אלף כמוך, זה היה קטן עליו. אז הוא עשה חיפוש, פירק את הארון, ומצא את הזולא. הוא רק הביט בי, ואמר שעוד נסגור חשבון, ושלח אותך הביתה לאמא. ושם את קשקשת שטויות והאשמת את כל העולם ואשתו, ואלכס הרי ידע שמאמא הוא יוציא גרסה סדורה. 
איך אני יודע? הוא אמר לי. אבל הבטתי בו בביטחון ואמרתי לו: די לזיין לי את המוח. אתה רוצה שאני אתן שתן בכוס ותבדוק? רוצה לקחת לי דמים? לא? אז רד ממני. 
לשמחתי הוא ירד. אבל הוא לא שכח לי את זה, ובכל פעם עד היום כשהוא מספר לי איך גנב את האונייה עם הדגים מאפריקה לאילת, אז הוא אומר לי: "בסדר, תפסו אותי, אבל נתתי להם את הפוזה שלך, ואמרתי שזה לא אני. הם לא האמינו, כמו שאיני מאמין לך. אתה יודע שאני גוי מצד האמא הפולנייה, אז ממנה למדתי לא להאמין ליהודים". ועד היום, ארבע שנים אחרי, אני מדפדף אותו מעלי, ואומר שלא הייתה לי נגיעה לסוגיה. 
אבל את, את התנהגת בטמטום מוחלט. בסדר, אז הוא שלח אותך הביתה. במקום להתאפסן בבית ולטפס על הקירות אצל אמך, הלכת להשתגע בחגיגה כאילו אין מחר. ואז חזרתן למרכז, ואלכס שאל אותי מה אני אומר, אני אמרתי שלי את נראית בסדר. אז הוא אמר שאעוף לו מהפרצוף. הוא ראה שאת משומשת, הוא הרי לא צריך לבדוק. הוא הרי תמיד אמר לנו שהוא מרגיש אותנו בזקן, לפני שהריח מגיע לו לאף.
אחותי, הרי בקושי עמדת על הרגליים. ואמא שלך אולי הייתה אחות גדולה בבית חולים, אבל בחיים היא פיון. היא סיפרה לו שהיית במסיבה. בתוך שעתיים הוא כבר ידע שזו הייתה מסיבת רווקים, שנתת שם הופעה על החתן, גירדת אלפייה, ורצת לקנות שני גרם. אז זוכרת שהייתי מצחיק אותך עם ה"פעם זונה, תמיד זונה"? כן, נכון, את צחקת, אבל אני הייתי רציני לאללה, עם מסר להעביר.  
***
תכף כיפור, היום והמועד שבו דפקת שלושה בקבוקים של שטויות. אז יאללה, בואי נסגור גם את הקטע עם הקשר המיני האסור עם רמי. איך אני בעדינות תיאורית? אל תצחקי, יש לי את זה כשצריך. לוריס שאלה אותך על הקשר האסור הזה, במקום להביט לה בפנים ולומר לה אין ולא היה כלום, דפקת סצינה של "חלף עם הרוח", ועפת מהחדר בצרחות. 
ולוריס, נו את הרי ידעת שאין לה דם בגוף, היא שלחה את רמי לארוז את התיק, ואלכס כבר טלפן להוריו שיבואו. מה חשבת, שרמי לא יישבר, שהוא לא ייתן גרסה? הרי כל הפנסיה הצבאית של אבא שלו הלכה למימון הטיפול בו, בדיוק כמו הפנסיה של אבא שלך, אללה ירחמו. מה, רצית שרמי ייצא לעולם ויתחיל לעבוד? וואלאכ הבנאדם דפוק על מת', ולא מפסיק להתגעגע. ואלכס הרי הסביר לך ולכולנו שמכור אין לו אלוהים, ולא משנה כמה פעמים ביום ישיר את תפילת השלווה ויתמודד עם 12 הצעדים. בראש הוא רק מחכה להזדמנות למנה הבאה. ואם בדרך צריך לבצע איזו עסקת טיעון קטנה, הוא לא יפספס את ההזדמנות. וזה מה שהיה.
אבא שלו בא, בלי הדרגות וההילה של הגיבור, כי אלכס הרי תמיד אמר להורים: "כן, אתם בסדר, מאה אחוז כולכם. שלחתם את הילד לאוניברסיטה, בכל קיץ מימנתם לו חופשה בגואה. והייתם בטוחים שהוא אחראי, כי הוא הרי הילד שלכם. אבל הילד הזה, לא רק שהוא דפוק על הכימיקל, הוא גם דילר, ועוד דילר טיפש, כי תפסו אותו. אותי אף פעם לא תפסו, אותו כן. ואם אני שולח אותו מכאן, זו הפרת תנאי שחרור ממעצר. אז תחליטו מה אתם רוצים לעשות". 
