בזמן שסא"ל בסאם עליאן, סגן מפקד החטיבה המרחבית גולן, ניווט את הג'יפ למוצב בהר אביטל שעל גבול סוריה, שאלתי אותו איך הוא מרגיש כדרוזי כשאחיו, מעברה השני של הגדר, נתונים בסכנת חיים. "כואב לי, לא מסתיר את זה", אמר סא"ל עליאן בלי להסס. "אם יהיה עכשיו פיגוע בקהילה היהודית בצרפת, לא יכאב לך? זה על אותו משקל. מצד שני, אם הדרוזי מעבר לגבול ישתף פעולה כדי לפגוע בישראל, הוא מבחינתי אויב. חד וחלק - אין מה להתבלבל".



מהיכן מגיעה הנאמנות הזו?
"אגיד לך בדיוק מאין זה נובע".



בעשר הדקות שבהן עשה הג'יפ את הדרך במעלה ההר, נתן לי סא"ל עליאן שיעור קצר בהיסטוריה. "עוד לפני קום המדינה נרקם שיתוף פעולה בין הדרוזים לארגון ההגנה", סיפר. "הדרוזים זיהו הזדמנות. הרי המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, התחיל נגד המנדט הבריטי, ובמסגרתו ביקשו לפגוע גם ביהודים וגם בדרוזים. האסלאם ראה בנו כופרים. הדרוזים הבינו שאם לא ישתפו פעולה עם ארגון חזק, שיכול להגן עליהם, זה יהיה סופם. אני מכיר את ההיסטוריה מצוין. סבא שלי, חוסיין עליאן, היה מהמנהיגים ששיתפו פעולה עם ההגנה. אלכסנדר זייד היה חברו הטוב. גדלתי על הסיפורים האלה".



אבל דרוזי סורי הוא סורי, ואתה נאמן באופן טוטאלי למדינת ישראל.
"העדה הדרוזית קטנה. יש מיליונים מעטים בעולם; הרוב חי בסוריה. הרי משפחת חלבי, הגדולה ביותר בדליית אל־כרמל, מהיכן היא? ממרחב חלב. הדרוזים הם עדה סגורה. שלא כמו ביהדות או באסלאם - שאפשר להתגייר או להתאסלם - אצלנו אין דבר כזה. אם העדה לא תשמור על עצמה מהתבוללות ומרדיפה דתית, היא תיעלם כמו בחלק מהמקומות. לכן במקום שהיא נמצאת בו היא מנסה להתחבר לחזק בשביל לשרוד. ומי החזק במדינה? השלטון. לכן הדרוזים נאמנים לו ומשתתפים בהגנה על המולדת. מובן שתמצא גם את הקומץ המתנגד, אבל כך הוא הדבר בכל מקום".



סא"ל עליאן בן ה־43 בא ממשפחה פטריוטית; על בית אביו, בשפרעם, מונף דגל ישראל לאורך כל ימות השנה - וכשהוא מתבלה או מתלכלך, מתפקידו של עליאן לעלות לגג ולהחליפו בדגל נקי, ישר מהכביסה.



במשפחת עליאן ארבעה אחים; שלושה מהם קצינים - והבכור שבהם הוא תא"ל רסאן עליאן, המשמש כיום קצין החי"ר והצנחנים ראשי, ובעבר פיקד על חטיבת גולני ונפצע בצוק איתן.



"זה החינוך שקיבלנו", מדגיש סא"ל עליאן. "הייתי מוכוון־מטרה מהיום שאני מכיר את עצמי. אמרתי שאהיה קצין בצבא. ככה אמרו גם אחַי - וככה אני מחנך את בני, חניך בפנימייה הצבאית ובעוד שנתיים חייל וקצין קרבי".



סא"ל עליאן החנה את הג'יפ בתוך המוצב ולקח אותנו לצפות בגזרה שהוא מכיר בעיניים עצומות בשנים האחרונות. "אנחנו נמצאים על הר אביטל. מצפון לנו הר בֶּנטַל, ומימין עמק הבכא, המוכר בזכות אביגדור קהלני. מתחתינו מעבר קוניטרה, שלא פעיל מרגע שכבשו המורדים את קוניטרה הישנה והשתלטו עליו. היום המעבר סגור הרמטית, אין יוצא ואין בא. שם, מרחוק, נמצא החרמון. החלק הכהה יותר הוא החלק הסורי, והוא גם הגבוה יותר. הבהיר הוא החלק שלנו. מימין נמצא ג'ובטה אל־חשב, כפר סוני בשליטת המורדים. ממש סמוך לו יושב חאדר, כפר דרוזי בשליטת המשטר. גבול הגזרה בין שליטת המורדים לשליטת המשטר הוא הקו שעובר בין חאדר לג'ובטה אל־חשב. לפני המלחמה שיתפו הכפרים האלה פעולה בצורה מצוינת".



