בואו נשים קודם את הדברים במקום הכי ברור, ונגיד את מה שנראה מיותר מאוד להגיד. התמונות של אותו צעיר, עופר גולן שמו, כשהוא צועק לעבר אמנון אברמוביץ' בפתח בית הדין המנהל את משפט החייל אלאור אזריה - "אתה בוגד בעם שלך. יא זבל. חתיכת אפס. חבל שהטנק לא שרף אותך למוות" - הן תמונות קשות לצפייה. משום שהן קריאות מכוערות. משום שצריך לסלוד מסוג כזה של שיח. משום שלא צריך להיות פטריוט ישראלי גדול מדי כדי לכבד, להעריך ולהודות למי ששירת בצה"ל, נלחם, סיכן את נפשו, נפצע קשה מאוד וגם קיבל על תפקודו ציון לשבח.

ואחרי שאמרנו את המובן מאליו, מעניין לנתח מה גרם לעיסוק התקשורתי האובססיבי באירוע הזה. לשאול איזה מסר רצו בערוץ 2 להעביר לנו, כששידרו את הקטע הזה שוב ושוב. לנסות להבין למה חשבו שם שמדובר באירוע עם חשיבות ציבורית. ומעבר לזה, לנסות לצייר לעצמנו קריטריונים ברורים בתשובה לשאלה מהן חדשות, מתי אירוע נקודתי הופך לסוגיה שראויה לדיון רחב, ומתי קללות - מכוערות ככל שתהיינה - הופכות לסיפור ששווה שידור בצפיית שיא.


# # #


החיים לימדו אותנו שהכללים פה די ברורים. כשמישהו מצייר את דמותו של הנשיא ראובן ריבלין בכאפייה, אנחנו מקבלים שבוע של סדרת חינוך. כשאת תמונותיהם של בנימין נתניהו, של נפתלי בנט, של איילת שקד ושל מירי רגב מעטרים צלבי קרס, אנחנו מתרגשים הרבה פחות. כשוועד מתיישבי השומרון מפרסם סרטון סאטירי שבו עורך עיתון שמאלני מכונה "הר שטירמר", כלי התקשורת מזדעזעים עד עמקי נשמתם. כשב"ארץ נהדרת" מוצגים גדעון סער וכצל'ה כנאצים, הביקורות מתפוצצות מצחוק. גרפיטי גס רוח על מסגד - מעניין. גרפיטי עם צלב קרס על בית כנסת - משעמם. "מוות לערבים" בטדי שווה גזענות. "בדם ואש נפדה את פלסטין" ביציע בסכנין זוכה להתעלמות. מתנחל רע מייצג את כל המתנחלים. ערבי רע מייצג תמיד רק את עצמו.

הדעת נותנת שאת הסיקור נעניק לסיפור שיש לו השפעות רוחב. שיש בו עניין ציבורי. שהוא משקף משהו שיש לו השלכות. וזה בעצם העניין עם אותו עופר גולן. אם בערוץ 2 היו מקבלים את זה שמדובר באיש אחד פרטי שלא מייצג אף אחד, גם הם היו מבינים שאין ערך חדשותי לפמפום בלתי פוסק של הקללות שלו. שהרי מקללים כמוהו לא חסרים לנו, ויעידו איחולי המוות והאונס בדפי הפייסבוק שלי ושל עיתונאים רבים אחרים.

וכאן בדיוק טמון העניין. בערוץ 2 רצו לרמוז לנו שעופר גולן הוא לא באמת איש אחד. שהפרצוף של עופר גולן הוא הפרצוף של תומכי אזריה כולם. ואם כך הדבר, הרי ברור שכל קללה שלו היא עניין ציבורי.

המטרה האמיתית היא להכפיש את תומכיו של אלאור אזריה. צילום: פלאש 90המטרה האמיתית היא להכפיש את תומכיו של אלאור אזריה. צילום: פלאש 90

חדשות הן קודם כל ולפני הכל קרב על נרטיב. ההחלטה מה לשדר ומה לא, ממה לעשות עניין ומול מה לעצום עיניים, מה צריך להיות בווליום נמוך ומה חייב לקרוע את עור התוף, היא ההחלטה החשובה ביותר בעולם העיתונאי.

