מסע בעקבות סוד קסמו של פו הדב, 90 שנה לאחר שיצא לאור

"אתה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין, חזק יותר ממה שאתה נראה וחכם יותר ממה שאתה חושב". את המשפט הזה לא אמר גורו צעיר בחליפה מהודרת שמנסה לשכנע את מאמיניו שהם יכולים להרגיש טוב יותר עם עצמם; אלא דב אחד, די גרגרן, שבימים אלו חוגג 90. מאז יצא לאור ב־14 באוקטובר 1924, הפכו פו וחבריו מ"יער מאת האקרים" לא רק לחביביהם של ילדים ומבוגרים כאחד, שמצטטים את העקרונות הפילוסופיים הנחבאים בין הדפים, אלא גם למותג מצליח וחובק עולם שכבר עשרות שנים מתנוסס על חפצים שונים ומשונים. אז איך הפך הטקסט של א"א מילן לחביב כל כך על הבריות?

רבים ניסו לענות על השאלה הזאת, בהם גם הסופר יהודה אטלס, שכתב את סדרת הספרים "ילדים גדולים", שפרק מתוכה מוקדש לדב המפורסם. לדבריו חבורת החיות שחיה ביער היא מעין עולם בזעיר אנפין, שמשקף חברה אנושית רחבה יותר. "כל אחד ממרכיביה, למרות פשטותו כביכול, בנוי בתחכום רב: גם צעצוע וגם יצור חי ומרגיש, גם ילד וגם כל אדם, גם סטריאוטיפ וגם דמות חד פעמית".

לכל חיה דפוסי התנהגות קבועים: אי־יה החמור הוא הפסימיסט הנצחי, נמרור הוא השוויצר, שפן יעיל להפליא, חזרזיר פחדן, קנגה היא האמא הפולנייה הדאגנית תמיד, רו הוא ילד שובב, ינשוף הוא החוכמולוג הנפוח ופו הוא שילוב של כל הדמויות גם יחד. לדברי אטלס, אחד מסודות הקסם של הספר הוא "האמפתיה המוחלטת שבה מתייחסים הסופר, כריסטופר והחיות אל החסרונות, הגחמות וחוסר המושלמות של כל אחד ואחד". נקודת המבט אל החיות היא לא דרך תוצאות מעשיהן, אלא דרך הכוונה.

"לפו יש האומץ להיות מי שהוא, להיות פשוט הוא", אומר ד"ר חיים שפירא, סופר, פילוסוף ומתמטיקאי. "הרבה אנשים אומרים 'ביג דיל, גם אנחנו כאלה'. זה שקר. כל דבר שאנחנו עושים, אנחנו שואלים אם הוא ימצא חן ומה יחשבו עלי הקולגות ואם זה מנומס או פוליטקלי קורקט. אנחנו מפילים על עצמנו צנזורות ומשחקים איזה דמות. לא פו הדב. הוא אגואיסט פתולוגי וגרגרן קיצוני ולא מסתיר את זה. כששואלים אותו 'האם אתה רוצה כריך עם דבש או עם ריבת חלב?', פו אומר 'תביא דבש, תביא ריבת חלב, לחם מיותר'".

אז איך אנחנו אוהבים דמות של גרגרן ואכלן כפייתי?
"כי יש לו לב טוב. הוא פשוט טוב ותמים וזה לא סותר את יתר התכונות שלו, ולי לפחות אלו נראות תכונות יפות. זה סוד הקסם. הוא עושה מה שהוא רוצה, אפילו לא ללבוש מכנסיים".

גם פו הדב וגם "הבית בקרן פו", שיצא שנתיים אחר כך, מתרחשים בתקופת הילדות המוקדמת, תור התום והתמימות על פי מילן. "זוהי תקופה של תגליות מרתקות מדי יום", אומר אטלס. "בתקופה זו הילד חש כי הוא כל יכול, ובעצם כל אחד בה מרוכז רק בעצמו, כשאין עדיין מודעות לסכנות קיומיות, למצבים ללא פתרון, לאובדן, לנזקים בלתי הפיכים ולסוף שאינו טוב ועולם שאינו מנוהל כהלכה".

