יש אמת בטענות ראש הממשלה בנימין נתניהו ומקורביו. התקשורת נטפלת אליו ואל רעייתו. למעשה, כשיוצאים מתוך סיר הלחץ, כשנרגעים מתחושת המשבר התמידי, מגלים שהשתגענו. לא מעט עיתונאים וצייצנים בתקשורת וברשתות החברתיות מתנפלים על כל רמז למעורבות של אשת ראש הממשלה, כאילו המסכה הוסרה: שרה נתניהו היא אויבת המדינה. דוגמאות? רבים טענו שלראיין אותה עם מות הנשיא זה אתנן תקשורתי. אלא שתחקירנים התרוצצו באותם ימים בניסיון לאתר אפילו חנוונים שצברו "שעות פרס". אז כשאשתו של מקבל ההחלטות מספר אחת, שנפגש עם פרס באופן שגרתי, מציעה לקיים ראיון, לא לגיטימי שעורך יקבל את ההצעה בשמחה?



האם הגיוני שיאיר נתניהו ישב קרוב יותר מהרמטכ"ל לארונו של פרס? המשפחה הראשונה אינה מלכותית, אבל ראש הממשלה הוא נציג העם. אין שום היגיון להפריד אותו ממשפחתו. אתם יכולים לדמיין את מליה אובמה יושבת בשורה אחרת מאביה בטקס ממלכתי?



או קחו, למשל, את איל הניגוח בנתניהו בסוגיית רכישתו של מטוס ממלכתי. חיסכון בכספי ציבור הוא עניין מקודש בעיניי, אך יש מקרים שבהם הכבוד הלאומי והביטחון חשובים יותר. כך בסאגת רכישת המטוס, שנמרחת כבר שנים מתוך חשש מפני ביקורת ציבורית מצד פופוליסטים שלא מפספסים הזדמנות לפוסט בנושא כמו יאיר לפיד. האם באמת הייתם רוצים שראש הממשלה שלנו, היום ובעתיד, ימשיך לתפוס כאחרון הנוודים, טרמפים אוויריים עם חברות מסחריות או בעלי הון? אני לא. כאזרח ישראלי, הייתי גם גאה כשנתניהו "נדחף" לשורה הראשונה בעצרת ההזדהות בפריז ופרגנתי לו כשקידם מהלכים למען הציבור כמו החקיקה להגדלת המיסוי על תגליות הגז ולצמצום הריכוזיות.



לא חסרות עובדות לכך שנתניהו פועל בניגוד לטובת הציבור

עכשיו, בתחקיר החשוב של אילנה דיין, שודרו עובדות מבהילות: למשל, שראש הממשלה לא מינה מועמד לראשות המוסד כי זה לא חתם, לכאורה, על "שטר נאמנות", או שאשת ראש הממשלה מפטרת לכאורה אנשי מקצוע כאילו הייתה מנכ"לית המשרד. אלא שבד בבד, הוענק ב"עובדה" אותו משקל לפתקים "אפלים" לכאורה שהוכיחו כי נתניהו שואל את אשתו כיצד להגיב בתקשורת או שהוא מתייעץ איתה בקביעות. ודאי שאשתו משפיעה עליו. שהמחזיק בתפקיד לא ייהנה מתמיכה משותף שנמצא שם בשבילו באמת 24/7?


כשצפיתי בתחקיר "עובדה", ניסיתי להכניס את עצמי לנעליו של תומך נתניהו "קשה" ולהבין את התמונה שמצטיירת לנגד עיניו: כאשר עובדות מצמררות מוצגות לצד רכילות לא רלוונטית, הסוגיות מתערבבות. כלומר, לרבים, הכל ייתפס כרכילות.

וזה חבל. כי לא חסרות עובדות חותכות לכך שנתניהו פועל בניגוד לטובת הציבור: הוא מחבל בכלכלה עקב אינטרסים אישיים ומבזבז כספי ציבור (סאגת התאגיד); הוא גורם לעליית יוקר המחיה; הוא מפקיר משרדי ממשלה שלמים משיקולים של תאוות כוח ונקמנות. נתניהו אף עתר נגד עובדי משרדו כדי שלא ייחשפו חשבוניות שאמורות להיות פומביות לפי חוק (שהוא עצמו חוקק). הוא נאבק נגד חוקי שקיפות שהיו עשויים להשיב את אמון הציבור בכנסת ולהתאים אותה למאה ה־21. והוא בוחר שלא להתנער מעבריינים המשמשים כנציגי העם.



ראש הממשלה מפרסם פוסטים גזעניים, משסה את ובין חלקי העם, משתלח בעיתונאים/יועצים משפטיים/מבקרים. ועוד לא התייחסתי לדוחות של מבקר המדינה, לפרשיות שבהן נקשר שמו או לעובדה שבכהונתו לא הוקמה ולו ועדת חקירה אחת – ולא כי לא היו מחדלים, אלא כי ראש הממשלה משדר שביקורת היא בגידה. לא חסרים נושאי ביקורת, אם כך. אבל בכל נושא אחר, אנא, כדברי נתניהו: תעזבו את שרה והילדים. אם בתקשורת רוצים להציג לציבור תמונת מצב ביקורתית מהימנה, כדאי שתיתן דוגמה אישית ותתמקד בדין וחשבון ענייני.