זה היה בשולחן שלו בחצר, את זוכרת? איפה שהוא היה מכין קפה קטן? במקינטה הזו שהביאו לו מאיטליה? שם זה היה. אני ישבתי לידו, כי אלכס ביקש ממני. הרי האבא שם אותו אצל אלכס אחרי שהוא דיבר איתי. אנחנו מכירים ממזמן. גם את האמא אני מכיר, הרבה שנים. היא הזדקנה, אבל עם הבלונז' והמיני היא חושבת שהיא בת 14 ולא 55. אז האבא הביט בה, ופתאום הוריד לרמי פצצה. שמעתי רק בום גדול, והוא עף מטר. 
אלכס הצית מרלבורו אדום ואמר לו, "היי, תירגע, הלו, אני חתום על הילד הדפוק". אבל האבא לא נרגע ושאג עליו בטירוף. איכשהו הרגעתי אותו. ואז אלכס נעל שוב את הקרוקס, הביא מהמשרד כמה דפים ועט, ואמר לרמי לכתוב הכל, עליכם. בהתחלה הוא לא רצה, אבל אלכס אמר: "או שאתה כותב, או שאני מחזיר אותך לכחולים. יש לך דקה לחשב סיכונים".  ידעתי שזה סיפור גמור. 
הוא התחיל לכתוב. רציתי ללכת, אבל אלכס נעל עלי את היד והושיב אותי. "אם אתה זז, אתה אורז". ואז הוא אמר לרמי: "גם בקול, תדבר ותכתוב. אני לא קורא טוב, אבל אני שומע לא רע". הוא ענה שהוא לא יכול, אז אלכס נכנס והביא לפ־טופ וטייפ. ואני הייתי הקצרנית. תקשיבי לי, יקירתי, הוא מכר אותך מיד. את קנית, את הבאת, הוא רק הכין את החומר. הוא מיד גם הפיל את התיק על הוריו, והתברר שהייתם בוויקאנד אצלם, ואת זה הם לא סיפרו לאלכס. 
אחרי שהוא סיים ונשלח לחדר, אלכס אמר להם: "נכון שאני נראה כמו מפגר, אבל זה רק נראה. יש לי הרבה ניסיון עם הורים, שבטוחים שהם יודעים מה טוב לילד הדפוק שלהם, בדיוק כמוכם. אז ככה, אני מחזיר אותו לשירות המבחן. תודה לכם על הכל". 
האבא היה זרוק על הכיסא, כמו מישהו שדפקו לו צרור בבטן. הבלונז' של האמא איבד מזוהרו. הדמעות שלה טפטפו על המיני, אבל בשקט. האבא פתאום אמר "קוף, דבר איתו, בשבילי. אנחנו חברים". אבל אלכס אמר שאין לי מה לומר, שהוא החליט וזהו 'תראות. האבא ביקש צ'אנס נוסף, אחרון ודי. אלכס ליטף את הזקן, ואמר לו: "שמע, אולי אתה תת אלוף גדול ואני כולה טוראי שלקחו לו את הדרגות, אחרי שגנבתי את האונייה. אבל זה לא עושה לי כלום. אם הוא נשאר כאן, זה בתנאים שלי. אין חופשות, ואתם לא באים לבקר אותו. כן, כן, לא אז לא". 
הוא הסכים מיד. הבלונז' הדהוי ניסתה לומר משהו, הוא היסה אותה מיד. ואז אלכס אמר להם ללכת, ושלח אותי להביא אליו את רמי. נכנסתי לחדר שלו, הוא פרט על הגיטרה את "בית השמש העולה". הוא לא הביט בי, ירדנו במדרגות בשקט. ואז הוא אמר "היא תעזוב, נכון?". לא עניתי, כי הוא הגעיל אותי. אלכס שאל אותו אם יש לו משהו במזוודה. הוא נשבע שלא. הוא שלח שני חבר'ה להביא את כל המטען שלו, ולהניח הכל במרכז הרחבה, גם את תיק הרחצה. "בדרך כלל, אני בודק וגם מוצא. אבל אתה הרי שטינקר קטן, אז נגיד שמצאתי. תתפשט, הכל, עכשיו עירום. שים את הבגדים על התיק. עכשיו, מהר". ואז הוא התיז ספריי של המנגל, ושרף את הכל. 
"תיכנס למשרד, קח ג'לבייה וכפכפי גומי. זה מה שאתה לובש. כל יום תכבס אותה, כשתתלה אותה לייבוש, תבוא אלי עירום ואני אתן לך אחרת. ככה כל יום. אם קר לך, תתכסה בכיסוי של המיטה. אם עדיין קר לך, תשכב במיטה, אבל אז אתה לא יוצא ממנה, עד שיקראו לי להוציא אותך. אין לך ארון, אין לך חפצים. אני אקנה לך מברשת שיניים וסבון. אין שמפו, כשאתה מתקלח אתה קורא לי לפני, אני בתוך האמבטיה. כשאתה צריך לשירותים, אתה קורא לי, אתה נכנס עירום, אני מחוץ לדלת. רק אני, לא שום מדריך אחר. אם אני לא פה, אתה מתאפק. הבנת? יש לך תואר, אתה מהנדס? אתה משוכנע שאתה יותר חכם ממני? אז אני שם ז' עליך. לי יש תואר בלחיות. טוס לי מהעיניים, אתה מגעיל אותי". 
