איני יכול לומר בדיוק מתי דברים התחילו להשתנות, אבל לקראת סוף השנה יותר ויותר אנשים שקעו אל תוך חוסר עניין במציאות והחלו להביט לשמיים. זה החל במבט קל מדי פעם, והפך לבהייה פתאומית בעננים שנמשכה דקות ספורות, כמו חלום מתוק בהקיץ, רק עמוק יותר. בשלב מסוים זה תפס מקום נרחב יותר בהתנהלותם עד שבלתי אפשרי היה לתקשר איתם. הם הפסיקו להגיב, והחלו בצעידה המונית לכיוון ההרים בלי להסיר מבטם מהרקיע, אף לא לשנייה, כאילו מחפשים שם משהו, או מצפים שמשהו יקרה.



בעיתונים כינו אותם "המביטים". ואף על פי שבדיקות רפואיות מקיפות נערכו, לא נמצאה אצלם הפרעה רפואית כלשהי, הם היו בריאים לחלוטין. אתמול מלאו שבעה ימים להתפרצות הרשמית, והמחלה מצאה את דרכה לביתנו. לקראת הצהריים, במטבח, אמי שמטה בפתאומיות את הסכין שבה חתכה לי ולאחותי הקטנה את הירקות לתבשיל השורשים המפורסם שלה. אחר כך היא יצאה מדלת הבית והתחילה לצעוד צפונה אל עבר השמש, לוטשת מבטה מעלה. ניסיתי לרוץ אחריה, אפילו אחזתי בה וניערתי אותה חזק. אחותי הקטנה בכתה. ידעתי שהיא הולכת מאיתנו לתמיד, לא ידעתי לאן, אבל ידעתי שלא אראה אותה יותר.



איני יכול לומר שלא היו סימנים מקדימים למחלה. בימים האחרונים היא התנהגה פחות ופחות כמו עצמה. השיחות עמה הפכו קשות, היא נראתה מהורהרת, כאילו הראש שלה נמצא במקום אחר, איפשהו, בשמיים. שלשום היא כבר הפסיקה לענות לנו ואתמול הפסיקה למצמץ.



המרכז לבקרת מחלות הקים קו חם לדיווח על חולים חדשים, אבל מהר מאוד קרס מהעומס. בצעד נואש מונה צוות מיוחד לאסוף "מביטים" ולשכן אותם במקלטים ציבוריים. אבל הם היו רבים מדי ותוך ימים ספורים המקלטים מלאו עד אפס מקום.



עם כל שעה שעברה הרחובות הוצפו ב״מביטים״ חדשים, והעולם הקטן שלנו נכנס לפאניקה.



השוטרים יצאו לרחובות עם מסיכות גז. מחסומי דרכים צצו בכל היציאות מהעיר, וכוח פיזי קשה הופעל כלפי ה״מביטים״. הכל כדי לעצור את ההדבקה. של מה, הם לא ידעו, איש לא ידע.



השידורים בטלוויזיה לא היו סדירים, אבל מדי פעם פרצו לשידור ודיווחו על התפשטות המגיפה. מרבית אוכלוסיית העולם נדבקה, הממשלות נפלו ואזרחים בזזו במשך ימים את החנויות והבתים הנטושים.



המומחים אמרו שהם קרובים למציאת תרופה שכוללת טיפול בנזעי חשמל. הם ביקשו מהצופים להיות צמודים לטלוויזיה ולהתעדכן, אבל מאז אותה הודעה הוחשכו המסכים לחלוטין, הרדיו שתק, העיתונים נעלמו.



אבי אסר עלי ועל אחותי הקטנה לעזוב את הבית. הרחובות הפכו מסוכנים, מכוניות סטו מהכבישים, חיות תועות יצאו מהיערות והשתלטו על העשב שגדל פרא לצד המדרכות. "מדהים באיזו מהירות העשב צומח כאשר אין מי שיגזום אותו", אמר אבי, מנסה לשדר עסקים כרגיל. ״שבוע להתפרצות והעיר שינתה את פניה לחלוטין".



מדי פעם הוא היה יוצא להביא לנו אוכל שהוצנח ממסוקים בכיכר המרכזית, אבל רוב הפירות והירקות בעולם אזלו, וכך גם הבשר והדגים. נאלצנו להסתפק באוכל תפל מקופסאות שימורים.



בפעם האחרונה שאבי חזר מהכיכר הוא אמר שהמצב כבר ממש גרוע, שרוב דלתות הבתים באזור פרוצות. "כבר לא נשארו הרבה אנשים, כולם בדרך להרים״, הוא לחש במטבח בשקט, כדי שאחותי לא תשמע.


"אנחנו בני מזל", חייכתי וחיבקתי אותו חזק. לא רציתי להדאיג אותו, אבל ידעתי, גם הוא חושב שאנחנו רחוקים מלהיות בני מזל.


"אבא", נכנסה אחותי הקטנה.


"כן, נסיכה", הוא ענה במבט מנחם. הקמטים בצדי עיניו נראו עמוקים יותר משראיתי בעבר, ועורו שזוף יותר.


"לאן אמא הלכה?", היא שאלה.


"להרים", הוא השיב.


"מה יש בהרים, אבא?", קולה הקטן הדהד בלבו.


"אפשר לראות משם את ביתנו בקלות", הוא חייך בעצב ואחז בידה.



הבוקר השמיים היו יפים במיוחד, אבל התעוררתי לגלות שהחשמל פסק ושנותרתי לבדי בעולם. אבי נעלם, וגם אחותי הקטנה. יצאתי להרים לחפשם והותרתי את דלת הבית פתוחה.



הרחובות היו עמוסים ב"מביטים", שצעדו בשקט מופתי. ביציאה מן העיר ראיתי את המחסומים, הם לא היו מאוישים, הגישה החוצה נפרצה בדממה מקפיאת דם.



אני לא זוכר כמה זמן צעדתי, אבל כשהגעתי לפסגת ההר הצופה על העיר חשבתי שראיתי את אמי. היא עמדה לצד אבי ואחותי, והם החזיקו ידיים. עיניהם ברקו כאשר פגשו במאות צלחות המתכת שירדו מהשמיים.



רצתי אליהם בדמעות. "אל תשאירו אותי פה לבד", צעקתי. "קחו אותי איתכם, בבקשה". אבל זה היה מאוחר מדי. הצלחות לקחו אותם לפני שהספקתי להגיע אליהם, כמו גם את אלפי "המביטים" האחרים.



מרחוק יכולתי לראות את העיר הנטושה. אבי צדק, הבחנתי בקלות בבית הקטן שלנו שעד לפני חודש נראה לי כמו המקום הבטוח ביותר בעולם ועתה הוא זר בעיני.



אבק כיסה את לובן עיני, הן שרפו, אבל זה לא עניין אותי. עמדתי שם לבד ובהיתי בצלחות המתרחקות. להקה של ציפורים חצתה את השמיים, זה היה יפה יותר מכל דבר שראיתי אי פעם. הן עפו גבוה, מעל עולם בודד ונטוש.



נזכרתי שאמי תמיד נזפה בי שאני מעופף ושעלי להביט לאן שאני הולך, אחרת לא אמצא את דרכי הביתה. אז הבטתי למעלה והתחלתי ללכת. והשמש שקעה והיה קשה לראות, אבל משהו בשמיים התקרב והוא הבריק ונצץ. וידעתי שעוד קצת, רק עוד כמה רגעים, אהיה בדרכי הביתה.