"המסלול המואר", אלבום הסולו החמישי של צור, נפתח בשיר "כלנית". במרכזו - סיפורה של פרקליטה צעירה המתאהבת בעבריין שהיא מייצגת. שני השירים הפנטסטיים שמגיעים אחרי - שיר הנושא של האלבום (עם קולות של רונה קינן ודנה עדיני) ו"לב על מעקה", נוגעים אף הם בסיפורי אהבה. בשורה התחתונה, "המסלול המואר", שצור כתב והלחין את כל שיריו (למעט "כולה שלי" מאת זאב ז'בוטינסקי ו"חתלתול" – מילים ולחן: ערן צור ונעם רותם), ועופר מאירי הפיק מוזיקלית - הוא אלבום יוצא מן הכלל; 10 רצועות עוצרות נשימה שרצות בזו אחר זו כמו טריפ.
השירים עוסקים במצבים יומיומיים עוכרי שלווה, כולל השיר המצוין "לפענח חידה", המתמקד בצדדים האפלים והאלימים של גאונים מקוללים בהיסטוריה: ריכרד וגנר, ברוך שפינוזה ושמוליק קראוס.
מכנסיים אדומים
"'המסלול המואר' הוא השיר האחרון שנכתב לאלבום, אבל ברגע שהוא הגיע, הוא שטף אותי מיד. מבחינתי הוא כמו הקטר המושך את קרונות הרכבת אחריו", צור מסביר את הבחירה בשם האלבום.
"מצד אחר, מובן שהביטוי הזה מתייחס לעניינים אחרים. למשל, המינונים במכלול השירים הזה בין אור לחושך הולכים יותר מבעבר לכיוון המואר. כמו כן יש נקודת מבט רחבה על החיים שהגיל מביא עמו".
תן דוגמה.
"כשהייתי צעיר, המחשבה הראשונית והאינטואיטיבית ניצחה בכל מה שקשור להקלטת השיר. ככל שהתבגרתי, יש לי נטייה לחשוב על הדברים פעם שנייה ושלישית, לאתר נקודות חלשות יותר בשיר, ולהביא את החומר למצב הכי קריסטלי שניתן מבחינתי".
אגב מינונים, השיר "בלשים" נוטה יותר לצד הקודר והאפל של פעם. הסיבה לכך פשוטה: הוא חיכה במגירה של צור מאז שנות ה־90. הטקסט מספר על ביקור בשדה התעופה שהסתיים בחיפוש מדוקדק של שוטרים במזוודותיו של צור. בבית האחרון צור פונה למאזין ומנסה לפייסו: "בשדה התעופה, בבית שלך, נרמסות זכויות אדם/ אך מי אני שאתלונן, צרות של עשירים/ תראה את הערבים, תראה את השחורים".
"התקרית הזאת התרחשה בתקופה שבה הסתבכנו (צור וחברי "כרמלה גרוס ואגנר" שליוו אותו באלבום ההוא - ח"ל) עם 'עיוור בלב ים', וחיפשתי מפיק מוזיקלי לטובת העניין", משחזר צור. "נסעתי לאמסטרדם, שם היה לי חבר שהציע לי לעבוד איתו. כשחזרתי, זה היה בלבוש די פרובוקטיבי: מכנסיים אדומים ומגפיים. הלבוש גרם לשוטרים לעצור אותי לבדיקה ואפילו להשפיל אותי קצת. הפזמון, שהוא כמו ממעוף הציפור, מביט על הסיטואציה מכיוון אחר; יותר מכיוון של מספר סיפורים. המשפטים האחרונים בשיר נוספו לאחרונה. הסטודיו שלי נמצא בתחנה המרכזית הישנה, ואני, כמי שנולד פה, מסתובב במקום הזה ורואה אנשים במצבים הרבה יותר נוראים מהמתואר. הרגשתי שנכון מאוד להכניס התייחסות לכך כאן".
הכנסת לאלבום את "כולה שלי" המתריס, שכתב זאב ז'בוטינסקי. איך הגעת אליו?