ואני רק עמדתי שם, כמו אידיוט, והבנתי שאלכס כועס, אבל הפעם באמת. הוא קם ואמר לי שאנחנו מכינים כבש היום. אמרתי לו שמגעיל אותי לגעת בבשר. אז הוא ענה שגם אני מגעיל אותו. את זוכרת שהוא היה מביא לנו את הגופה של המנוח מנוסרת כזה לחצי? ותמיד הוא היה אומר שזה לא אשמתו, שהבדואי דביל, שרוצח את החיה עם גרזן. טוב שלפחות הוא פשט לה את הצמר. 
"תפרקו את הבשר, תחתוך עגבניות ובצל, תניחו בתבנית, על נייר כסף. תפוחי אדמה אני אשים אחר כך, כי אתם דפוקים בראש. תחמם תנור ל־200 מעלות, תן לזה רבע שעה בחום הזה, ותקראו לי. אחרי זה הוא יתבשל 12 שעות, ויהיה טעים. יאללה, לך, לך, לא רוצה לשמוע אותך". 
נכנסתי לבית, הגופה של הכבש נטפה דם על השיש. לא יודע איך לא הקאתי. ראיתי אותך מהחלון, יושבת שם בפינה, מחבקת את הברכיים, ואז באת לקחת סיגריה עד שאמך תגיע. אמרתי לך לא להרגיז אותו, את אלכס, לא לדבר, רק לשתוק. הנהנת עם הראש. אמך הגיעה, אלכס דיבר, היא בכתה, ואז נסעתן. מאז לא ראיתי אותך. אלכס דרש מאיתנו לא לשאול אותו שאלות עלייך. בדיעבד נודע לי שהוא ארגן לך מרכז טיפולי אחר בצפון הארץ, אבל לא החזקת שם מעמד וחזרת הביתה. לפסים כשהיה כסף, לאלכוהול, למסיבות הרווקים, לכל החרא שמוכרים בפיצוציות. 
ואז בכיפור הלכת. לא רציתי לבוא ללוויה. כעסתי עלייך, אני עדיין כועס.
***
אבל עכשיו אני כאן, שם אבן קטנה לזכרך. יפה כאן, רגוע, עצים וכל האביזרים שמאפיינים את תעשיית המוות. אני חושב על פורטיס וסמי בירנבך עם "המוות אינו מחוסר עבודה". אם את שואלת, אז אני בסדר. עוד יומיים אציין ארבע שנות ניקיון; התחתנתי עם כיפוש. כן, זו שהייתה באה למרכז, לקחת אותי לחופשות. יש לנו ילד מקסים; חזרתי לעבוד. פול טורבו. את זוכרת שאלכס רצה שאמכור ספרים בסטימצקי? שאעבוד רק שש שעות ביום? אז הוא רצה.
התחלנו את הגמילה תשעה, נשארנו שבעה. את הלכת וגם מיקאל, הצייר הצרפתי עם השפם של שאגאל. היה 11 חודש במרכז, אלכס שכר לו דירה ופיקח עליו. אבל אחרי שבוע מצאו אותו מת על הספה מול הטלוויזיה. דום לב. זוכרת איך הייתי בודק לו כל יום את שקית השתן, של הקתטר? לראות שזה חם, כדי לוודא שהוא חי? אז הוא הלך. הלכתי לבקר גם אותו בבית החדש והקבוע שלו, בנתניה. בכל זאת גרנו מיטה ליד מיטה 14 שבועות.
מה עם השאר? לא משהו. כולם בשימוש קשה, משתדל לא לראות אותם, כי זה קשה. את בטח מבינה למה. טוב, אני הולך מכאן. אגב, פגשתי את רמי באיזה כנס. לא תאמיני, אבל הוא טוען שהוא התנקה. הוא אפילו מצפון של איזו קבוצה ב־na. הוא ביקש שאצטרף, אמרתי לו שבטח אבוא, ואני שמח בשבילו, אפילו חייכתי אליו. לא דיברנו עלייך. ואז לפני שחתכתי, הלכתי לשירותים. שמעתי מתא סמוך את המשיכה באף, הקול הזה פוצץ לי את הראש מיד. יצאתי מהתא וגם המשתמש יצא. זה היה רמי, המצפון עם כל החארטה. הוא לא דיבר, ואני רק אמרתי: נקה את השפה, חלאה. ד"ש לאבא. 
ואז נזכרתי בך, ובו, ובאלכס, ובכולנו. בגלל זה באתי אלייך. 
יאללה, צ'או. מבסוט שאת נחה סופסוף. אל תצומי, אין בשביל מי. זוכרת שאמרתי לך את זה?