בתקופה זו אספקת הדבש תמיד מובטחת. "ישנה חידה מתמטית: לפו יש 15 חביות דבש. הוא אכל אחת, כמה נשארו? בספרי פו הדב התשובה היא 15", אומר שפירא. "היתרה נשארת אותו דבר, לא משנה כמה את מושכת. העולם הזה, שלפני בית הספר, הוא גן העדן המדהים. זו התקופה שבה האושר אפשרי. תקופה שבה הילדים מבינים עניין, אבל עדיין אין עניינים של מוות או מין. ובספרי פו הדב אין מין, אין אזכורי מוות, אין הורים, אין מבוגרים - ממש גן עדן".

באין מבוגרים, כריסטופר רובין הוא האבא של כולם. "שליט נאור שלא רודה בנתינים שלו, לא מנצל אותם או נהנה מהשלטון", קובע אטלס. "הוא עוזר לחניכיו לחיות על פי דרכו, ומאפשר להם לגדול ולצמוח ולהגשים את עצמם".

האושר הזה נגדע באחת כשכריסטופר רובין נאלץ לעזוב את היער האהוב וללכת לבית הספר, נגרר באחת מהעולם האוטופי לעולם המציאותי. "הסוף של הסיפור - זה כמעט לבכות מצער", מודה שפירא. "בית הספר הוא מקום לא טוב, הולכים ללמוד שם על שברים וממלכות – זה משעמם מוות. יש ילדים אחרים, משווים אותך אליהם, אי אפשר לשחק עם צעצועים. כריסטופר נכנס לדיכאון כשהוא הולך לבית הספר ופו נכנס לדיכאון כי לא ישחקו איתו יותר".

אל תדאגו, זה לא יקרה

כדי להבין מדוע בחר מילן לסיים כך את סיפורו כדאי לנבור בביוגרפיה האישית שלו. הוא נולד בלונדון ב־1882 לאיש חינוך, מנהל נערץ וליברלי של בית ספר לבנים. ילד חכם ועצמאי שאהב לצאת לטיולים ארוכים ביער הסמוך לביתו. בגיל 9 עזב את בית הספר של אביו ונשלח לפנימייה מרוחקת, קשוחה וקפדנית. "אין פלא שהילדות שלפני מצטיירת בעיניו כגן עדן", מציין אטלס.

אחרי הפנימייה והקולג' וחלום להיות כותב שהולך ומתרחק ממנו בעודו חי חיים של דלות ועוני, התחיל מילן לעבוד כעורך בעיתון "פאנץ". המזל משתנה. הוא מתעשר ונושא לאישה את דורותי דה סלינקור. אחרי אפיזודה קצרה כחייל בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה - שם הוא פוגש את ארנסט שפרד, מי שיאייר את ספרי פו - הוא חוזר לביתו ומתחיל לכתוב מחזות שמצליחים והופכים אותו למפורסם.

ב־1920 נולד למילן ורעייתו בן. הם קראו לו כריסטופר רובין. כשהיה הילד בן 4 רכשו בני הזג חווה סמוכה ליער אשאדון, שלימים יהיה ביתם של פו וחבריו. כריסטופר מרבה לבלות ביער עם האומנת ובלעדיה. "הוא היה ילד מתבודד, יצירתי, שהמציא לעצמו סיפורים, שהתרחשו כביכול סביב צעצועיו על רקע היער", אומר אטלס. "סיפורו בנו יהפכו בידי מילן חומר גלם לסיפוריו".

באותה תקופה הוציא מילן את ספר השירים "פעוטות היינו", שהפך לרב מכר מיד עם פרסומו. "פו הדוב" יצא כאמור ב־1926 וכלל עשרה פרקים, בכל פרק סיפור. "יצירה המתובלת בנונסנס ומלווה בקריצה ממזרית", אומר אטלס. "אל תטעי, לא מדובר בסיפורים על תום ותמימות. מילן היה ממזר גדול. הוא היה בחור פיקח שהבין את החיים. הוא בנה דמויות שמורכבות מחיה, צעצוע וגם מדמות אנושית. לכל אחד יש החיים והאופי שלו, ודרכם אנחנו חווים את הדילמות של החיים: להתחלק עם מישהו, להציל מישהו כשאני מסכן את עצמי, חיברות או בדידות, אלו דברים ממזריים".

