המיתוס של הפלסטינים במלחמתם להקים מדינה משלהם מתבסס על המושג "נכבה", כלומר “אסון". מאחורי המילה הזו עומדים מעשי טבח שביצעו ומבצעים, לכאורה או שלא, הישראלים בפלסטינים. “מעשי טבח" אלה הם שגרמו למנוסת ערביי ארץ ישראל מבתיהם במלחמת העצמאות, וגם הקלו על גירושם. הראשון ל"מעשי טבח" אלה התרחש בדיר יאסין (שאותו תיארנו וניתחנו לפני כחצי שנה), וזריקות התגבור שלו הן פרשת קיביה ב–1953, פרשת כפר קאסם ב–1956 ופרשת סברה ושתילה ב–1982. פרשות אלה לא רק עיצבו את התרבות הפלסטינית וגיבשו את הפלסטינים לאומה בלתי מתפשרת, אלא גם שימשו ועודן משמשות ככלי ניגוח נגד ישראל בחלקים גדולים של העולם, ואף בקרב ישראלים לא מעטים. ספק אם ידיעת הפרטים והעובדות תשנה משהו בטווח הקצר, אך היא תנאי הכרחי לשינוי שהכל מייחלים לו בטווח הארוך. לכן, אחרי שהצגנו את שהתחולל בדיר יאסין, נדון בפרטי פרשת קיביה - כפר פלסטיני ששכן שני קילומטרים מגבול ישראל לאחר קום המדינה, צפונית לעיר מודיעין עילית שכמובן לא הייתה קיימת אז.
צבא פסיבי
מסמך זה מתפרסם כאן לראשונה. איתן קבע: “ניתן להגדיר את הפעילות המבצעית של צה"ל, מבחינת כושר הביצוע, סוגי הפעילות, שינוי בתפיסת מפקדים ויחידות בשני שלבים: שלב א' - עד הקמת יחידה 101 (אוגוסט 1953), שלב ב': הקמת יחידה 101 והאיחוד עם גדוד 890". בשלב הראשון: “הפעילות העיקרית של צה"ל הייתה פסיבית ברובה". הסיבות לכך היו: