שופט בית המשפט העליון לשעבר, אליהו מצא, נשיא עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד), היה מעדיף למות ולא להתאשפז בבית החולים, אם היה מגיע למצבם הרפואי של שמעון פרס ושל אריאל שרון. "לא הייתי רוצה להיות בבית החולים במצב רפואי כמו זה שלהם", הוא מספר כעת בראיון מיוחד ל"מעריב". "כשאתה מגיע לבית החולים, אתה נתון לידי הרופאים כחומר ביד היוצר. על פי מוסכמות רפואיות ישנות, ההתחשבות בחולה היא אפס, אם כי היום הנטייה היא בחלק מבתי החולים להתחשב בחולה ולא לטפל בו כמו בתינוק בן חודש. הרי אפשר להחזיק אדם בחיים כמעט עד אינסוף, כמו מתושלח, אבל זה לא פתרון נכון. לשרון עשו עוול. המשפחה שלו רצתה בזה, אבל אלה חיים חסרי כבוד, מחליפים לך טיטולים כמו לתינוק. למה צריך לעשות דבר כזה לאדם?".



אולי בגלל החשש מהמדרון החלקלק?


"את חושבת שבסדר להחזיק אדם בחיים במשך שש שנים? זה מתקבל על הדעת? כל זה לא היה קורה אם שרון היה מגיש למשרד הבריאות הנחיות מקדימות מפורטות המבטאות את רצונו כאשר הוא כבר לא יהיה כשיר לפרט את רצונותיו. אני ואשתי חתמנו על מסמך כזה. רוב האנשים לא אוהבים להתעסק בזה אף על פי שכל אדם, גם אם הוא מטומטם לגמרי, יודע שיום אחד הוא ימות. חיי אדם ומותו קרובים אצל כל אחד. אני חתמתי על המסמך כדי שאם אגיע למצבם של פרס או שרון, הסביבה שלי תדע איך אני רוצה לסיים את חיי".



נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל. צילום: אבשלום ששוני
נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל. צילום: אבשלום ששוני



איך?


"אני רוצה ללכת לישון ולא להתעורר. זה המצב האידיאלי, אבל אומרים שרק צדיקים מתים ככה. רוב האנשים מתים בייסורים ובכאבים בבתי החולים כשהם מחוברים לצינורות. מבחינה חוקית, אם אדם לא חתם על טפסים שבהם הוא מבקש לסיים את חייו בשקט ובכבוד כדי שלא לשכב בבית החולים כמו פרס, אין הרבה מה לעשות, אם כי לפעמים רופאים עוזרים לחולים לסיים את חייהם. יש היום מושג שנקרא 'טיפול פליאטיבי', שמטרתו להרגיע ולשכך כאבים. בתרופות הרדמה והרגעה מסייעים לאדם לסיים את חייו ולא להאריכם באמצעים מלאכותיים. לגיסתי עזרו למות בשיטה הזאת כשחלתה בסרטן. הקלו עליה".



יכול להיות שפרס ושרון לא סבלו.


"אף אחד לא יודע באמת. אני לא הייתי רוצה להיות במקום פרס. ריחמתי עליו כשהיה מאושפז. אני יכול לנחש שאם הוא יכול לדבר, הוא היה מבקש שיניחו לו. הרי הוא לא היה חוזר להיות מה שהוא היה. הוא לא היה נוסע עוד לדאבוס. אני, במצבו, לא הייתי רוצה שיאריכו את חיי באמצעים מלאכותיים כשאני צריך למות באופן טבעי. בהנחיות המקדימות ביקשתי שכשאגיע למצב של חולה הנוטה למות, חיי לא יוארכו באמצעים מלאכותיים, ואף פירטתי מהם האמצעים שבהם אני מבקש שלא ישתמשו".



גם אם היית יודע שהטיפול הרפואי בך הוא טוב?


"במשרד הבריאות כל הזמן אומרים לך שהרמה של הטיפול הרפואי עולה, אבל אני מחכה חמש שעות בתור לצילום, וזה אחרי שהמתנתי שנה לצילום עצמו. ואני מקבל יחס טוב במיוחד. אותי, כשופט בית המשפט העליון לשעבר, לא משכיבים במסדרון".




לא חלק מהקליקה



עמותת ליל"ך פועלת כ־30 שנה כדי למנוע סבל מיותר מחולים, בין השאר באמצעות עידוד לחתימה על ההנחיות המקדימות לטיפול באדם במקרה שמחלתו תמנע ממנו להביע את רצונותיו. 20 אלף חברים בעמותה חתמו באמצעותה עד כה על ההנחיות. אחד מהם היה שמעון פרס; על פי רופאו, ד"ר שלמה שגב, דייק בהנחיותיו עד לרמת התרופות שאותן יקבל.



מצא, נשיא העמותה בעשר השנים האחרונות, נאבק כדי לשנות את חוק החולה הנוטה למות. על פי יו"ר עמותת ליל"ך, בינה דיבון, אחת מפעולות העמותה היא תמיכה בהצעת חוק שתאפשר לחולה שימיו ספורים לסיים את חייו בעזרת תרופה ממיתה על פי בחירתו.



"על פי החוק, אדם שנקבע שהוא עומד למות, ותוחלת חייו אינה עולה על שישה חודשים, יכול להימנע מקבלת טיפולים רפואיים מהסוג המחזורי - כמו דיאליזה או כימותרפיה - אבל לא מהנשמה, מפני שניתוק ממנה הוא המתה אקטיבית", אומר מצא. "לגוססים שברור שימותו בתוך שבועיים יש זכות לסרב לקבל הזנה מלאכותית. אבל מה קורה לחולים שמועד פטירתם הצפוי אינו ידוע, כמו חולי ALS (מחלת ניוון שרירים - של"ד) או חולי שבץ ולב? ביקשתי מיעל גרמן, שהייתה שרת הבריאות, להכניס תיקונים בחוק החולה הנוטה למות כך שחולה הנוטה למות בתוך חצי שנה יוכל לקבל סם ממית במרשם רופא ולהחליט מתי הוא ישתמש בסם".



"עזבה את משרד הבריאות, וההמלצות נגנזו". גרמן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
"עזבה את משרד הבריאות, וההמלצות נגנזו". גרמן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



"בחמש מדינות בארצות הברית - אורגון, מדינת וושינגטון, מונטנה, ורמונט וקליפורניה - רופאים מוסמכים יכולים לתת לאזרח אמריקאי מרשם לקניית סם ממית אם הוא חולה הנוטה למות בתוך שישה חודשים. החולה יכול להחליט מה לעשות בסם, להחליט אם להשתמש בו - ומתי. זה אנושי ומוסרי. באורגון נמצא שמחצית מהחולים שקיבלו מרשם לסם ממית לא השתמשו בו - ונפטרו באופן טבעי".



גרמן, לדברי מצא, מינתה ועדה בת 15 אנשים, והוא היה אחד מהם. היא גיבשה המלצות הדומות למה שמקובל בארצות הברית. "ואז עזבה גרמן את משרד הבריאות וההמלצות נגנזו".



מצא עצמו התוודע לנושא כשהיה שופט בית המשפט העליון. "הגיע אלינו ערעור פלילי של גברת שחייתה עם גבר חולה, שביקש שתעזור לו למות. הוא ביקש שתקנה לו רעל עכברים ואיים עליה שאם לא תעשה זאת, הוא יקפוץ מהמרפסת. אחרי הרבה הפצרות היא קנתה לו רעל עכברים, אבל יצאה מהחדר בזמן שהוא שתה אותו. בבוקר הגיע חבר לבקר אותם, נכנס לחדרו של החולה וגילה שהוא לא מת. החבר הבהיל את החולה לבית החולים, ושם הוא מת אחרי שהתייסר כל הלילה בכאבי תופת. האישה הואשמה בסיוע למתאבד. בישראל אפשר להתאבד, אבל אסור לסייע למתאבד. בית המשפט המחוזי דן אותה לשנתיים של מאסר בפועל. אנחנו הקלנו את העונש שלה לשנת מאסר. בסופו של דבר היא מתה בבית הסוהר".



מצא, בן 81, פרש מבית המשפט העליון בינואר 2005, אחרי 32 שנה כשופט, מתוכן 14 שנים כשופט בית המשפט העליון. בטקס הפרידה שנערך לו בבית המשפט העליון הוא תקף את הפוליטיקאים והפרשנים שביקרו את בית המשפט העליון ועשו זאת, לדבריו, כשבית המשפט העליון לא מילא "את ציפייתם הפוליטית, הסקטוריאלית, המפלגתית, הדתית, האנטי־דתית או העדתית. לא פעם נחפזו אישי ציבור לבקר בפומבי ובלשון בוטה הכרעה שיפוטית דקות ספורות לאחר שאמר בית המשפט את דברו, ועוד בטרם הספיקו לעיין בנימוקי פסק הדין".



היום, למעלה מעשור אחרי שפרשת, אתה יכול להבין את הביקורת על בית המשפט העליון, את התחושה שהשופטים הם קליקה הומוגנית?


"האגדה הייתה שכל שופטי בית המשפט העליון גרים בשכונת רחביה בירושלים ולמדו משפטים באוניברסיטה העברית. אני לא הייתי שייך לקליקה הזאת. על פי מוצאי אני מזרחי; אבי נולד בירושלים ומוצא משפחתו מיוון, ואמי נולדה ביפו, בת למשפחת מטלון. אבי לא היה שופט כמו אביו של מישאל חשין. אבי היה סוחר. בכל העולם שופטים מגיעים מהאליטה המשפטית. מטעמים של מראית עין משתדלים למנות לבית המשפט העליון שופט ערבי, ולא תמיד הצלחנו.



"אבי לא היה שופט כמו אביו, אביו היה סוחר". מישאל חשין. צילום: קובי גדעון, פלאש 90
"אבי לא היה שופט כמו אביו, אביו היה סוחר". מישאל חשין. צילום: קובי גדעון, פלאש 90



היו מינויים בפועל של שופטים ערבים שלא היו ברמה שהעליון יכול לשאת, עד שהגיע השופט סלים ג'ובראן. ב־2017 יהיו ארבעה מינויים חדשים בבית המשפט העליון, ויש להניח שיהיה בהם ערבי. אתה לא יכול לקחת לבית המשפט העליון שופט אתיופי שלא הוכיח את עצמו בשום דבר, רק בגלל מוצאו. אשמח מאוד אם יהיה שופט אתיופי בבית המשפט העליון, אבל הוא צריך להתאים".



בציבור קיימת תחושה שהמתאימים הם, בחלקם לפחות, חברים או בני משפחה של שופטים.


"אולי לבנים של שופטים קל יותר להגיש מועמדות. עד לפני שנה ישבתי בראש ועדה מייעצת לנשיא בית המשפט העליון שתפקידה היה לבדוק את קידום שופטי בית משפט השלום לבית משפט מחוזי. ראיינו עשרות שופטים בבית משפט השלום שלום וקראנו את פסקי הדין שלהם והמלצנו על אחדים כראויים לקידום בלי קשר למוצאם או לקשרי המשפחה שלהם. לי היה מתמחה שלמד במכללה. בדרך כלל המתמחים בבית המשפט העליון הם בוגרי אוניברסיטאות, אבל בראיון הוא הרשים אותי כשביקש שאקח אותו לשלושה חודשי ניסיון, ואמר שאם לא יעמוד בו, הוא יעזוב. הוא היה נשוי, אב לילד וגר בשפלה, ובכל זאת בכל בוקר בשבע וחצי הוא כבר היה בבית המשפט ועשה עבודה טובה".



אפשר לומר שלנשים קשה יותר לקבל הזדמנויות כאלה?


"מבחינתי, שכל השופטים בבית המשפט העליון יהיו נשים. היום יש חמש נשים מתוך 15 שופטים. המינוי אינו תלוי במגדר".




"בחרו בי, אז הלכתי"



מצא גדל בתל אביב, למד מדע המדינה וכלכלה בבית הספר הגבוה למשפטים ולכלכלה בתל אביב ועבר ללמוד משפטים אחרי שנת לימודים אחת. במהלך לימודיו הפך בית הספר לשלוחה התל־אביבית של האוניברסיטה העברית. הלימודים התקיימו בערבים. בבקרים עבד כפקיד בבנק לאומי. הוא התמחה בנזיקין במשרדו של אחיו, יהודה מצא, ועם סיום ההתמחות עבד כעורך דין אזרחי תשע שנים. ב־71' הגיש בקשה להתמנות לשופט. התקן היחיד הפנוי היה כשופט בצבא. מצא התגייס לקבע ושימש שופט בבית הדין הצבאי במחוז המרכז.



דליה דורנר, נשיאת בית הדין דאז, המליצה למנותו לנשיא במקומה כשקודמה לבית הדין הצבאי לערעורים. ב־77', כשהוצע לו קידום לבית הדין לערעורים, העדיף מצא לפרוש מהצבא. למחרת שחרורו הושבע לשופט בבית משפט השלום בבת ים. שבע שנים אחר כך קודם לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ושם רכש מיומנות כשופט פלילי. ב־89' הגיע לעליון, תחילה לחצי שנת מינוי בפועל - ושנתיים אחר כך למינוי קבוע.



המליצה למנותו לנשיא בין הדין הצבאי במחוז מרכז במקומה. דליה דורנר. צילום: פלאש 90.
המליצה למנותו לנשיא בין הדין הצבאי במחוז מרכז במקומה. דליה דורנר. צילום: פלאש 90.



"נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, הכיר אותי מהפרקליטות הצבאית. כשהיה הפרקליט הצבאי הראשי, הוא נתן קורס בדיני מלחמה והשתתפתי בו. באותו זמן התמודדו על התפקיד גם יעקב קדמי, שאול אלוני ומיכאל בן־יאיר, אבל בסוף בחרו בי, אז הלכתי".



ב־14 שנותיו בבית המשפט העליון - באחרונה שבהן שימש המשנה לנשיא בית המשפט - עורר מצא לא אחת תשומת לב בפסקי דין. אחד מהם נודע בשם בג"ץ שדולת הנשים - ב־94' קבע בג"ץ שיש ליישם את עקרון ההעדפה המתקנת במינוי נשים לדירקטוריות בחברות ממשלתיות. בפסק דין אליס מילר (שביקשה, כזכור, להתקבל לקורס טיס בחיל האוויר) ישב מצא בהרכב שקיבל את עתירתה. בפסק דין כהנא, בדעת מיעוט, הוא הותיר על כנה את הרשעתו של בנימין כהנא בהמרדה. כמו כן, הוא ישב בהרכב שזיכה חלקית את אריה דרעי ב־2000 מאשמת שוחד ומסעיף מרמה והפרת אמונים, וגם ישב בהרכב שזיכה את שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, מעבירת מרמה והפרת אמונים.



דיון נוסף בבית המשפט העליון הפך את פסק הדין ושב והרשיע את שבס. מצא היה גם בהרכב השופטים שהתיר לערוץ "פלייבוי" לשדר בישראל. מצא דחה את העתירה שביקשה מבית המשפט להורות לראש הממשלה אריאל שרון לחקור את "פשעי אוסלו", וכן היה בהרכב השופטים שביטל את מינוי אהוד יתום לראש המטה ללוחמה בטרור בשל עבירות שעבר בפרשת קו 300 (אם כי מצא קבע שיתום יכול להתמנות לכל משרה אחרת בשירות המדינה ובגופים ציבוריים).



אליהו מצא (משמאל) במשפטו של דרעי. צילום: פלאש 90
אליהו מצא (משמאל) במשפטו של דרעי. צילום: פלאש 90



כמו כן, הוא היה בהרכב השופטים שאסר, בפסק הדין קעדאן, לדחות את קבלתו של אדם ליישוב קהילתי רק מפני שהוא ערבי. אלא ששלוש שנים אחר כך, בהרכב אחר, קבע שליישובים קטנים שמורה הזכות לקבוע מה יהיה אופיו של היישוב. בפסק דין אחר מתח ביקורת על הרס בתי פלסטינים ודרש מהצבא להנהיג נוהל קבוע במקרה של "נקיטת סנקציות נגד אזרחים", אם כי בסופו של דבר כמה מהבתים נהרסו לפני שהפלסטינים עתרו לבית המשפט, והעתירות הוסרו.



בדרך כלל בית המשפט העליון נוטה בעניינים ביטחוניים לקבל את עמדת המדינה והצבא.


"חלקנו על הצבת גדר הביטחון בצורה שהקשתה על החקלאים הפלסטינים להגיע לחלקותיהם. היה מקרה נוסף שבגללו אהרן ברק, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, אמר בטקס הפרידה שלי מבית המשפט שזה היה פסק הדין האקטיביסטי ביותר שלי. זו הייתה עתירה של תושבי יישוב בדואי בנגב. גשר שנמתח על ואדי ביישוב קרס, והמדינה לא רצתה לבנות גשר חדש, מפני שהיישוב בלתי מוכר. בשל כך נאלצו ילדי היישוב ללכת דרך ארוכה כדי להגיע לבית הספר. בהחלטת ביניים כדן יחיד אמרתי למדינה שלא מתקבל על הדעת שהילדים יבוססו בוואדי מוצף מים או ייאלצו ללכת דרך ארוכה כדי להגיע לבית הספר - וציוויתי להקים גשר זמני".




ישב בהרכב שקיבל את עתירתה. אליס מילר, 1995. צילום: פלאש 90.
ישב בהרכב שקיבל את עתירתה. אליס מילר, 1995. צילום: פלאש 90.




זה לא עניין ביטחוני.



"כשצריך לקבל את עמדת המדינה, בית המשפט מקבל אותה. בענייני דת ומדינה התערבות בית המשפט גדולה יותר מאשר בביטחון. בנושאי ביטחון בית המשפט הרבה יותר מאופק וזהיר. העתירות מוגשות על ידי צדדים מעוניינים או עמותות ציבוריות, ומהצד האחר החומר הביטחוני שמוצג לשופטים בדלתיים סגורות משכנע לפעמים. בית המשפט לא יכול לקבל אחריות בענייני ביטחון כשמגיע נציג השב"כ ומפרט את הסיכונים והסכנות. קשה מאוד להתווכח עם העמדות האלה כי לבית המשפט אין אמצעים כדי לבצע חקירה משל עצמו. גם בארצות הברית יש שבית המשפט מקבל את עמדת הממשל".



בית המשפט העליון באמת מצליח לשנות סדרים? בהלכת קופטי מתחת ביקורת על ידן הקמוצה של הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, וידן עדיין קמוצה.


"אחת הבעיות הקשות היא היעדר אכיפה. בית המשפט העליון נותן צו, והרשות מנסה לעקוף אותו. מנחם בגין לא אהב את החלטת בית המשפט שהורתה לפנות את אלון מורה, אבל הוא קיים אותה. לא תמיד זה קורה. יש סיטואציות שהממשלה מתחמקת בהן מקיום צווים על ידי חקיקה עוקפת אף שבדרך כלל נותנים לממשלה זמן מספיק כדי לאכוף את הצו. היה לי מקרה שישבתי בהרכב של שלושה שופטים בשאלה של חלוקת תקציבים עירוניים על פי קריטריונים קבועים. ביטלנו את חלוקת התקציבים בצורה רשלנית, על פי רצון הרשות ולא על פי קריטריונים".



מצא ישב בהרכב שביטל את מיניו לראש המטה ללוחמה בטרור. אהוד יתום.
מצא ישב בהרכב שביטל את מיניו לראש המטה ללוחמה בטרור. אהוד יתום.



"שני השופטים האחרים בהרכב אמרו שצריך לתת לרשות המקומית ארכה של חצי שנה כדי לפעול על פי ההחלטה שלנו. אני נשארתי במיעוט כשתבעתי לאלץ את הרשות לפעול מיד. בית המשפט נוטה שלא ללחוץ על הרשות יותר מדי, אלא לתת לה ארכה מספקת. במהלך אותה ארכה כמה מהגופים השלטוניים ברשויות לא מקיימות את הצווים. הם פשוט מתעלמים ומעמידים פני תם. זה מתסכל, אבל כשופט אתה צריך לדעת לספוג את זה. חשוב שדברו של בית המשפט ייאמר, גם אם הממשלה לא מקיימת את הצו".



ישבת בהרכבים שדנו בפסק הדין של אליס מילר ובפסק הדין של שדולת הנשים - שניהם היו פורצי דרך - אבל בפועל נשים עדיין מופלות בישראל.


"שינוי מעמד הנשים מחייב תהליך חברתי וחינוכי ארוך. מאז פרשת אליס מילר, בנות מגויסות לקורסי טיס וחובלים ולתפקידי לחימה שעד לפסק דין מילר נחשבו מיועדים לגברים בלבד. פסק הדין בעניין שדולת הנשים הביא למינוי נשים רבות מבעבר למשרות בכירות בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות ושל תאגידים ציבוריים אחרים, ואף תרם ליתר־איזון בין המגדרים במילוי תקנים במנגנון הממשלתי ובמנגנון הציבורי".



מה דעתך על ניסיונותיהם של פוליטיקאים להתערב בנעשה בבג"ץ ועל הביקורת נגד האקטיביזם השיפוטי שלו? 


"בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, נזהר מאוד בכבודן של הרשויות האחרות, אינו ממהר להתערב בהחלטות הרשות המבצעת ולמעשה מגביל את התערבותו רק למקרים שבהם מוכחת חריגה מסמכות או חוסר סבירות קיצוני. גישה דומה מגלה בית המשפט כאשר הוא מתבקש להתערב – במסגרת תפקידו כערכאת ביקורת חוקתית – בחקיקת הכנסת. חלק מהפוליטיקאים אינם משלימים עם התערבותו (הנדירה, יש לומר) של בית המשפט במעשי הרשויות המחוקקת והמבצעת, מייחסים זאת לאקטיביזם שיפוטי הפוגע בריבונותה של הכנסת וגורע מיכולת המשילות של הרשות המבצעת".



"על רקע זה אנו נתקלים בניסיונות לסכל את החלטות בג"ץ, בין היתר בהימנעות מקיום צווים שיפוטיים או בגרירת רגליים ויצירת סחבת אינסופית, כמו בפרשת גיוס האברכים, בפינויה של עמונה ועוד. שמירת עצמאותו של בית המשפט הינה ערובה חיונית לקיום משטר דמוקרטי. הצעות להגברת כוחם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים מיועדות לכרסם בעצמאות בית המשפט על דרך מינוים של שופטים שהשלטון מעריך כי יהיו נוחים לאשר את החלטותיו. גם זו סכנה ששמירת אופייה הדמוקרטי של ישראל מחייבת להישמר מפניה. לבית המשפט מעמד ותפקיד מרכזי במשטר המקדש הפרדת רשויות ואת האיזון בין סמכויותיו לבין סמכויות הרשויות האחרות אסור להפר". 