אבל פו הדוב היה גם הטרגדיה של החיים היצירתיים של מילן. אפיזודה בת חמש שנים שאחריה לא טעם שוב הצלחה. "המבקרים חיכו לו בפינה", מסביר אטלס. "קודם היללו אותו ואחר כך שחטו אותו בעטים שלהם. זה גרם לו להפסיק לכתוב לילדים במתכוון". גם כריסטופר רובין לא רווה נחת מדמותו. כשגדל הוא קינא באביו, כעס עליו, הדף את תשומת הלב ובהמשך עבר להתגורר בדרום אנגליה והיה לבעליה של חנות ספרים קטנה.

פו הדב והבית בקרן פו תורגמו ל־30 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. לעברית תורגמו הספרים שלוש פעמים, לא פחות. את התרגום השלישי - והמוצלח לדעת רבים - עשתה אבירמה גולן. "מילן כתב פשוט. באנגלית מתוקנת אבל במילים פשוטות", מסביר אטלס. "בתרגומים המוקדמים לקחו את הטקסט והגביהו אותו שלוש קומות מעל למקור, ואם זה לא מספיק אז זרקו לתוכו יהודימיזים, כאילו גיירו אותו כהלכה. אברימה הרבה יותר קרובה למקור וכלל לא נמלצת".

בשנת 1961 רכשה דיסני את הזכויות על השימוש בדמותם של פו וחבריו, יצרה סרטי קולנוע באורך מלא, סדרות טלוויזיה וכמובן הוציאה ליין של מוצרים. "דיסני עשו אמריקניזציה של הדמויות", קובל אטלס. "הן לא אנגליות, ולא מדברות כמוהן, באנדרסטייטמנט".

בשנים שחלפו יצאו ספרים המבוססים על דמותו של פו, בהם ספרי פילוסופיה והגות כגון "הטאו של פו" ו"הטה של חזרזיר". "אני לא מחבב מדריכי אושר פשטניים שנותנים עצות שנשמעות פשוטות אבל קשה מאוד ליישם אותן", אומר שפירא, שמרבה להשתמש בדמותו של פו בהרצאותיו. "פו הדב הוא לא מדריך לאושר כי אין כזה, אבל הוא גורם לאנשים הרבה שמחה ומעורר מחשבות נכונות שיעזרו לך בטיול אל ממלכת האושר, אם תחליט ללכת לשם".

איזה עקרונות פילוסופיים מצאת בין דפי הספר?
"חזרזיר שואל את פו: 'מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך כשאתה מתעורר בבוקר?'. 'מה יש לארוחת בוקר?', אומר פו ושואל, 'ומה שלך חזרזיר?'. 'איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום?', אומר חזרזיר. אז פו חושב שנייה ואומר משפט מדהים: 'זה אותו דבר'. כלומר לא לעשות כלום זו הרפתקה מדהימה, אבל בלתי אפשרי לא לעשות כלום בלי רגשי אשם, כמו שקורה לכל אדם סביר בתרבות המערב.

"העיקרון השני יותר מדהים: באחת הסצנות המפורסמות פו הדב נתקע בדלת ולא מצליח לצאת אחרי שאכל יותר מדי אצל שפן. עכשיו, אם זה היה קורה לי אגיד לעצמי שהשמנתי. זו מחשבה שלילית, פסימית. לפו אין מחשבות פסימיות, ולכן כשהוא תקוע הוא אומר לארנב: 'תגיד מי בונה את הפתח ככה שהוא נהיה צר יותר עם הזמן'. זו תורת היחסות על פי פו הדב: זה לא אני השמנתי, זה הדלת שהפכה רזה יותר. הוא מציע לאנשים להפסיק להאשים את עצמם בכל דבר".

"ויש עוד עיקרון: כשפו וחזרזיר עומדים מתחת לעץ. חזרזיר שואל בפאניקה 'מה יקרה אם העץ ייפול עלינו?'. פו חושב ואומר: 'בוא נניח שהעץ לא ייפול עלינו'. רוב האנשים תמיד דואגים ורוב הדאגות שאנחנו דואגים הן דאגות סרק. אז פו אומר לנו אל תדאגו, זה לא יקרה".