לפני שלוש שנים סיפור שכזה סידר לנו בית ספר קטן לעיתונות ולעריכה. זה היה כשאילן לוקאץ', איש ערוץ 2, הגיע לדרום תל אביב עם צוות צילום, הותקף על ידי כמה שיכורים אריתריאים שגם שברו לצוות שלו את המצלמה, ולפי הדיווחים במדורי הרכילות ניצל מלינץ' רק בזכותם של שוטרי מרחב יפתח. ערוץ 2 לא רצה להסביר אז איך הסיפור הזה לא זכה אצלו לשום פרסום ולשום חשיפה, והאם זה קרה משום שמישהו במערכת בחר לחוס על שמם הטוב של המסתננים מאפריקה. "לא נפלה שערה משערות ראשנו", הסביר לוקאץ' עצמו את השתיקה, "...זה אירוע מינורי שבמינורים... ככלל, אני חושב שאנחנו צריכים למעט ככל האפשר בדיווחים על עצמנו... בניגוד למה שחלקנו חושבים, השמש דווקא לא זורחת בבוקר מחריץ התחת שלנו והתקשורת היא לא הדבר הכי מעניין בעולם".

יש היגיון בתשובה הזו של לוקאץ', אלא שההיגיון הזה לא התקבל כנראה מעולם כקו מנחה, ודאי לא אצלו במערכת. כשכתבת הערוץ הותקפה על ידי חרדים בבית שמש, קיבלנו את זה בשידור בלי שום התלבטות. כשכתב הערוץ ביקר בהתנחלות יחד עם צוות של שלום עכשיו, ומישהו שבר לו את המצלמה, ראינו את זה בפרומואים כמה שעות לפני הפרסום הרשמי במהדורה.



# # #


זו, ככל הנראה, הסיבה לכך שקיבלנו סיקור חסר פרופורציות לאירוע הזה, שבו איש אחד, שעד אתמול לא הכרנו את שמו, ניבל את פיו. רוב העם, כך לפי הסקרים, תומך באלאור אזריה. רוב אמצעי התקשורת, בניגוד לעם, הולכים לו על הראש, ובדרך לפגיעה בו עושים כל שביכולתם כדי לצבוע בצבעים של משוגע את כל מי שתומך בו. איש מהעיתונאים שמתים לראות את אזריה מאחורי סורג ובריח לא היה צריך את עופר גולן כדי לבוז למי שתומך בחייל. אפילו האלופים עוזי דיין ודן ביטון, שניים שכמו אברמוביץ' גם הם תרמו משהו לצה"ל, מוצגים מאז שהעידו לטובת אזריה כמו שני קונילמלים.

וכאן הגענו לסוגיה החשובה ביותר, חופש הביטוי שמה. אי אפשר לדבר כל הזמן על החופש הזה ועל חשיבותו, ולהסביר שהוא נולד כדי לאפשר גם לקולות המרגיזים והחצופים והמעצבנים להישמע, ולהגן על זכותו של אירוע ציבורי להתכבד בקריאת שירו של מחמוד דרוויש שקורא לאכול את בשרנו, ולהסביר כמה חשוב ארגון שוברים שתיקה, ואז ברגע אחד לדרוש שהמשטרה תטפל בעופר גולן כי הוא דיבר בצורה מכוערת לעיתונאי. הלו, תחליטו. רוצים חופש ביטוי, או לא?

מזכ"ל בצלם נואם לפני מועצת הביטחון. צילום: צ'לסי ברלין, בצלם USAמזכ"ל בצלם נואם לפני מועצת הביטחון. צילום: צ'לסי ברלין, בצלם USA

ובכלל, נראה שהאירוניה קרסה השבוע לתוך עצמה כשימים ספורים אחרי שלימדו אותנו שאנחנו צריכים להתאבד על זכותו של מנכ"ל בצלם לעמוד במועצת הביטחון של האו"ם ולקרוא לאומות העולם לטפל בנו, תוהים עיתונאים בכירים איפה המשטרה, ולמה היא לא עוצרת את עופר גולן שיש לו פה מלוכלך.