הכפר חאדר הוא אחיו התאום של מג'דל שמס, היושב מעברה השני של הגדר, בצד הישראלי. כשהתחוללו בו קרבות, הגיעו מכל הגליל והגולן דרוזים כדי להביע תמיכה באחיהם. "בכמה מהמקומות האלה יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה", מסביר סא"ל עליאן. "הורים שבניהם נמצאים שם ולהפך. חאדר ומג'דל שמס הם כמו דליה ועוספיה, לפני 1967 הם היו יחד. החרדות של מי שגר בצד שלנו הן מפני מה שיקרה לקרובי המשפחה שלו, ופחות מפני השאלה אם תזלוג איזו פצצת מרגמה לשטחנו. וכבר זלגה".



דרוזים בצד הישראלי של הגבול משקיפים על הלחימה בכפר הדרוזי חאדר בצד הסורי. צילום: רויטרס
דרוזים בצד הישראלי של הגבול משקיפים על הלחימה בכפר הדרוזי חאדר בצד הסורי. צילום: רויטרס



ביקשו מכם פעם להתערב?
"חאדר נמצא בשליטת המשטר, והוא ואנחנו לא משדרים על אותו גל. לכן אני משוכנע שאנשי חאדר לא היו רוצים לבקש מאיתנו עזרה כדי שלא לפגוע ביחסים עם ההנהגה".



איך הדרוזים של מג'דל שמס מתייחסים אליך?
"רבים מהם ישראלים לא פחות ממני. אם לדוגמה יחליטו מחר להחזיר את הגולן לסוריה, חלק לא ירצה לעזוב, אלא יעבור לגור בגליל ובכרמל. הם מתחברים אלי כי אני דרוזי, וכך קל לנו יותר להעביר להם מסרים".



איך הדרוזים הישראלים רואים אותם?
"בשנים האחרונות הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהעדה בארץ. אפשר למצוא מקרים רבים של נישואים. גם במקום מגורי, שפרעם, אחות של חבר שגם הוא איש צבא חיה כאן כבר יותר מ־15 שנה. אבל כפי שאמרתי, כקצין וכאזרח - מי שינסה לפגוע בביטחון מדינת ישראל או בביטחוני, מבחינתי הוא בבחינת אויב. החוליה מחאדר שהניחה מטענים על הגדר, הייתה יכולה לפגוע בי או באחי".



לא נורמלי


עמדנו על הגבעה והשקפנו על האופק, פה ושם נשמעו בומים מפיצוצי ארטילריה רחוקים. "אתה יודע מה היה כאן לפני שבועיים?", סיפר. "היית צריך אטמי אוזניים, מטורף. אני כבר כמה שנים בגזרה ומעולם לא היה מצב כזה. תראה מה קורה בחלב, משהו לא נורמלי".



אתם רואים הכל?
"בתקופת הגשמים החזקים, בדרום, יש ציידי שיטפונות. אז גם פה, בזמן חילופי ירי, באים אזרחים ומרימים משקפת".



לא בא לך לפעמים להתערב במלחמה?
"זו דילמה קשה. מצד אחד אתה אומר: 'אני לא חלק מהמלחמה ולא חסרות לנו צרות שאנחנו צריכים להתמודד איתן'. מצד שני, להגיד לך שלא כואב שפתאום מגיעים פצועים ובהם ילדים קטועי ידיים ורגליים? אתה אומר לעצמך: 'צריך לעצור את מה שקורה שם'. כאבא אתה נטרף, אבל גם מבין שאתה פה בשביל משימה מסוימת, ונכון לעכשיו המטרה שלנו היא לא לעצור את המלחמה. הייתי שמח אם היא תסתיים, אלא שלי אין כלים וגם למדינה אין. הם לא מקשיבים זה לזה, אז שיקשיבו לנו?".