אתה שותף לחשש שרמת בית המשפט העליון הולכת ויורדת עם השנים?


"אי אפשר לדבר על רמת בית המשפט העליון. יש גישות שונות של שופטים; יש יותר אקטיביסטיים ויש פחות זה משתנה מעידן לעידן. בית המשפט היום פועל בצורה נכונה, מאופקת ותקינה - כפי שראוי במשטר של הפרדת רשויות - ולא מתערב כשלא צריך. כשצריך - הוא מדבר בצורה החלטית, כמו בפרשת עמונה".




"יש פרצות"



מצא מודע לעובדה שהוא עצמו אינו נחשב שופט אקטיביסט. "בעניינים האזרחיים אני מודה שהייתי שמרן. למשל בנושא צוואות - כשמישהי כתבה שהיא לא מורישה לבעלה דבר - היו אהרן ברק ושופטים נוספים יצירתיים כדי שהבעל יקבל בכל זאת נתח מהירושה. אני חשבתי שצריך לקיים את הצוואה כלשונה. היה גם מקרה של אדם שהיה שקוע בחובות וביקש לצאת לדרום־אפריקה כדי להרוויח כסף ולפרוע את החובות. לפני שנסע הפקיד ערבות. בדרום־אפריקה הוא נהרג בתאונת דרכים. אני סברתי שצריך לחלט את הערבות. השופט יעקב טירקל דיבר על חסד וחמלה, אבל נשאר בעמדת מיעוט.



"בנושאים ציבוריים הייתי יותר אקטיביסט", מוסיף מצא, "כמו בעתירה נגד אהוד יתום או בבג"ץ של אסיר שרצה לפרסם במקומון בנתניה רשימות מבית הסוהר. בשב"ס סירבו בטענה שהם לא יוכלו לצנזר את טוריו בשל קוצר הזמן. אני קיבלתי את העתירה של האסיר. ישבתי גם בעתירה של עקיבא נוף, שדרש במלחמת המפרץ לקבל מסכת אב"ך המיועדת לבעלי זקנים, אף שעל פי התקנות רק דתיים בעלי זקנים קיבלו את המסכות המיוחדות. אפשרתי לו לקבל את המסכה הזאת".



למרות פסקי הדין של בית המשפט העליון, ישראל הולכת ומידרדרת במדד השחיתות העולמי. אתה חושב שהפכנו למדינה מושחתת?


"זו אמירה קשה שיאה למשטרים בדרום אמריקה. אני רוצה להאמין שהמנהל הציבורי עושה את עבודתו נאמנה. יש פרצות, מאכערים הם דבר לא טוב, אבל בסופו של דבר אנחנו לא מדינה מושחתת. המושחתים מובאים לדין".



פרשת לפני 11 שנים. קשה לוותר על מעמד של שופט בית המשפט העליון?


"אין שום ספק שפה ושם יש נצנוץ של געגוע, בעיקר כשאני קורא על איזשהו עניין ואומר לעצמי שאילו אני הייתי יושב עכשיו בבית המשפט העליון, הייתי כותב את פסק הדין אחרת. אבל ככל שהתקרב מועד הפרישה שלי, כך שמחתי ופרשתי בחדווה. ומאז שעזבתי לא חיפשתי תפקידים מעין־שיפוטיים. לא עשיתי, למשל, בוררויות".



"חשבתי שמי שהיה שופט בית המשפט העליון אינו צריך להיות בורר, מפני שפסקי הדין שלו כבורר עשויים להגיע לבית משפט מחוזי ולהתהפך שם מסיבות לא ענייניות. שופט מחוזי עלול לעשות איתי חשבון מפני ששיניתי פסק דין שלו. לא אחת הציעו לי, בשנים הראשונות אחרי הפרישה, להיות בורר בנושאים כאלה ואחרים, ותמיד סירבתי. 42 שנים ראיתי עורכי דין כל יום. מספיק. לא רוצה לראות אותם יותר".