"בזמנו השתתפתי באירוע מחווה שהתקיים ב'מדיטק' לסופר אמיר גוטפרוינד, כשכולם כבר ידעו שהוא חולה מאוד. התקשרתי אליו כדי להתייעץ איתו מה להכין לערב הזה. גוטפרוינד סיפר לי על פאנקיסט רוסי שעלה ארצה ומלחין רק טקסטים של ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג (אצ"ג) - שהימין הקיצוני מזדהה איתם. משם הגעתי ל'כולה שלי'. העברית של ז'בוטינסקי מיוחדת מאוד ולא־ישראלית מאוד. הוא מעניק לעצמו חופש גדול בבחירת המילים ובשימוש בתנועות. זו יותר שפה כתובה, מהכיוון המקראי, ולא שפת דיבור".
מדוע התחברת לכתיבה של ז'בוטינסקי?
"גם אצלו וגם אצל אצ"ג ניכרת העמדה של האנדרדוג הדחוי והמקופח. זה משהו שמאז ומעולם דיבר אלי. ב'כולה שלי' של ז'בוטינסקי יש נבואה שטרם התגשמה: גם על עמק יזרעאל (שנודע בעבר כמעוז מפא"י ההיסטורית - ח"ל) יתנוסס דגל בית"ר. מעניין לראות איך הדבר הזה קורה בימינו בפועל, אחרי ששנים הוא היה בתנועה מהשוליים למרכז. אני לא מתעסק בשאלה אם זה נחשב טוב או רע, וודאי שלא מתייחס לכך מהכיוון הלאומי. מבחינתי, הטקסט הזה טעון באנרגיה גדולה וקל לי מאוד לעבוד עם זה. יותר מסקרן אותי לדעת מה ז'בוטינסקי היה חושב על הפרשנות שלי למה שהוא כתב".
בשנה הבאה ימלאו לך 52, הגיל שבו אביך חנוך נפטר. מלחיץ?
"ברור לי שלא אהיה פה לנצח, השנים מתחילות להיספר, ואני מסתכל על מה אני הולך להספיק לעשות עד אז. כאחד שהתייתם כשהיה צעיר, אני יודע שהמוות נמצא שם - ומודע להשלכות של זה על ההיסטוריה שלי ובוודאי על המשמעות של זה לגבי הילדים שלי".
אתה נחשב לאחד שהצליח לפרוץ דרך, אף שהשירים שלך לא ממש קומוניקטיביים. אתה עדיין מאמין בתחייתו המחודשת של הרוק הישראלי?
"תמיד היו להקות טובות שהופיעו במועדונים, אבל בשנות ה־90 הצליח הדור שלי לעשות את התנועה משם אל מרכז התודעה הישראלית. עכשיו זה האתגר של הדורות הבאים. חשוב לשמר את הרוק העברי והישראלי. אנשים לא אטומים לסגנון כזה או אחר, אבל זה בעיקר תלוי בפריחה של מחזור מסוים של אמנים טובים, וגם קצת בעידוד מצד גורמים בתקשורת".
מופע ההשקה לאלבום החדש נערך בסוף ספטמבר על במת ה"בארבי" בתל אביב. במופע ביצע צור את שיריו החדשים וכן אצ להיטיו מכל השנים (בליווי שי ברוך, רם אוריון וזיו בראשי הצעירה והמוכשרת). לצד יהלי סובול ושלומי ברכה שהתארחו, הופיעו בהדרן גם ילדיו של צור: ליאם (שחימם את ההופעה עם להקתו "קרברוס") וטומי. אגב, השניים עשו זאת לראשונה בהופעה שבה ציין יום הולדת 50.
נדמה שבהופעות האחרונות, אולי בגלל ילדיו שצופים בו, ברגע שצור עולה על הבמה הוא משיל מעליו לפחות שני עשורים. אף שהוא מחזיק לרוב את הבס הכסוף והאלמותי שלו, כלי שבדרך כלל שייך לנגן ליווי, הוא מנווט את ההופעה בצורה מרתקת וקשוחה ויוצר חוויה מדהימה לשומעים.