מי עדיף לנו - המורדים או המשטר?
"תלוי מאין מסתכלים ואת מי שואלים. בראייה היסטורית, עם השקט שהיה פה בשנים האחרונות, היית אומר שעדיף משטר אסד. אבל אם תסתכל בגדול למי אסד משויך - לציר הרדיקלי איראן, סוריה וחיזבאללה - אתה אומר שלא צריכים כאן את הצרה הזאת. אין פה מקום לשאלה 'מי עדיף לנו?'. בהיותי מפקד יש לי משימה, ואני צריך להגן על הגבול. מי נמצא בצד השני? לא מעניין. אלמד את יכולותיו, את כוונותיו ואת דרך פעולתו - ולזה איערך".



רוב האזור בסביבות הגבול הצפוני נמצא היום בשליטת המורדים. סא"ל עליאן יכול לשרטט בכל כפר מי נגד מי ולאן הרוח נושבת. "כל שטח רמת הגולן הוא לא מה שהיה פעם", הסביר. "אם בעבר היה פה צבא אסד, ואפילו רועה ועדר לא יכלו להתקרב לגדר, אז המצב הזה לא קיים עוד. יש בגזרה עשרות ארגוני מורדים. כל 200 לוחמים שיש להם נשק קוראים לעצמם 'ארגון' ונלחמים. ככה זה לאורך כל הגבול. ואלה לא ארגונים שאם אתה מדבר עם אלה, אז אתה יכול להשפיע על אלה. ממש לא. כל אחד לקח את הנגיסה שלו ושומר לעצמו את הטריטוריה. יש ארגונים שמשתפים פעולה ביניהם, ויש ארגונים שנלחמים זה בזה".



בכל פעם שחשבנו שהלחימה תסתיים, היא שוב התלקחה. המלחמה בסוריה מהצד הישראלי. צילום: רויטרס
בכל פעם שחשבנו שהלחימה תסתיים, היא שוב התלקחה. המלחמה בסוריה מהצד הישראלי. צילום: רויטרס



אפשר להבדיל ביניהם?
"אנו מחלקים את הארגונים לשני חלקים מרכזיים: החלק המתון - לא יודע עד כמה מתון הוא, אבל זה החלק שמשתייך לצבא סוריה החופשית, שהוא יותר לאומני, מוכוון־אסד והאג'נדה שלו פחות טריטוריאלית ואסלאמיסטית. החלק השני הוא הארגונים האסלאמיסטיים שיש להם תפיסה שונה. כמה מהם משויכים לאל־קאעידה, כמה מהם למדינה האסלאמית, שבעבר היו ארגון אחד והיום הם מפוצלים. אנחנו בזום־אין על האזור שבו מרוכזים הארגונים האסלאמיסטיים, כי אנחנו מבינים שהם יכולים יום אחד להתהפך ולתקוף אותנו. הם גם לא מכחישים שהם עובדים בשיטת השלבים. יגמרו שם ויסתכלו לכיוון ירושלים. זה היעד הבא".



יש ממה לחשוש?
"אלה עם הטנדרים כבשו במצרים בסיס והרגו 100 חיילים. כמובן, בלי להשתחצן, אני לא משווה בין החיילים המצרים לחיילים שלנו, אבל יש לקיצונים יכולות, והם מסוגלים להוציא אל הפועל פיגועים. לזה אנחנו מתכוננים. יש תרחישים. זה לא מיידי, אחרת היינו עומדים עכשיו עם שכפ"ץ וקסדה".



מתחת לציפורן


אין מה להיכנס לממ"ד, אבל צריך להיזהר. בתום מבצע צוק איתן, כשהגיע גדוד הסיור של חטיבת גולני למוצב שעמדנו בו, ביקש הרופא לראות את הקרבות שהתחוללו באזור קוניטרה הסמוך - ולפתע הרגיש מכה רצינית בחזה. כדור קלצ'ניקוב תועה, על קצה גבול היכולת שלו, חדר לבית החזה של הרופא. הוא התאושש די מהר מהפציעה, אבל זה החשש מזליגות ירי, שמדי פעם קורות בגזרה.



"לא משנה מה הנסיבות, אם פצצה נופלת על ראש חייל או אזרח, היא תהרוג", מסביר סא"ל עליאן. "המדיניות שלנו היא שעל כל ירי לעבר המדינה - בטעות ובטח אם במכוון - אנחנו מגיבים".



תגובת אזהרה או תגובה ממוקדת?
"אנחנו לא מגיבים רק בשביל להזהיר, אלא גם כדי להסיר איום. אם תותח בנקודה מסוימת ירה פעם ראשונה, פעם שנייה, והירי זלג לכיווננו - נפגע בו".