ביום רביעי ראיין רזי ברקאי בגלי צה"ל את אמנון אברמוביץ'. אברמוביץ' סיפר מה בדיוק קרה, הגדיר "חוליגנים רפויי שכל" את מי שעומדים מחוץ לבית הדין ומקללים את הרמטכ"ל, את בית הדין ואת המשטרה, והלין למה "לא עושים דבר וחצי דבר נגדם". "זה בלתי מתקבל על הדעת", המשיך, "...אתה לא יכול לאפשר לברבריות הזו להיות חלק מהשיח הציבורי". אברמוביץ' לא הבין למה לא נאסר על האנשים הללו "לעמוד שם ולחרף ולגדף", ותהה "איך הדבר מתאפשר".

ובכן, הדבר הזה מתאפשר בדיוק בגלל אותו עניין מעצבן וטורדני הקרוי חופש הביטוי. חופש שמאפשר גם לאנשים בוטים לומר את דברם ומחייב אותנו לשמוע אותם, ואם בא לנו, אז לגנות אחר כך את מה שיוצא להם מהפה. זה המשחק. אלה הכללים. וכשברקאי מצטרף לאברמוביץ' ותמה למה המשטרה לא מטפלת במפגינים האלה, אתה מבין שמשהו בסיסי מאוד בחוויה הדמוקרטית לא נהיר לשני אלה עד הסוף.

אבל הקטע הכי יפה בראיון הגיע לקראת סופו. "פחדת שהוא ממש יתקרב אליך ויתחיל להכות בך?", שאל רזי את אמנון. שאל ומיד המשיך: "אני רואה אותך מת לתת לו אגרוף בפרצוף, אבל חושק שפתיים... זה נכון שבא לך לתת לו סנוקרת?". זה היה רגע שבו אפשר היה להבין שבראש של רזי יש לאלימות גם צדדים חביבים. שתלוי מי נוקט אותה. שאם תומך אלאור אזריה כזה מרגיז אותנו מאוד, אגרוף וסנוקרת יכולים בהחלט להתקבל מולו כסבירים.



# # #


יצא לי כבר לכתוב כאן בעבר על חוסר הנכונות של אברמוביץ' לקבל ביקורת. זה היה כשדובר על ביקורת מנומסת. לא כמו זו שראינו השבוע. "פרקטיקה נפסדת ואלימה" כינה אז העיתונאי הוותיק את אלה ששומעים אותו במהדורת החדשות ואחר כך מצלצלים למערכת להגיד מה הם חושבים עליו.

כשהגעתי ל"מעריב" בפעם הראשונה, לפני כ-15 שנה, התברר לי שמי שמצלצל למרכזייה של העיתון ומבקש את מספר הטלפון של עיתונאי זה או אחר, נאלץ להשאיר הודעה. שבמרכזייה לא מוסרים את מספרי הטלפון שלנו. ככל שזה תלוי בי, מספר הטלפון שלי היה ידוע ומפורסם תמיד. לפעמים הוא שימש קוראים שרצו למסור חומר מעניין. לפעמים היו אלה אנשים שביקשו להלל ולשבח. לא מעט פעמים ניצלו אותו אנשים שהזכרתי להם תהליכים שקרו בגרמניה לפני 80 שנה. השיחות עם האחרונים לא היו נעימות אף פעם, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחבילה. הלוואי וזה לא היה. הלוואי וכולם היו אוהבים אותנו. גם שחקני תיאטרון מעדיפים מחיאות כפיים על פני שריקות בוז. גם בשריקות בוז בסיומה של הצגה יש משהו מאוד-מאוד לא מנומס. ועדיין, מאחורי השפתיים השורקות יש מישהו ששילם במיטב כספו ומרגיש שלא קיבל את הסחורה, ומנקודת המבט שלי זה בלתי נסבל שלא נאפשר לו למחות על זה. רוצים חופש ביטוי? גם זה חופש ביטוי.