הם מתגרים?
"לא, ואין להם אינטרס. אם הייתי מורד ומנהל מלחמה נגד המשטר, או נגד ארגוני מורדים אחרים, הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להתעסק עם ישראל. הרי אם גבי נדחק אל הקיר ולפנַי הישראלים, ואני יודע שהם ממושמעים, לא חלק מהמלחמה ולא יירו לי בגב - אז למה להסתבך? אני מדבר על ארגון מורדים קונבנציונלי, שחושב אסטרטגית. טקטית, מבחינתו, היה הכי טוב אם היה לוקח עכשיו קלצ'ניקוב, פוגע בישראלי ואומר: 'הרגתי יהודי'. אסטרטגית הוא יודע שביום הראשון שהוא יירה, הוא יפתח חזית ולא יישאר כאן. אז למה הוא צריך את זה? אולי בעוד זמן־מה יתהפכו היוצרות ונהפוך לאויב המרכזי - ולזה אנחנו ערוכים".



מבחינת חייל שמגיע מאיו"ש או מעזה, הגזרה היא לא "בית הבראה"?
"החיילים מגיעים לפעילות מבצעית בגזרה שונה מגזרות אחרות. הדבר המרכזי הוא שמעבר לגדר מתחוללת מלחמה ואנחנו - צה"ל - איננו צד בה. זה מה שאנחנו מנסים להסביר לחיילים ולמפקדים: גם אם אתה רואה במרחק של כמה מאות מטרים בחור עם קלצ'ניקוב, הוא לאו דווקא מחבל שבא לירות עליך. חיילים צריכים להבין, ומבחינתי זה הדבר הראשון במעלה, שתפקידנו לאפשר למי שנמצא בגולן לחיות חיים נורמליים ככל האפשר. הם גם חייבים לקלוט שהיתקלות באויב עשויה להיות שונה ממקומות אחרים. אין זה סוד שהמדינה האסלאמית פועלת חזק בסוריה ובעיראק, וגם אם אינה נמצאת בגולן הסורי, יש ארגונים שנשבעו אמונים לה ומשויכים אליה".



הכוחות שלהם לא נשחקים?
"אני בטוח שכן. גם אם עכשיו המורדים רוצים לצאת להתקפה, הם לא קמים בבוקר ואומרים: 'יאללה'. דרוש להם זמן לאגור כוחות, סד"כ, להביא אמצעים. הם צריכים הרבה ימים ושבועות של מוכנות. זה לא כמו צבא סדיר שמביא פלוגה ומסתער. כאן כל רכב שזז באזור עלול לחטוף אש".



בהיותך חייל, איזו גזרה אתה מעדיף?
"שאלה קשה. בעזה, בהיותי סגן מפקד החטיבה הצפונית (בפיקוד דרום א"ל), חוויתי את השתלטות החמאס. בסוף אתה רוצה להיות במקום שיש בו פוטנציאל, גם אם לא קורה כלום".



סא"ל עליאן הוא לוחם בהגדרה. התגייס ב־1991, מילא כמעט את כל התפקידים בחטיבת גבעתי ומונה בה לסמח"ט. במלחמת לבנון השנייה, כששימש מג"ד, נפצע. "אם מישהו נמצא בצבא במסלול כמו שלי וחושב שלו זה לא יקרה, אז שיזדכה על הציוד וילך הביתה", הוא צוחק. "כשאתה נמצא עשרות שנים ביחידה קרבית, בפעילות, אתה חושב על האפשרות שתיפגע. אי אפשר להגיד שאתה לא מוטרד. אבל כשאתה מפקד שמוביל אנשים, אינך חושב על הפחד. אתה אומר: 'אני לא נפגע'. אין מצב שאתה חושב שאפשר להיפגע. אתה מוביל אחריך כמג"ד 400 לוחמים. בכל צעד שאתה עושה הם מסתכלים עליך".



ובכל זאת נפצעת.
"יום לפני הפציעה מוניתי למפקד גדוד רותם בגבעתי. בטקס אמר המג"ד היוצא בנאומו: 'אני הולך להגיד משהו שהתלבטתי אם להגיד אותו או לא: אני מציין שנתיים בתפקיד, ולא היה לנו שום חלל'. יום למחרת מצאתי את עצמי עם חייל הרוג, ופצוע בעצמי. הדבר הראשון שחשבתי היה: 'רק נכנסתי'".



מה קרה?
"במלחמת לבנון השנייה, מתחת למוצב ציפורן, נכנסתי לחלץ כוח שלנו שהיה תקוע בתוך שדה מוקשים. הגענו עם טנק, ומסביב חושך מצרים. אני יודע שיש חייל פצוע אנוש וחייל נוסף קטוע רגל. שמונה שורות מוקשים מסביב. החיילים צועקים 'אל תרד'. ביקשתי שיזרקו לי דֶקר חבלנים ודיקרתי לעצמי את הדרך עם פנס עד שהגעתי לפצוע האנוש. פחד אימים, אבל אתה לא יכול לחשוב על פחד, כי בתוך שדה המוקשים הייתה פלוגה, לפחות 60 לוחמים. באותו לילה, כמה שעות לפני כן, היה משחק בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים. הפצוע, קטוע הרגל, אוהד בית"ר. אחרי שקיבל את המורפיום, התחיל לשיר ושאל: 'כמה נגמר המשחק?'. יש לי בחור במצב אנוש, בחור צורח בכל הכוח בתוך שדה מוקשים - והוא שואל על בית"ר. אז אני יכול להרשות לעצמי לצאת מאיזון? איש לא הכין אותי כמג"ד למצב כזה".



ואיך אתה נפצעת?
"כשחילצנו את שני הפצועים היה המ"פ בדרך אלי, כי הוא היה מאחרוני המחולצים. תוך כדי תנועה לכיווני קיבלתי הודעה ולפיה הפצוע האנוש נפטר בדרכו לבית החולים. רציתי לספר למ"פ בלי שהחיילים ישמעו. ברגע שהוא נצמד אלי, הוא עלה על מוקש. רגלו עפה ואני קיבלתי את הרסיסים ברגליים, ביד שמאל ובצוואר. המח"ט עלה מולי במכשיר הקשר ושאל: 'שמעתי עוד פיצוץ, מה קרה?'. עדיין יכולתי לדבר, אז אמרתי: 'כן, היה עוד פיצוץ' ואז הקול שלי נעלם. פינו אותנו החוצה. זה היה ביום שלישי בערב, התעוררתי רק בשישי בצהריים".



מחשב מסלול


שמונה שנים חלפו מאז, ואחיו הגדול של בסאם, רסאן - שהיה אז מח"ט גולני - נפצע גם הוא במהלך הכניסה לשכונת סג'עייה במבצע צוק איתן בקיץ 2014. רסאן טופל בבית החולים וחזר להילחם, כמיטב המסורת המשפחתית, הפטריוטית.



"הפציעה שלו החזירה אותי אחורה, כי כשנפצעתי, הראשון שקיבל את ההודעה מהמשפחה היה אחי", סא"ל בסאם עליאן הרשה לעצמו לחייך כעת. "כשהוא נפצע, קיבלתי את הטלפון והייתי צריך לבשר למשפחה. זה הקטע הכי קשה. זה היה בראשון בבוקר, 21 ביולי. הצלחתי לדבר איתו אחרי שנפגע. הוא אמר: 'אל תבוא, בעוד שעתיים אחזור לחטיבה'. עניתי: 'בסדר, בינתיים אתחיל לצמצם טווח אל בית החולים סורוקה. אם תגיד בדרך שהשתחררת, אסתובב ואחזור'. הגעתי לשם. הרופא אמר: 'יש לו לפחות שלושה ימים להיות כאן'. כשסיפרתי לאחי, הוא התחיל להתלבש, רצה ללכת. הרגענו אותו".



"הפציעה שלו החזירה אותי אחורה". האח, תא"ל רסאן עליאן
"הפציעה שלו החזירה אותי אחורה". האח, תא"ל רסאן עליאן



סא"ל בסאם עליאן נשוי ואב לשלושה. הוא חי את הצבא ומכיר מצוין את גזרת עזה ואת גבול הצפון, אבל בעוד חודשיים הוא אמור להשתחרר ולחזור לביתו בשפרעם כדי לחשב מסלול מחדש. "כשאתה רוצה קידום ולא מתקדם, זה מספיק", אמר - והחיוך המריר היה יכול לחשוף את רגשותיו. "הראש שלי עדיין לא בשחרור. אני נמצא בתפקיד שאין בו יותר מדי זמן להתכונן לקראת העתיד או לחשוב עליו".



ובכל זאת, יש כיוון?
"ביקרתי לפני שבועיים במדור הפרישה וראיתי את הסדנאות והקורסים שמציעים לנו. אמרתי לעצמי: 'מי יכול לעשות את כל הדברים האלה?'. מה שבטוח הוא שלא אשב בבית, רגל על רגל. כל חיי הייתי חייל".