אמנון אברמוביץ' הוא מהעיתונאים החשובים בישראל. הוא מופיע במהדורה הנצפית ביותר. פוליטיקאים מקשיבים לו. לדברים שהוא אומר יש השפעה גדולה פי מיליארד מזו שיש לכל צרור הגידופים שהוציא בכיוונו עופר גולן גם יחד. וככל שלעיתונאי יש עוצמה גדולה יותר וכוח גדול יותר לפגוע באחרים, כך צריכה להיות גדולה גם מידת הסובלנות שלו לביקורת נוקבת, מרגיזה, וגם מכוערת. בדיוק מהסיבה הזו אני מאלה שסבורים שעיתונאים לא צריכים לתבוע דיבה, אלא במקרים קיצוניים ביותר.

וצריך להגיד עוד דבר בהקשר הזה. יש משהו אירוני בכך שכל הדיון הזה על גבולות העלבון, מתרכז בדיוק באמנון אברמוביץ'. אברמוביץ' הוא אולי העיתונאי הפוגעני ביותר שמסתובב על מסכינו. איש שעולב בכל דבר שזז. מי שהשמיץ אין ספור פעמים במילים בוטות רבנים, מתנחלים, פוליטיקאים ושאר אנשים שסתם לא יושבים לו טוב על תפיסת העולם. עיתונאי שהצהיר בעצמו: "אני חושב שבעיתונות טובה צריך להיות גם גרעין לא גדול מדי של רשעות". כנסו לארכיון תלונות הציבור של הרשות השנייה ותראו כמה פעמים נאלצו שם להתמודד עם דברים פוגעניים שהאיש משגר לכל עבר וכמה פעמים נאלצו להתנצל בגללו.

האם העוצמה הגדולה של אברמוביץ' וההשתלחות הזו שלו באחרים, מצדיקה השתלחויות כאלה כלפיו? לא. אבל כשעוסקים בסוגיה הזו כדאי לברר גם אצלו אם הקדיש פעם רגע של מחשבה לאלה שבהם הוא עלב, ושבניגוד אליו לא זכו להגנה של אף אחד.



# # #


כמו תמיד באירועים מהסוג הזה, החלה מיד עם הפרסום תחרות ילדותית בין עיתונאים מי יתקוף במילים קשות יותר את עופר גולן. אחד קרא לו "סמרטוט". שני הוסיף "בושה". שלישי חידד ל"חרפה".

יש משהו פתטי בריטואל הרדוד הזה שבמסגרתו לוקחים איש אחד, פרטי, חסר משקל ציבורי, ומתיישבים עליו במלוא המשקל רק כדי לצאת יפים יותר. עד כדי כך נמוכה הייתה הביקורת, שבתוכנית "הצינור" שאלו את גולן איפה הוא שירת, רק כדי להראות שהוא, שתוקף את אברמוביץ', בכלל היה ג'ובניק בקריה. מה זה קשור? למה זה משנה? בגלי צה"ל משרתים לדורותיהם ערימות־ערימות של ג'ובניקים. מישהו חשב שבגלל זה אין להם זכות דיבור? מישהו פעם טען שהם לא יכולים לדבר על מבצע צוק איתן רק משום שהמבצע הכי מסובך שהם נתקלו בו היה אחד פלוס אחד בשופרסל?

ביום רביעי ראיין אראל סג"ל בגלי צה"ל את עופר גולן. זה לא היה ראיון מחבק. לגמרי לא. סג"ל נתן לו בראש, הוכיח אותו וכמעט אנס אותו להתנצל. ועדיין, אחרי הראיון הזה ראיתי ברשתות החברתיות עיתונאים שתוקפים את סג"ל על עצם קיום הראיון. פלסטינים שנמצאים בצד הלא נכון של המלחמה בטרור? סבבה. ההוא שתקע בוועידת "הארץ" את דגל ישראל בעכוזו? לגיטימי. מי שתוקף את אמנון אברמוביץ'? לא ולא.



# # #


עופר גולן היה השבוע מטרת דמה. המטרות האמיתיות נמצאות מאחוריו. בימין הרחב. בקרב תומכי אלאור אזריה. לשם כוונה האש. אל תתבלבלו.

kalman.liebskind@maariv.co.il